ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- גבורות השם
נושא הפרק: המקור ממנו למדים את מצוות סיפור יציאת מצרים בליל הסדר
המקור למצוות סיפור יציאת מצרים בליל הסדר לשיטת הרמב"ם והקשיים בשיטתו
מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם לֵיל הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג הַמַּצּוֹת. וּמִצְוָה זֹאת פֵּרְשָׁהּ הָרַמְבָּ"ם זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה בְּפֶרֶק ז' (ה"א) מֵהִלְכוֹת חָמֵץ וּמַצָּה, שֶׁהִיא מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה, דִּכְתִיב (שמות יג, ג): זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שם כ, ז): זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ. וּמִנַּיִן בְּלֵיל חֲמִשָּׁה עָשָׂר? תַּלְמוּד לוֹמַר (שם יג, ח): וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה, בְּשָׁעָה שֶׁיֵּשׁ מַצָּה וּמָרוֹר מֻנָּחִים לְפָנֶיךָ. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין לוֹ בֵּן, אֲפִלּוּ חֲכָמִים גְּדוֹלִים חַיָּבִין לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם, שֶׁכָּל הַמַּאֲרִיךְ בַּדְּבָרִים שֶׁהָיוּ הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח. הֲרֵי שֶׁמְּפָרֵשׁ כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת לָמַדְנוּ מִדִּכְתִיב: זָכוֹר כו' אֲשֶׁר יְצָאתֶם, שֶׁיַּזְכִּיר יְצִיאַת מִצְרַיִם בְּלֵיל ט"ו בְּנִיסָן, דּוֹמֶה לְמַה שֶּׁכָּתוּב: זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ. וְשָׁם פֵּרוּשׁוֹ, זָכוֹר אֶת הַיּוֹם לְקַדְּשׁוֹ בְּשַׁבָּת עַצְמוֹ כְּשֶׁהַשַּׁבָּת נִכְנָס. וְכָךְ יֵשׁ לְפָרֵשׁ זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה, הַיְנוּ בִּכְנִיסַת חַג הַמַּצּוֹת יֵשׁ לִזְכֹּר אֶת הַיּוֹם. כָּךְ הוּא דַּעַת הָרַמְבָּ"ם זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה. אֶלָּא שֶׁיֵּשׁ לְהָשִׁיב עַל זֶה, דְּגַבֵּי שַׁבָּת כְּתִיב: זָכוֹר אֶת הַיּוֹם לְקַדְּשׁוֹ, וְהַקִּדּוּשׁ הוּא בְּוַדַּאי בַּלַּיְלָה שֶׁל שַׁבָּת, דְּאֵין מְקַדְּשִׁין הַשַּׁבָּת בְּחֹל, אֲבָל זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה לֹא כְּתִיב לְקַדְּשׁוֹ וְיֵשׁ לְפָרֵשׁ הַכָּתוּב שֶׁמַּזְכִּירִין יְצִיאַת מִצְרַיִם כָּל יוֹם וָיוֹם? וְעוֹד דְּגַבֵּי שַׁבָּת יֵשׁ לְפָרֵשׁ כָּךְ, 1 מִשּׁוּם הָא דְּאִיתָא בְּמַסֶּכֶת שְׁבוּעוֹת בְּפֶרֶק שְׁלִישִׁי (כ, ב): זָכוֹר וְשָׁמוֹר בְּדִבּוּר