ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- גבורות השם
נושא הפרק: המקור ממנו למדים את מצוות סיפור יציאת מצרים בליל הסדר
המקור למצוות סיפור יציאת מצרים בליל הסדר לשיטת הרמב"ם והקשיים בשיטתו
מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם לֵיל הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג הַמַּצּוֹת. וּמִצְוָה זֹאת פֵּרְשָׁהּ הָרַמְבָּ"ם זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה בְּפֶרֶק ז' (ה"א) מֵהִלְכוֹת חָמֵץ וּמַצָּה, שֶׁהִיא מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה, דִּכְתִיב (שמות יג, ג): זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שם כ, ז): זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ. וּמִנַּיִן בְּלֵיל חֲמִשָּׁה עָשָׂר? תַּלְמוּד לוֹמַר (שם יג, ח): וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה, בְּשָׁעָה שֶׁיֵּשׁ מַצָּה וּמָרוֹר מֻנָּחִים לְפָנֶיךָ. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין לוֹ בֵּן, אֲפִלּוּ חֲכָמִים גְּדוֹלִים חַיָּבִין לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם, שֶׁכָּל הַמַּאֲרִיךְ בַּדְּבָרִים שֶׁהָיוּ הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח. הֲרֵי שֶׁמְּפָרֵשׁ כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת לָמַדְנוּ מִדִּכְתִיב: זָכוֹר כו' אֲשֶׁר יְצָאתֶם, שֶׁיַּזְכִּיר יְצִיאַת מִצְרַיִם בְּלֵיל ט"ו בְּנִיסָן, דּוֹמֶה לְמַה שֶּׁכָּתוּב: זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ. וְשָׁם פֵּרוּשׁוֹ, זָכוֹר אֶת הַיּוֹם לְקַדְּשׁוֹ בְּשַׁבָּת עַצְמוֹ כְּשֶׁהַשַּׁבָּת נִכְנָס. וְכָךְ יֵשׁ לְפָרֵשׁ זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה, הַיְנוּ בִּכְנִיסַת חַג הַמַּצּוֹת יֵשׁ לִזְכֹּר אֶת הַיּוֹם. כָּךְ הוּא דַּעַת הָרַמְבָּ"ם זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה. אֶלָּא שֶׁיֵּשׁ לְהָשִׁיב עַל זֶה, דְּגַבֵּי שַׁבָּת כְּתִיב: זָכוֹר אֶת הַיּוֹם לְקַדְּשׁוֹ, וְהַקִּדּוּשׁ הוּא בְּוַדַּאי בַּלַּיְלָה שֶׁל שַׁבָּת, דְּאֵין מְקַדְּשִׁין הַשַּׁבָּת בְּחֹל, אֲבָל זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה לֹא כְּתִיב לְקַדְּשׁוֹ וְיֵשׁ לְפָרֵשׁ הַכָּתוּב שֶׁמַּזְכִּירִין יְצִיאַת מִצְרַיִם כָּל יוֹם וָיוֹם? וְעוֹד דְּגַבֵּי שַׁבָּת יֵשׁ לְפָרֵשׁ כָּךְ, 1 מִשּׁוּם הָא דְּאִיתָא בְּמַסֶּכֶת שְׁבוּעוֹת בְּפֶרֶק שְׁלִישִׁי (כ, ב): זָכוֹר וְשָׁמוֹר בְּדִבּוּר