ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

נשים למען גאולת ישראל ;">

בית מדרש חגים וזמנים פסח שיעורים נוספים Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

ניסן תשע"ו

נשים למען גאולת ישראל


נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

ויעבידו אותם בפרך
"ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאוד מאוד ותימלא הארץ אותם" (שמות א, ז). וכל זאת תוך שמירת זהותם הייחודית והאמונה שה' יפקוד אותם ויביאם לארצם הקדושה, להקים ממלכת כהנים גוי וקדוש.
בפני המצרים עמדה הבחירה: הם היו יכולים לתמוך בחזון ישראל לחזור לארצם, ואף לסייע בידם, כגמול על כל הטובה שהגיעה למצרים בזכות יוסף ובזכות עבודתם המסורה למען כלכלת מצרים. אבל מתוך גאוותם בחרו המצרים לראות בכך איום. הם לא יכלו להבין, איך ייתכן שהישראלים אינם מתבוללים בתרבות המצרית? כך החל השעבוד הנורא, כשהמטרה של המצרים כפולה: לנצל את כוח עבודתם של ישראל כדי להתעשר, ותוך כך ליטול מהם את רצון החיים, לפורר את זהותם הייחודית ולהכחידם מהעולם. לשם כך העבידו אותם בפרך, בעבודות שמשברות את הגוף. מי שלא עבד הומת. מי שלא הזדרז בעבודתו חטף מכות רצח. כשראו המצרים שבני ישראל עדיין ממשיכים לפרות ולרבות, החמירו את השעבוד, ובמשך חודשים ארוכים הכריחו את הגברים לישון בשדות העבודה, כדי למונעם מפרייה ורבייה.

הגברים איבדו את רצון החיים
העבודה הקשה שברה את גופם, וההשפלה שברה את רוחם. איך יישא הבעל את עיניו אל אשתו? הלא הוא אמור לפרוש את חסותו עליה, להיות לה מגן מפני אויב ומתנכל, להביא לה פרנסה וכבוד, להיות דוגמה לילדיהם. והנה עתה הוא עבד מושפל, הנתון למרמס תחת כפות רגלי אדוניו ונוגשיו.
במצב כזה גברים מאבדים את טעם החיים. אין להם כבוד עצמי. הם בטוחים שהנשים רואות בהם מפסידנים עלובים ואינן אוהבות אותם יותר. כדי שלא לספוג השפלה נוספת, הם מעדיפים שלא לבחון זאת, והם מתרחקים מנשותיהם. הם גם אינם חפצים להוליד ילדים. לשם מה ללדת אותם? כדי שגם הם יהיו עבדים נדכאים?!
השאלה הגורלית הייתה מה יעשו הנשים. בהן היה תלוי גורל עתידו של עם ישראל.

האם הנשים יתבוללו
באותם הימים, בנות של עם שהפסיד במלחמה התאמצו להסתפח לצד המנצח. אם הגברים שלהן אינם מסוגלים להעניק להן ולילדיהן הגנה, כבוד ופרנסה, מוטב להן לנסות את מזלן אצל הגברים המצליחים והמנצחים. היה מקובל אז שגברים עשירים וחזקים, בני עם מנצח, נושאים כמה נשים. לכן גם אם הגברים הכובשים היו כבר נשואים לנשים מעמם, עדיין אפשר היה לקוות שייקחו להם אישה נוספת, מבנות הצד המנוצח. לשם כך הסכימו נשות המנוצחים להיות יותר צייתניות וחרוצות.
אין לגנות את הנשים על זה, כך הוא צו ההישרדות. מתברר שגם ההורים עודדו את בנותיהם לכך, כי זאת הייתה הדרך היחידה להבטיח להן עתיד טוב יותר ולהמשיך את קיום השושלת המשפחתית. כך נעלמו כל העמים המנוצחים מעל במת ההיסטוריה. הנשים הסתפחו לצד המנצח, הגברים נעשו עבדים, ולאחר שהאחרונים שבהם מתו - כבר לא נותר מי שיזכור את עברו של העם שהיה ואיננו עוד.
גם במצרים, אפשר היה לצפות שמרבית הנשים העבריות יתאמצו למצוא חן בעיני מצרים מבוססים, כדי להסתפח אליהם ולמצוא לעצמן חיים חדשים. מן הסתם, גם המצרים קיוו שהנשים העבריות ישתוקקו לחבור אליהם, עד היעלמותם של העבריים.