אֶחָד נֶאֶמְרוּ, 2 כָּל שֶׁיֶּשְׁנוֹ בִּשְׁמִירָה יֶשְׁנוֹ בִּזְכִירָה, וּלְפִיכָךְ יֵשׁ לְפָרֵשׁ גַּם כֵּן בִּזְמַן שְׁמִירָה יֵשׁ זְכִירָה, וְהַשְּׁמִירָה הוּא בְּשַׁבָּת עַצְמוֹ וְכֵן הַזְּכִירָה בְּשַׁבָּת עַצְמוֹ, אֲבָל קְרָא* שֶׁל זָכוֹר אֶת הַיּוֹם, מְנָא לָן לְמִדְרַשׁ אוֹתוֹ לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם בְּלֵיל חֲמִשָּׁה עָשָׂר? וְאִי מִשּׁוּם דִּכְתִיב: וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא בַּעֲבוּר זֶה, לֹא אָמַרְתִּי אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁיֵּשׁ מַצָּה וּמָרוֹר, שֶׁמָּא הַאי קְרָא דַּוְקָא בְּהַגָּדַת הַבֵּן אָיְירֵי*, אֲבָל לִזְכֹּר כָּל אֶחָד וְאֶחָד מְנָא לֵיהּ? דְּאִם לֹא כֵן, 3 זָכוֹר אֶת הַיּוֹם אֲשֶׁר יְצָאתֶם לָמָּה לִי, תִּיפּוּק לֵיהּ מִדִּכְתִיב: וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ וגו'? אֶלָּא וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ דַּוְקָא בַּבֵּן אָיְירֵי, 4 וַהֲדַר הַקֻּשְׁיָא לְדוּכְתַהּ, דִּמְנָא לֵיהּ לְאוּקְמֵי קְרָא* בְּלֵיל חֲמִשָּׁה עָשָׂר, דִּילְמָא* קְרָא אָיְירֵי שֶׁיֵּשׁ לִזְכֹּר יְצִיאַת מִצְרַיִם כָּל יוֹם וָיוֹם? וְכָךְ דָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה קְרָא שֶׁל זָכוֹר הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם בַּמְּכִילְתָּא, וְהָכִי אִיתָא בַּמְּכִילְתָּא (בא מסכתא דפסחא פרשה טז): זָכוֹר אֶת הַיּוֹם אֲשֶׁר יְצָאתֶם, אֵין לִי (אֶלָּא) שֶׁמַּזְכִּירִין יְצִיאַת מִצְרַיִם אֶלָּא בַּיָּמִים, בַּלֵּילוֹת מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ. הֲרֵי בְּפֵרוּשׁ שֶׁמְּפָרְשִׁים זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה לְהַזְכִּיר יְצִיאַת מִצְרַיִם כָּל יוֹם וָיוֹם, שֶׁלֹּא כְּדִבְרֵי הָרַמְבָֹּ"ם זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה. וְכֵן בְּפֵרוּשׁ רַשִׁ"י בְּפֵרוּשׁ הַחֻמָּשׁ. וְהַדִּין עִמָּהֶם, שֶׁאֵין רֶמֶז בַּכָּתוּב הַזֶּה לְהַזְכִּיר יְצִיאַת מִצְרַיִם בְּלֵיל חֲמִשָּׁה עָשָׂר. וְעוֹד, דְּמֵהַךְ קְרָא* שֶׁל זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם לֹא נוּכַל לִלְמֹד רַק לְהַזְכִּיר הַיּוֹם שֶׁיָּצְאוּ, וְיִהְיֶה דַּי בְּקִדּוּשׁ הַיּוֹם בִּלְבַד, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ אֶת חַג הַמַּצּוֹת הַזֶּה זְמַן חֵרוּתֵנוּ, וְלֹא נוּכַל לִלְמֹד שֶׁיֵּשׁ לְהַזְכִּיר נִסִּים וְנִפְלָאוֹת.