אֶחָד נֶאֶמְרוּ, 2 כָּל שֶׁיֶּשְׁנוֹ בִּשְׁמִירָה יֶשְׁנוֹ בִּזְכִירָה, וּלְפִיכָךְ יֵשׁ לְפָרֵשׁ גַּם כֵּן בִּזְמַן שְׁמִירָה יֵשׁ זְכִירָה, וְהַשְּׁמִירָה הוּא בְּשַׁבָּת עַצְמוֹ וְכֵן הַזְּכִירָה בְּשַׁבָּת עַצְמוֹ, אֲבָל קְרָא* שֶׁל זָכוֹר אֶת הַיּוֹם, מְנָא לָן לְמִדְרַשׁ אוֹתוֹ לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם בְּלֵיל חֲמִשָּׁה עָשָׂר? וְאִי מִשּׁוּם דִּכְתִיב: וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא בַּעֲבוּר זֶה, לֹא אָמַרְתִּי אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁיֵּשׁ מַצָּה וּמָרוֹר, שֶׁמָּא הַאי קְרָא דַּוְקָא בְּהַגָּדַת הַבֵּן אָיְירֵי*, אֲבָל לִזְכֹּר כָּל אֶחָד וְאֶחָד מְנָא לֵיהּ? דְּאִם לֹא כֵן, 3 זָכוֹר אֶת הַיּוֹם אֲשֶׁר יְצָאתֶם לָמָּה לִי, תִּיפּוּק לֵיהּ מִדִּכְתִיב: וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ וגו'? אֶלָּא וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ דַּוְקָא בַּבֵּן אָיְירֵי, 4 וַהֲדַר הַקֻּשְׁיָא לְדוּכְתַהּ, דִּמְנָא לֵיהּ לְאוּקְמֵי קְרָא* בְּלֵיל חֲמִשָּׁה עָשָׂר, דִּילְמָא* קְרָא אָיְירֵי שֶׁיֵּשׁ לִזְכֹּר יְצִיאַת מִצְרַיִם כָּל יוֹם וָיוֹם? וְכָךְ דָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה קְרָא שֶׁל זָכוֹר הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם בַּמְּכִילְתָּא, וְהָכִי אִיתָא בַּמְּכִילְתָּא (בא מסכתא דפסחא פרשה טז): זָכוֹר אֶת הַיּוֹם אֲשֶׁר יְצָאתֶם, אֵין לִי (אֶלָּא) שֶׁמַּזְכִּירִין יְצִיאַת מִצְרַיִם אֶלָּא בַּיָּמִים, בַּלֵּילוֹת מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ. הֲרֵי בְּפֵרוּשׁ שֶׁמְּפָרְשִׁים זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה לְהַזְכִּיר יְצִיאַת מִצְרַיִם כָּל יוֹם וָיוֹם, שֶׁלֹּא כְּדִבְרֵי הָרַמְבָֹּ"ם זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה. וְכֵן בְּפֵרוּשׁ רַשִׁ"י בְּפֵרוּשׁ הַחֻמָּשׁ. וְהַדִּין עִמָּהֶם, שֶׁאֵין רֶמֶז בַּכָּתוּב הַזֶּה לְהַזְכִּיר יְצִיאַת מִצְרַיִם בְּלֵיל חֲמִשָּׁה עָשָׂר. וְעוֹד, דְּמֵהַךְ קְרָא* שֶׁל זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם לֹא נוּכַל לִלְמֹד רַק לְהַזְכִּיר הַיּוֹם שֶׁיָּצְאוּ, וְיִהְיֶה דַּי בְּקִדּוּשׁ הַיּוֹם בִּלְבַד, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ אֶת חַג הַמַּצּוֹת הַזֶּה זְמַן חֵרוּתֵנוּ, וְלֹא נוּכַל לִלְמֹד שֶׁיֵּשׁ לְהַזְכִּיר נִסִּים וְנִפְלָאוֹת.
