ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- גבורות השם
אֲבָל לֹא מִקְּרָא שֶׁל זָכוֹר אֶת הַיּוֹם אֲשֶׁר יְצָאתֶם לָמְדוּ הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֶלָּא מִקְּרָא דְּפָרָשַׁת וָאֶתְחַנַּן (דברים ו, כ) דִּכְתִיב: וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר (אֶת) {מָה} הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶתְכֶם, וְדָרְשׁוּ בַּמְּכִילְתָּא בְּפָרָשַׁת בֹּא (מסכתא דפסחא פרשה יח): מָה הָעֵדֹת, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מִנַּיִן אַתָּה אוֹמֵר שֶׁאִם הָיְתָה חֲבוּרָה שֶׁל חֲכָמִים אוֹ שֶׁל תַּלְמִידִים שֶׁצְּרִיכִים לַעֲסֹק בְּהִלְכוֹת פֶּסַח עַד חֲצוֹת? לְכָךְ נֶאֱמַר: (אֶת) {מָה} הָעֵדֹת.
גם תלמידי חכמים היודעים את התורה מצווים לספר ביציאת מצרים
וְנִרְאֶה לִי פֵּרוּשׁוֹ, דְּמִדִּכְתִיב: מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים, עַל כָּרְחֲךָ 1 אָיְירֵי קְרָא שֶׁיּוֹדֵעַ עִנְיַן הַמִּצְווֹת, שֶׁהֲרֵי לְשׁוֹן עֵדֹת מַשְׁמַע מִצְוָה שֶׁהִיא לְעֵדוּת עַל דָּבָר, כְּגוֹן פֶּסַח שֶׁהוּא מֵעִיד עַל שֶׁפָּסַח הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל בָּתֵּי יִשְׂרָאֵל (שמות יב, כז). מַצָּה, עַל שֶׁלֹּא הִסְפִּיק בְּצֵקָם שֶׁל אֲבוֹתֵינוּ לְהַחְמִיץ (שם, לט). וּמָרוֹר, עַל שֵׁם שֶׁמֵּרְרוּ חַיֵּיהֶם בַּעֲבוֹדָה קָשָׁה בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים (שם א, יד). וּמֵאַחַר שֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁהַמִּצְוָה הִיא לְעֵדוּת עַל דָּבָר, אִם כֵּן קְרָא אָיְירֵי בְּתַלְמִיד חָכָם, שֶׁהוּא יוֹדֵעַ הַמִּצְוָה, רַק* שֶׁהוּא מִתְעַסֵּק בִּיצִיאַת מִצְרַיִם. וְאֵין לוֹמַר, הַכָּתוּב מְדַבֵּר בְּבֵן חָכָם וְלֹא בְּחָכָם, 2 הָוֵי לֵיהּ לְמִכְתַּב מָה הַמִּצְוָה הַזֹּאת, כִּי מְנָא לֵיהּ לַבֵּן הֶחָכָם הַזֶּה שֶׁהַמִּצְוָה הִיא עֵדוֹת, שֶׁאוּלַי הוּא חֹק בִּלְבַד, אֲבָל מֵאַחַר שֶׁשּׁוֹאֵל וּמְחַלֵּק בֵּין מִצְוָה לְמִצְוָה, לוֹמַר עַל אַחַת שֶׁהִיא עֵדוֹת וְעַל אַחַת שֶׁהִיא חֹק וְאַחַת שֶׁהִיא מִשְׁפָּט, אִי אֶפְשָׁר לוֹמַר רַק שֶׁהוּא מְדַבֵּר בְּחָכָם שֶׁיּוֹדֵעַ כִּי יֵשׁ מִצְוָה שֶׁהִיא עֵדוֹת, שֶׁלֹּא בָּא רַק לְהָעִיד עַל דָּבָר כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ. וְיֵשׁ מִצְוָה שֶׁהִיא חֹק, כְּמוֹ שֶׁמִּצְוַת הַפֶּסַח דַּוְקָא שֶׂה וְלֹא בָּקָר (שמות יב, ה), בֶּן שְׁנָתוֹ וְלֹא בֶּן שְׁתַּיִם (שם), וְדָבָר זֶה חֹק שֶׁאֵין טַעַם בַּדָּבָר. וְיֵשׁ שֶׁהוּא מִשְׁפָּט, כְּמוֹ כָּל עָרֵל לֹא יֹאכַל (שם, מח), כִּי זֶה הַקָּרְבָּן רָאוּי לְיִשְׂרָאֵל דַּוְקָא, וּבְמִשְׁפָּט הַמִּצְוָה זֹאת שַׁיָּךְ לָהֶם, כִּי אוֹתָם הוֹצִיא וְזֶהוּ מִשְׁפָּט. וּמֵאַחַר שֶׁמְּחַלֵּק בֵּין מִצְוָה לְמִצְוָה, אִם כֵּן חָכָם גָּמוּר הוּא. וּבָא לְלַמֵּד שֶׁיֵּשׁ לְסַפֵּר כָּל עִנְיַן מִצְוַת הַפֶּסַח, אַף דָּבָר שֶׁיָּדַע