____________________________
מצוות עשה של תורה לספר ביציאת מצרים בליל חמישה עשר בניסן. בהלכות חמץ ומצה פרק ז כתב הרמב"ם שמקור המצווה נלמד מהפסוק: זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים, כמו שנאמר: זכור את יום השבת לקדשו. ומנין שיש לקיים מצווה זו בליל חמישה עשר בניסן? שנאמר: והגדת לבנך ביום ההוא בעבור זה, בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך. ואף מי שאין לו בן מצווה לספר ביציאת מצרים. גם חכמים גדולים מצווים לספר, וכל המרבה לספר הרי זה משובח. אם כן הרמב"ם סובר שהמקור למצוות סיפור יציאת מצרים בליל חמישה עשר בניסן הוא הפסוק: זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים. לשיטתו הוראת המילה זכור כאן, דומה להוראת המילה זכור בפסוק: זכור את יום השבת לקדשו, שמשמעותה שיש לזכור את השבת בכניסתה, וכך יש להבין גם את המילים: זכור את היום הזה, דהיינו, בכניסת חג המצות יש מצווה לזכרו. אלא שיש להקשות על דעת הרמב"ם: ביחס לשבת נאמר: זכור את יום השבת לקדשו, ופשוט שהזמן בו צריך לקדש את השבת הוא ליל שבת, שהרי אין לקדש את השבת קודם כניסתה כשעדיין הוא חול, אבל בפסח לא נאמר לקדשו, אלא רק: זכור את היום הזה וכו', ואפשר לומר שהכוונה, שיש לזכור בכל יום את יום היציאה ממצרים. ועוד, ביחס לשבת יש לפרש שהזכירה תהיה בלילה בתחילת השבת, 1 על פי מה שאמרו חז"ל במסכת שבועות: זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו, 2 כל מי שמחויב בשמירת השבת מחויב בזכירתה, ולכן יש לומר גם, שבזמן השמירה חלה מצוות הזכירה, ומכיון שזמן מצוות השמירה, שהיא איסור עשׂית מלאכה מתחיל בכניסת השבת, כך גם חיוב הזכירה חל בכניסת השבת. אבל זכור את היום הזה אשר יצאתם, מנין לנו שהוא דווקא בליל חמישה עשר בניסן? ואם נאמר שהכרח לומר זאת, מפני שנאמר: והגדת לבנך ביום ההוא בעבור זה, בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך, אפשר לדחות ולומר, שפסוק זה מחייב את ההגדה לבנים בליל חמישה עשר, אבל מנין שיש חיוב על כל יחיד לספר ביציאת מצרים בזמן זה? 3 ונראה שיש הכרח לומר כך שהפסוק והגדת לבנך מצווה רק את ההגדה לבנים בלילה זה, ולא על כל אחד ואחד לספר ביציאת מצרים, כי אם והגדת לבנך הוא צווי על כל אחד ואחד, הפסוק זכור את היום הזה וכו' מיותר. 4 אם כן חוזרת השאלה למקומה: מהפסוק זכור את היום לא משמע שהמצווה דווקא בליל חמישה עשר, ואולי המצווה לזכור את יציאת מצרים בכל יום ויום. וכך למדו חכמים במכילתא: זכור את היום הזה אשר יצאתם, מכאן שמענו שיש מצוות הזכרה בימים, ומנין שאף בלילות צריך להזכיר? שנאמר: למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך. הרי מפורש שמהפסוק: זכור את היום, לומדים שמצווה להזכיר יציאת מצרים בכל יום, שלא כדברי הרמב"ם. גם רש"י בפירושו לפסוק זה כתב, שמכאן המקור שמזכירים יציאת מצרים בכל יום. והצדק עימהם, כי אין רמז בפסוק זה שמצווה להזכיר את יציאת מצרים בליל חמישה עשר בניסן. ועוד יש להקשות: מפסוק זה נוכל ללמוד שיש להזכיר את היציאה, אך די בהזכרה כל שהיא כמו בקידוש היום, שאומרים בו: חג המצות זמן חרותינו, אבל אי אפשר ללמוד מפסוק זה שיש לספר בניסים ונפלאות שנעשו.
גבורות השם (75)
בשביל הנשמה
2 - פרק א' חלק ב'
3 - פרק ב' חלק א'
4 - פרק ב' חלק ב'
טען עוד
הקדמה
ליל הסדר הוא אחד הלילות המיוחדים ביותר בעם ישראל. רוב-רובו של עם ישראל חוגג אותו, גם אלה שאינם דתיים. דבר זה הינו סימן לייחודיותו העמוקה של הלילה הזה, שנוגע עמוק-עמוק בנשמתו של כל יהודי. מה יש באותו ליל שימורים נשגב?