____________________________
מצוות עשה של תורה לספר ביציאת מצרים בליל חמישה עשר בניסן. בהלכות חמץ ומצה פרק ז כתב הרמב"ם שמקור המצווה נלמד מהפסוק: זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים, כמו שנאמר: זכור את יום השבת לקדשו. ומנין שיש לקיים מצווה זו בליל חמישה עשר בניסן? שנאמר: והגדת לבנך ביום ההוא בעבור זה, בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך. ואף מי שאין לו בן מצווה לספר ביציאת מצרים. גם חכמים גדולים מצווים לספר, וכל המרבה לספר הרי זה משובח. אם כן הרמב"ם סובר שהמקור למצוות סיפור יציאת מצרים בליל חמישה עשר בניסן הוא הפסוק: זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים. לשיטתו הוראת המילה זכור כאן, דומה להוראת המילה זכור בפסוק: זכור את יום השבת לקדשו, שמשמעותה שיש לזכור את השבת בכניסתה, וכך יש להבין גם את המילים: זכור את היום הזה, דהיינו, בכניסת חג המצות יש מצווה לזכרו. אלא שיש להקשות על דעת הרמב"ם: ביחס לשבת נאמר: זכור את יום השבת לקדשו, ופשוט שהזמן בו צריך לקדש את השבת הוא ליל שבת, שהרי אין לקדש את השבת קודם כניסתה כשעדיין הוא חול, אבל בפסח לא נאמר לקדשו, אלא רק: זכור את היום הזה וכו', ואפשר לומר שהכוונה, שיש לזכור בכל יום את יום היציאה ממצרים. ועוד, ביחס לשבת יש לפרש שהזכירה תהיה בלילה בתחילת השבת, 1 על פי מה שאמרו חז"ל במסכת שבועות: זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו, 2 כל מי שמחויב בשמירת השבת מחויב בזכירתה, ולכן יש לומר גם, שבזמן השמירה חלה מצוות הזכירה, ומכיון שזמן מצוות השמירה, שהיא איסור עשׂית מלאכה מתחיל בכניסת השבת, כך גם חיוב הזכירה חל בכניסת השבת. אבל זכור את היום הזה אשר יצאתם, מנין לנו שהוא דווקא בליל חמישה עשר בניסן? ואם נאמר שהכרח לומר זאת, מפני שנאמר: והגדת לבנך ביום ההוא בעבור זה, בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך, אפשר לדחות ולומר, שפסוק זה מחייב את ההגדה לבנים בליל חמישה עשר, אבל מנין שיש חיוב על כל יחיד לספר ביציאת מצרים בזמן זה? 3 ונראה שיש הכרח לומר כך שהפסוק והגדת לבנך מצווה רק את ההגדה לבנים בלילה זה, ולא על כל אחד ואחד לספר ביציאת מצרים, כי אם והגדת לבנך הוא צווי על כל אחד ואחד, הפסוק זכור את היום הזה וכו' מיותר. 4 אם כן חוזרת השאלה למקומה: מהפסוק זכור את היום לא משמע שהמצווה דווקא בליל חמישה עשר, ואולי המצווה לזכור את יציאת מצרים בכל יום ויום. וכך למדו חכמים במכילתא: זכור את היום הזה אשר יצאתם, מכאן שמענו שיש מצוות הזכרה בימים, ומנין שאף בלילות צריך להזכיר? שנאמר: למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך. הרי מפורש שמהפסוק: זכור את היום, לומדים שמצווה להזכיר יציאת מצרים בכל יום, שלא כדברי הרמב"ם. גם רש"י בפירושו לפסוק זה כתב, שמכאן המקור שמזכירים יציאת מצרים בכל יום. והצדק עימהם, כי אין רמז בפסוק זה שמצווה להזכיר את יציאת מצרים בליל חמישה עשר בניסן. ועוד יש להקשות: מפסוק זה נוכל ללמוד שיש להזכיר את היציאה, אך די בהזכרה כל שהיא כמו בקידוש היום, שאומרים בו: חג המצות זמן חרותינו, אבל אי אפשר ללמוד מפסוק זה שיש לספר בניסים ונפלאות שנעשו.
גבורות השם (75)
בשביל הנשמה
2 - פרק א' חלק ב'
3 - פרק ב' חלק א'
4 - פרק ב' חלק ב'
טען עוד
הקדמה
ליל הסדר הוא אחד הלילות המיוחדים ביותר בעם ישראל. רוב-רובו של עם ישראל חוגג אותו, גם אלה שאינם דתיים. דבר זה הינו סימן לייחודיותו העמוקה של הלילה הזה, שנוגע עמוק-עמוק בנשמתו של כל יהודי. מה יש באותו ליל שימורים נשגב?
בפרק זה מבאר המהר"ל מהו מקורה של המצווה המרכזית בליל הסדר – מצוות סיפור יציאת מצרים. לעִתים, בצל מצוות אכילת מצה, קצת נשכחת מצווה זו, אך זו המצווה שבה אנו עוסקים בכל ליל הסדר, ובעיקר בחלק 'מגיד' שבהגדה. בביאורו מדגיש המהר"ל שמצווה זו לא נוגעת רק ב'והגדת לבנך', אלא היא מקיפה כל אדם מישראל, גם מי שמכיר ובקי בסיפור יציאת מצרים, גם חכם ונבון. בנוסף הוא מדגיש שמטרת המצווה היא לא רק לזכור את היציאה, אלא גם לספר את הנִסים והנפלאות שהתרחשו ביציאת מצרים, וכל המרבה בפרסום הנס – הרי זה משובח.