בזכות נשים צדקניות

אולם הניצוץ הנשמתי הישראלי לא כבה. הוא נותר בזכות הנשים שנשארו נאמנות לבעליהן. למרות היות בעליהן מושפלים בעבדות, הן המשיכו להאמין בהם, לראות את הטוב שבהם, לכבדם ולאהוב אותם. וזהו שאמרו חכמים: "בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור, נגאלו אבותינו ממצרים" (סוטה יא, ב).
מכיוון שראו הנשים שאין המצרים נותנים לבעליהן לחזור לביתם מהעבודה הקשה, היו שואבות מים לחמם לבעליהן, והקב"ה היה מזמן להן דגים קטנים בתוך המים. והיו שופתות שתי קדרות, אחת של מים חמים ואחת של דגים, ומוליכות אותן אצל בעליהן לשדה, ומרחיצות אותם וסכות אותם בשמן שמצאו ומאכילות אותם בדגים.
ובכל מעשיה הייתה האישה רומזת לבעלה: אולי בעיני המצרים אתה עבד בזוי, אבל בעיניי אתה יקר וחשוב. וכמו שהייתי שמחה לקראתך אילו היית חוזר מעבודה מכובדת, כך אני שמחה לקראתך היום, ובאתי אליך לשדה לרחוץ את רגליך העייפות ולסוך את גופך הכואב, כי אתה הוא בעלי ואהובי.

המראות הצובאות
ועדיין היו הגברים מכונסים בתוך עצמם, כי לא שכחו איך הִכום הנוגשים והשפילום, ולא האמינו שהנשים חפצות בהם באמת. ורצו הנשים לעודד את רוחם, והיו מוכרות מעט מהדגים ולוקחות בהם יין, כדי לשמח בו את בעליהן. והיו מביאות להן מראות, ולאחר שאכלו ושתו, היו נוטלות את המראות ומביטות בהן עם בעליהן. זאת צוחקת כנגדו ואומרת אני נאה ממך, ואף הוא מתעורר כנגדה ואומר אני נאה ממך, ומתוך כך היו מרגילים עצמם לידי שמחה שבאהבת איש לאשתו, והקב"ה היה פוקדם לאלתר, והיו פרים ורבים.
ועל כל הייסורים שליוו את הילדים שנולדו להם לא נדבר עתה.

אלו חביבים עליי מן הכול
לימים, כשביקש הקב"ה ממשה לאסוף תרומות להקמת המשכן, עמדו כל ישראל ונדבו למשכן. היו שהביאו זהב, והיו שהביאו כסף, והיו שהביאו נחושת או אבנים טובות. אמרו הנשים הזקנות: אנו מה יש לנו ליתן לנדבת המשכן? עמדו והביאו את אותן המראות שהיו מתקשטות בהן כשהיו הולכות אצל בעליהן אל שדות העבודה. ואף שהיו המראות חביבות עליהן ביותר, מרוב חיבת הקודש לא נמנעו מלהביאן. והיה משה רבנו מואס בהן, מפני שעשויים ליצר הרע. ויש אומרים שאף זעף על הנשים, ואמר בלשון גוזמא לאלה שעמדו אצלו: קחו מקלות ושברו את שוקיהן על שהעזו בחוצפתן להביא מראות אלו לעבודת הקודש.
אמר לו הקב"ה למשה: מראות אלו אתה מבזה?! המראות הללו העמידו את כל הצבאות הללו במצרים. קבל אותן, כי אלו חביבים עליי מן הכול. טול אותן ועשה מהן כיור נחושת וכנו, שבו יהיו הכוהנים מקדשים עצמם לעבודת הקודש (תנחומא פקודי ט, רש"י שמות לח, ח).
ללמדנו כי אין דבר טהור יותר מאהבה זו שאינה תלויה בדבר והביאה חיים לעולם.