בפרק זה מבאר המהר"ל מהו מקורה של המצווה המרכזית בליל הסדר – מצוות סיפור יציאת מצרים. לעִתים, בצל מצוות אכילת מצה, קצת נשכחת מצווה זו, אך זו המצווה שבה אנו עוסקים בכל ליל הסדר, ובעיקר בחלק 'מגיד' שבהגדה. בביאורו מדגיש המהר"ל שמצווה זו לא נוגעת רק ב'והגדת לבנך', אלא היא מקיפה כל אדם מישראל, גם מי שמכיר ובקי בסיפור יציאת מצרים, גם חכם ונבון. בנוסף הוא מדגיש שמטרת המצווה היא לא רק לזכור את היציאה, אלא גם לספר את הנִסים והנפלאות שהתרחשו ביציאת מצרים, וכל המרבה בפרסום הנס – הרי זה משובח.
דבריו אלה מאירים באור חדש את ליל הסדר. סיפור יציאת מצרים אינו רק העברת מידע ומסורת מדור לדור שהאדם מצֻווה להעביר לבנו, אלא הוא חוויה והתעלות רוחנית שחובה על כל אחד לחוות בליל שימורים זה בעצמו . בלילה זה מצווה עלינו להעמיק ולחוות מחדש את יציאת מצרים, להעמיק בנִסים ובנפלאות, ולהאיר מחדש את המפגש המיוחד שהתרחש לפני למעלה משלושת אלפים שנה במצרים – מהזווית המיוחדת של הנשמה שלנו.
ביאורים
בליל הסדר ישנה מצוות עשה לספר ביציאת מצרים. אך מהו האופי הרוחני של מצווה זו? מה רצתה ממנו התורה כאשר ציוותה עלינו ציווי זה? כדי לעמוד על כך, חוזר המהר"ל למקורה של המצווה – פסוקי התורה.
הרמב"ם מסביר שהמקור למצווה זו הוא הפסוק: "זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם" [שמות יג, ג]. הוא למֵד שמצווה זו מתקיימת דווקא בליל הסדר מהפסוק: "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה" [שמות יג, ח].
המהר"ל מקשה על כך שתי קושיות: הקושיה הראשונה מורכבת משני שלבים – ראשית, מנין שמצוות זכירת יציאת מצרים המוזכרת בפסוק היא דווקא בליל ט"ו? הוא אף מוכיח שחז"ל למדים מפסוק זה שעלינו לזכור את יציאת מצרים מדי יום ביומו. שנית – אם תלמד שמצווה זו עוסקת דווקא בליל הסדר מהפסוק 'וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ' – הרי פסוק זה עוסק לכאורה רק בבן, ואם-כן האדם שמכיר כבר את סיפור יציאת מצרים פטור ממצווה זו.
בלמדנותו מכוון אותנו המהר"ל לייחודיותו של ליל הסדר. זהו לא עוד לילה שבו עלינו לזכור את יציאת מצרים; הרי את יציאת מצרים עלינו לזכור בכל יום ויום! בכל יום עלינו לזכור את התהליך המיוחד שהתחיל הקב"ה ביציאת מצרים – תהליך של יציאה מהמֵצרים ומהשעבוד לגבולות החומר של העולם הזה. בליל הסדר – אנו מצֻווים בדבר אחר. לא רק זכירה יום-יומית, ולא רק העברת מידע לבן. המצווה היא על כל אחד ואחד מאתנו. מהי אותה מצווה מיוחדת?