דבריו אלה מאירים באור חדש את ליל הסדר. סיפור יציאת מצרים אינו רק העברת מידע ומסורת מדור לדור שהאדם מצֻווה להעביר לבנו, אלא הוא חוויה והתעלות רוחנית שחובה על כל אחד לחוות בליל שימורים זה בעצמו . בלילה זה מצווה עלינו להעמיק ולחוות מחדש את יציאת מצרים, להעמיק בנִסים ובנפלאות, ולהאיר מחדש את המפגש המיוחד שהתרחש לפני למעלה משלושת אלפים שנה במצרים – מהזווית המיוחדת של הנשמה שלנו.
ביאורים
בליל הסדר ישנה מצוות עשה לספר ביציאת מצרים. אך מהו האופי הרוחני של מצווה זו? מה רצתה ממנו התורה כאשר ציוותה עלינו ציווי זה? כדי לעמוד על כך, חוזר המהר"ל למקורה של המצווה – פסוקי התורה.
הרמב"ם מסביר שהמקור למצווה זו הוא הפסוק: "זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם" [שמות יג, ג]. הוא למֵד שמצווה זו מתקיימת דווקא בליל הסדר מהפסוק: "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה" [שמות יג, ח].
המהר"ל מקשה על כך שתי קושיות: הקושיה הראשונה מורכבת משני שלבים – ראשית, מנין שמצוות זכירת יציאת מצרים המוזכרת בפסוק היא דווקא בליל ט"ו? הוא אף מוכיח שחז"ל למדים מפסוק זה שעלינו לזכור את יציאת מצרים מדי יום ביומו. שנית – אם תלמד שמצווה זו עוסקת דווקא בליל הסדר מהפסוק 'וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ' – הרי פסוק זה עוסק לכאורה רק בבן, ואם-כן האדם שמכיר כבר את סיפור יציאת מצרים פטור ממצווה זו.
בלמדנותו מכוון אותנו המהר"ל לייחודיותו של ליל הסדר. זהו לא עוד לילה שבו עלינו לזכור את יציאת מצרים; הרי את יציאת מצרים עלינו לזכור בכל יום ויום! בכל יום עלינו לזכור את התהליך המיוחד שהתחיל הקב"ה ביציאת מצרים – תהליך של יציאה מהמֵצרים ומהשעבוד לגבולות החומר של העולם הזה. בליל הסדר – אנו מצֻווים בדבר אחר. לא רק זכירה יום-יומית, ולא רק העברת מידע לבן. המצווה היא על כל אחד ואחד מאתנו. מהי אותה מצווה מיוחדת?
את ההסבר לכך אפשר למצוא ב קושיה השנייה שמקשה המהר"ל על הרמב"ם: הרי בליל הסדר אנו לא רק מציינים שיצאנו ממצרים וזוכרים זאת, אלא אנו מספרים על כך באריכות ומונים את הנִסים והנפלאות שעשה ה' לעמנו. ליל הסדר הוא לא רק זכירת המגמה שלשמה נברא עם ישראל – היציאה מהמֵצרים. בליל הסדר עלינו להעמיק ולהתחבר למגמה זאת. לחוש את הנִסים והנפלאות שאותם חולל ה' כדי להאיר את האור המיוחד של עם ישראל. להתחבר לאותם רגעי חירות נדירים, רגעי הנס והפלא, שבהם השתחרר העולם מכבליו הטבעיים, ונתן לרוח לקבוע את סדרי חוקי הטבע.
מה חז"ל באמת רצו שנרגיש בין י"ז בתמוז לט' באב?
"בזאת התורה" - איזו תורה?
האם מותר לפנות למקובלים?
שבועות מעין עולם הבא!
כאב הגלות ותקוות הגאולה
שלוש המצוות שנצטוו ישראל בכניסתם לארץ ישראל
שלושה שותפים בזוגיות: מה למדנו מהאבות והאימהות?
איך להגדיל או להקטין רצועות תפילין של ראש בקשר מרובע?
איך ללמוד אמונה?
הלכות תשעה באב שחל במוצאי שבת
לא בדיבורים אלא במעשים: הדרך היחידה לחיבור בעם ישראל
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