כְּבָר, וְזֶה כְּדֵי לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם. וְאֵין לוֹמַר שֶׁיֵּשׁ לְהַגִּיד מַה שֶּׁלֹּא יָדַע, וְהַשְׁתָּא לֹא נוּכַל לִלְמֹד מִזֶּה שֶׁאוֹתָם שֶׁהֵם נְבוֹנִים גְּמוּרִים חַיָּבִים לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם, דְּאִם כֵּן לֹא לִכְתּוֹב כְּלָל מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים, דְּכִי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ בְּוַדַּאי אָיְירֵי בְּכָל בֵּן שֶׁיִּשְׁאַל מַה שֶּׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ שֶׁחַיָּב לְהַגִּיד, אֶלָּא, שֶׁיֵּשׁ לְסַפֵּר כָּל עִנְיַן הַפֶּסַח אַף עַל גַּב שֶׁיָּדַע, מִשּׁוּם דְּמִצְוָה לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם. וּמִזֶּה יֵשׁ לִלְמֹד, אַף אִם הוּא תַּלְמִיד חָכָם גָּמוּר וְיוֹדֵעַ הַמִּצְווֹת הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים, צָרִיךְ לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם.
____________________________
גבורות השם (75)
בשביל הנשמה
3 - פרק ב' חלק א'
4 - פרק ב' חלק ב'
5 - פרק ב' חלק ג'
טען עוד
ונראה שכך פירוש דבריהם: נאמר בפסוק: כי ישאלך בנך מחר לאמר מה העדות והחוקים והמשפטים, 1 כאן מדובר בבן החכם היודע את ענינן של המצוות, שכן הוא מחלקן לסוגיהן: עדות, חוקים ומשפטים. עדות, אלו מצוות הבאות להעיד על דבר, כגון: פסח, המעיד על שפסח ה' על בתי בני ישראל. מצה, המעידה על שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ, ומרור המעיד על שמררו את חייהם בעבודה קשה, בחומר ובלבנים. ומאחר שמדובר בבן היודע שהמצוות הללו הן לעדות, אם כן מדובר בתלמיד חכם היודע את המצוות ועוסק במצוות של יציאת מצרים. אין לומר שהפסוק מדבר בבן חכם ולא בתלמיד חכם, כי אם היה עוסק בבן חכם, 2 היה הבן צריך לשאול: מה המצווה הזו, כי מנין לו שזו עדות ולא חוק? אבל מאחר והפסוק הביא את שאלתו כשהוא מחלק בין מצווה למצווה ויודע להבחין בין מצווה שהיא עדות לזו שהיא חוק ולאחרת שהיא משפט, בהכרח מדובר בחכם היודע שיש מצווה השייכת לסוג העדות, שענינה להעיד על דבר כמו שאמרנו, ויש מצווה שהיא חוק, כמו קורבן הפסח שצריך להיות שה ולא בקר, בן שנתו ולא בן שנתיים, שפרטים אלו הם חוקים שאין להם טעם, ויש מצוות השייכות לסוג המשפט, כמו: כל ערל לא יאכל בו, כי על פי המשפט מצווה זו שייכת רק לישראל ולא לעובדי כוכבים, לפי שרק הם יצאו ממצרים. מאחר שהוא יודע להבחין בין מצווה למצווה, הרי שמדובר בחכם גמור, ולמדנו שיש מצווה לספר לו את עניין הפסח, אף שהוא בקי ויודע, מפני שיש מצווה לספר ביציאת מצרים. ואין לדחות ולומר שיש מצווה לספר לחכם רק דברים שאינו יודע, ומי שיודע הכל אין ביחס אליו מצוות סיפור יציאת מצרים, שאם כן לא היה צריך לכתוב בתורה: מה העדות והחוקים והמשפטים, ודי היה לכתוב: כי ישאלך בנך, והיינו לומדים שיש לענות לשאלתו של כל בן לפי חוכמתו, כי השואל שואל על דברים שאינו יודע אותם. אלא בודאי מדובר במי שיודע, ואף על פי כן יש חובה לספר לו.