את ההסבר לכך אפשר למצוא ב קושיה השנייה שמקשה המהר"ל על הרמב"ם: הרי בליל הסדר אנו לא רק מציינים שיצאנו ממצרים וזוכרים זאת, אלא אנו מספרים על כך באריכות ומונים את הנִסים והנפלאות שעשה ה' לעמנו. ליל הסדר הוא לא רק זכירת המגמה שלשמה נברא עם ישראל – היציאה מהמֵצרים. בליל הסדר עלינו להעמיק ולהתחבר למגמה זאת. לחוש את הנִסים והנפלאות שאותם חולל ה' כדי להאיר את האור המיוחד של עם ישראל. להתחבר לאותם רגעי חירות נדירים, רגעי הנס והפלא, שבהם השתחרר העולם מכבליו הטבעיים, ונתן לרוח לקבוע את סדרי חוקי הטבע.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
האזינו האזינו – עם זו יצרתי
הדבר שמגן ומציל את עם ישראל במצבי חירום הוא התפקיד והיעוד האלוקי המונח אך ורק על כתפי ישראל עד כי העולם כולו תלוי בו ובסגולתו
אורות התשובה - הרב הראל כהן מכאב התשובה לאור השמחה
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, א-ב
השיעור עוסק במתח שבין כאבי התשובה והייסורים הנפשיים הנלווים לניתוק מהחטא, לבין תחושת השמחה והשחרור הנובעות מתיקון הנפש. דרך פסקאותיו של הרב קוק באורות התשובה, מתבאר כיצד הכאב על העבר איננו גורם לייאוש אלא מהווה תהליך ריפוי עמוק המרומם את האדם.
צום גדליה צום גדליה: מצמיחת חורבן לבניין
השיעור מעמיק במשמעותו של צום גדליה בתוך עשרת ימי תשובה, ומסביר כיצד הייאוש של רוצחי גדליה החריב את הסיכוי להמשכיות היישוב היהודי לאחר החורבן. דרך השוואה בין דברי הרמב"ם לגמרא ולחטא נדב ואביהוא, מודגש המסר שגם מתוך השבר הגדול ביותר אסור להתייאש, אלא יש להמליך את רצון ה' ולפעול לתיקון.
ענינו של ראש השנה סוד השופר ופנימיות ראש השנה
השיעור עוסק במשמעותו הפנימית והעמוקה של השופר, שאינו רק מצווה מעשית אלא ביטוי לתפילת הנשמה ולחיבור לשורש ההוויה, הבינה ותיקון העולם העתידי. מתוך כך מוארים סדר הברכות של ראש השנה והשאלה ההלכתית והרעיונית של הימנעות מתקיעת שופר כאשר החג חל בשבת.
שמונה פרקים לרמב"ם כוח המדמה בשירות הקודש
שיעור 4
השיעור עוסק במהותו ובחשיבותו של כוח המדמה כגשר הכרחי המתרגם את רעיונות השכל המופשטים לציורים מוחשיים, עולם הרגש והמעשה. דרך דברי הרמב"ם, הראי"ה קוק וההקשר לערב ראש השנה, מובהר כיצד חיבור הדמיון לעבודת ה' מונע טעויות ומעניק חיות מעשית לקיום המצוות.
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן בית מלון נחשב כצרכי הרבים ולכן רשאים לעשות בחול המועד כל הנצרך אפילו במעשה אומן
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עוצמת התפילה והרצון המעלה הכל
חלק ג' פסקה כ"ד , כ"ה
השיעור עוסק בתפילה כביטוי לכמיהת כל הבריאה אל מקורה האלוקי, כאשר האדם מרכז בתוכו את שאיפות היקום כולו ומעלה אותן. דרך כוח הרצון והדבקות, התפילה מתגלה כפעולה ממשית במציאות המחברת את העולם למקור הברכה והחיים.
יומא אכילת מאכלים שאינם ראויים ביום הכיפורים
יומא דף פ"א
השיעור עוסק בגדרי איסור אכילה ביום הכיפורים ובמאכלים שאינם ראויים, תוך ניתוח מחלוקת הראשונים בדין אכילתם בכמות מרובה ובחצי שיעור. באמצעות עיון בשיטות הרמב"ם, הראבי"ה והגר"א, נבחנת השאלה האם איסור היום מוגדר כחובת "שביתה מעינוי" או כאיסור אכילה רגיל.
ענינו של ראש השנה מלידת חיה להולדת אדם
השיעור מעמיק בביטוי "היום הרת עולם" ומבאר כי האדם נברא כחיה פראית שתפקידה להוליד ולפתח את צלם האלוקים שבה מן הכוח אל הפועל. מתוך כך מוארים מהות יום ראש השנה, מעמדם הייחודי של ישראל בדין כממליכי המלך, והמבט השלם שלעתיד לבוא שיתגלה כ"יום שכולו שבת".