הבו שבח לנשים הצדקניות שבדורנו
כאז גם עתה, בזכות נשים צדקניות שבאהבה ומסירות אין קץ, אל מול התרבות שמבחוץ ואל מול הקשיים שמבפנים, מטפחות משפחות גדולות, אנו הולכים ונגאלים. הן מרבות באהבה עם בעליהן ומגדלות מתוך כך את ילדיהן, קמות בעוד לילה לסדר את ביתן ולהשכים את ילדיהן לגן ולבית הספר, ומנדדות שינה מעיניהן מחמת הדאגה על חינוך ילדיהן. ושוב קמות יום ויום אל כל העמל והטורח, להביא טרף לביתן ולשמח את ילדיהן במיני מאכלים ותבשילים. ועושות את הכול באהבה, שנובעת מאמונה גדולה שהחיים הם טובים, ואין דבר יקר יותר מלהוסיף עוד חיים בעולם. "קמו בניה ויאשרוה, בעלה ויהללה... תנו לה מפרי ידיה ויהללוה בשערים מעשיה".
בליל שבת מלווים מלאכי השרת את הבעלים בחזרתם לביתם מבית הכנסת. הם מגיעים לבית ורואים את כל הטורח שטרחו לקראת שבת בניקוי הבית, הכנת התבשילים, כיבוס הבגדים והלבשת הילדים מקטון ועד גדול. הם מביטים בפניהן העייפות של הנשים הצדקניות, ולאחר שהם אומרים: "יהי רצון שתהא לשבת אחרת כך", כמובא בתלמוד (שבת קיט, ב), הם מוסיפים ואומרים: בזכות נשים צדקניות אלה עתידים ישראל להיגאל.
ומלאכים רעים בעל כורחם עונים אמן.




מדיני יין של אוצר בית דין
פירות השביעית הם קדושים, היינו מקודשים ומיועדים לאכילה באופן הראוי להם, וזהו שנאמר "והייתה שבת הארץ לכם לאוכלה", ודרשו חכמים: "לאוכלה" - ולא להפסד (פסחים נב, ב).
ומכל מקום, כאשר משתמשים בפירות שביעית כדרך אכילתם, דין הזהירות מהפסדם הוא כדין "בל תשחית" שבכל השנים, שכל מה שלא נחשב הפסד באכילת שאר השנים, מותר מצד הדין גם בשמיטה. אלא שהואיל ויש בפירות שביעית קדושה, רצוי להדר יותר בפירות שביעית ולא לגרום לאיבודם כאשר הדבר אפשרי.
לפיכך, כאשר מוזגים יין של שביעית לכוסות הילדים ויש חשש שלא יגמרו את היין, עדיף למזוג להם כמות קטנה, שמרב הסיכויים שיגמרו אותה. אבל אם לא רצו לגמור אין להקפיד עליהם שיגמרו, כי כך היא דרך אכילת הילדים, שלפעמים אינם מסיימים את מה שנתנו להם.

כיצד למזוג כוס של מצווה ושל הבדלה
אפשר ורצוי להשתמש ביין של שביעית לכל המצוות הטעונות כוס של ברכה כקידוש, ברית מילה, פדיון הבן ונישואין, אבל אין למלא את הכוס באופן שאולי יישפך ממנה יין. וכן בהבדלה, נכון שלא למלא את הכוס יותר מכפי מידתו לסימן ברכה, מפני שיש בזה איבוד של יין שביעית (מרן הרב קוק זצ"ל). אבל אין להימנע מחמת זאת מלהשתמש ביין של שביעית, מפני שיותר מעלה יש בשתיית יין של שביעית מאשר בקיום מנהגים אלו, שאין להם מקור חזק.
ולדעת מו"ר הראשל"צ הרב מרדכי אליהו זצ"ל, אף שאין למנהג זה מקור איתן, מותר למלא את כוס ההבדלה מעל גדותיה ולכבות במה שנשפך את הנר ולהניח מהיין על העיניים, כי כך רגילים בכל השנים.



ענייני דיומא
מתחילה כתבתי טור ובו התייחסות חינוכית וערכית לענייני דיומא. אך מתוך חשש שמא ישתמשו בו כדי לנגח את כלל הציבור היקר, האהוב והקדוש ביהודה ושומרון, דחיתי את פרסומו.

לתגובות: ravmel@gmail.com
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il