[ רַק – אלא.]
ביאורים
לאחר שסתר את המקור שהביא הרמב"ם למצוות סיפור יציאת מצרים בליל הסדר, מביא המהר"ל את שיטתו: מצוות סיפור יציאת מצרים נלמדת מהפסוק: "וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר אֶת מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים" [שמות יג, יד]. ההבדל בין פסוק זה לפסוק שמביא הרמב"ם הוא שכאן רואים שהאדם שלו אנו מספרים את סיפור יציאת מצרים – בעצם מכירו היטב. לא רק שהוא יודע מה קרה, הוא גם יודע מהם הסוגים השונים של המצוות בפסח – איזו מצווה נועדה להזכיר לנו יסוד מיציאת מצרים, כגון פסח, מצה ומרור. הוא יודע איזו מצווה אי אפשר להבין בשכל אנושי – למשל מדוע קרבן הפסח הוא דווקא בשה ולא בבקר. הוא גם יודע לאיזו מצווה יש טעם שאנו יכולים להבין – למשל שקרבן פסח מיועד לבני ישראל דווקא, שהרי הם אלה שיצאו ממצרים, וסביב הולדת עמם נסוב כל חג הפסח. אדם שבקי כל-כך בהלכות פסח – מדוע התורה מצווה אותנו לספר לו על יציאת מצרים? הרי הוא מכיר ויודע, בקי לפרטי פרטים!
מכאן מוכיח המהר"ל מהו תפקידו של ליל הסדר – ליל הסדר אינו העברת אינפורמציה מדור לדור . הרי גם אם בפסוק כתוב שמדובר בשאלה של בן, בן שכזה אין אנו צריכים ללמד דבר. הוא יעביר את המידע היטב לדור הבא. התורה באה ללמד אותנו שמצוות ליל הסדר אינה רק לבנים (בלימודנו מחר יסביר המהר"ל מדוע התורה נקטה לשון בן), ובכך בעצם לימדה שהמצווה היא החוויה של סיפור יציאת מצרים . גם כאשר אתה יודע ומכיר, אתה צריך לספר – כדי לחוות את הסיפור. עליך לרומם את אישיותך, לגעת בנפש. האינפורמציה יכולה לעִתים להישאר יבשה, לא לגעת בחיים. לעומת זאת בליל הסדר עלינו להיכנס עם כל האישיות שלנו אל תוך סיפורו המופלא של עם ישראל היוצא ממצרים.
הרחבות
מצוות הסיפור אצל החכמים
אַף אִם הוּא תַּלְמִיד חָכָם גָּמוּר... צָרִיךְ לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם. המהר"ל מבאר שמצוות הסיפור אינה מתוחמת למי שאינו מכיר את סיפור הנס, אלא גם החכמים שמכירים את סיפור יציאת מצרים חייבים במצווה.
בהגדה של פסח אנחנו אומרים: "ואפילו כולנו חכמים, כולנו נבונים כולנו זקנים, כלנו יודעים את התורה מצווה עלינו לספר ביציאת מצרים". הרב סולובייצ'יק מסביר כי המצווה לחזור על הסיפור משמעותה להעמיק בסיפור באופן שבו נצליח לחדש חידושים, לגלות רעיונות שטרם חשבנו עליהם [הגדת 'לילה של אחדות', עמ' 57].
האדמו"ר מליובוויטש מוסיף רובד נוסף: אפילו שכולנו חכמים, נבונים ויודעים, עלינו לספר ביציאת מצרים. יש בכוחו של הסיפור לעורר ולהשפיע ולפעול במקום שהחכמה אינה מגעת [הגדת 'למען הסדר הטוב' עמ' 29]. ( גם ספר החינוך במצווה י, כתב דברים דומים).
המהר"ם שיק מבאר: "'כל המרבה לספר ביציאת מצרים, הרי זה' – הרי אותו אדם עצמו 'משובח' – מעלתו גדולה עד מאוד, כי ככל שהוא מכיר יותר בניסים הגדולים שנעשו לו סימן מובהק כי מעלתו גדולה יותר" [הגדת 'אספרה כבודך' עמ' 64]. בדבריו מבואר שעניין הסיפור אינו הידיעה השכלית אלא גילוי המעלה הפנימית, וזה שייך גם לחכמים שיודעים את סיפור יציאת מצרים.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
עשרת ימי תשובה מדוע ה' מנסה את האדם - "האלוקים ניסה את אברהם"
ה' מנסה את אברהם מדוע? הרי יודע אם יעמוד בניסיון
רביבים לעורר את הילדים לתשובה
מי שרואה שילדיו אינם מתפללים או לומדים כראוי, יבדוק תחילה את עצמו | לאחר בירורים פנימיים יוכל לדבר עם הילדים בכנות על ערך לימוד התורה | כאשר ההורים רוצים להוכיח את בנם או בתם על התפילה, עליהם לבדוק את עצמם אם הם מתפללים ברצינות | חשוב מאוד שהנזיפות בילדים יהיו מעטות מאוד לעומת דברי השבח והעידוד, ובמיוחד צריך להשתדל להימנע מכעס | כאשר ההורים שומרים על אווירה טובה, רוב הבעיות חולפות ומתברר שהילדים הרבה יותר טובים ממה שהיה נראה לכאורה
האזינו האזינו – עם זו יצרתי
הדבר שמגן ומציל את עם ישראל במצבי חירום הוא התפקיד והיעוד האלוקי המונח אך ורק על כתפי ישראל עד כי העולם כולו תלוי בו ובסגולתו
אורות התשובה - הרב הראל כהן מכאב התשובה לאור השמחה
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, א-ב
השיעור עוסק במתח שבין כאבי התשובה והייסורים הנפשיים הנלווים לניתוק מהחטא, לבין תחושת השמחה והשחרור הנובעות מתיקון הנפש. דרך פסקאותיו של הרב קוק באורות התשובה, מתבאר כיצד הכאב על העבר איננו גורם לייאוש אלא מהווה תהליך ריפוי עמוק המרומם את האדם.
צום גדליה צום גדליה: מצמיחת חורבן לבניין
השיעור מעמיק במשמעותו של צום גדליה בתוך עשרת ימי תשובה, ומסביר כיצד הייאוש של רוצחי גדליה החריב את הסיכוי להמשכיות היישוב היהודי לאחר החורבן. דרך השוואה בין דברי הרמב"ם לגמרא ולחטא נדב ואביהוא, מודגש המסר שגם מתוך השבר הגדול ביותר אסור להתייאש, אלא יש להמליך את רצון ה' ולפעול לתיקון.
ענינו של ראש השנה סוד השופר ופנימיות ראש השנה
השיעור עוסק במשמעותו הפנימית והעמוקה של השופר, שאינו רק מצווה מעשית אלא ביטוי לתפילת הנשמה ולחיבור לשורש ההוויה, הבינה ותיקון העולם העתידי. מתוך כך מוארים סדר הברכות של ראש השנה והשאלה ההלכתית והרעיונית של הימנעות מתקיעת שופר כאשר החג חל בשבת.
שמונה פרקים לרמב"ם כוח המדמה בשירות הקודש
שיעור 4
השיעור עוסק במהותו ובחשיבותו של כוח המדמה כגשר הכרחי המתרגם את רעיונות השכל המופשטים לציורים מוחשיים, עולם הרגש והמעשה. דרך דברי הרמב"ם, הראי"ה קוק וההקשר לערב ראש השנה, מובהר כיצד חיבור הדמיון לעבודת ה' מונע טעויות ומעניק חיות מעשית לקיום המצוות.
