ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- גבורות השם
אֲבָל לֹא מִקְּרָא שֶׁל זָכוֹר אֶת הַיּוֹם אֲשֶׁר יְצָאתֶם לָמְדוּ הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֶלָּא מִקְּרָא דְּפָרָשַׁת וָאֶתְחַנַּן (דברים ו, כ) דִּכְתִיב: וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר (אֶת) {מָה} הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶתְכֶם, וְדָרְשׁוּ בַּמְּכִילְתָּא בְּפָרָשַׁת בֹּא (מסכתא דפסחא פרשה יח): מָה הָעֵדֹת, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מִנַּיִן אַתָּה אוֹמֵר שֶׁאִם הָיְתָה חֲבוּרָה שֶׁל חֲכָמִים אוֹ שֶׁל תַּלְמִידִים שֶׁצְּרִיכִים לַעֲסֹק בְּהִלְכוֹת פֶּסַח עַד חֲצוֹת? לְכָךְ נֶאֱמַר: (אֶת) {מָה} הָעֵדֹת.
גם תלמידי חכמים היודעים את התורה מצווים לספר ביציאת מצרים
וְנִרְאֶה לִי פֵּרוּשׁוֹ, דְּמִדִּכְתִיב: מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים, עַל כָּרְחֲךָ 1 אָיְירֵי קְרָא שֶׁיּוֹדֵעַ עִנְיַן הַמִּצְווֹת, שֶׁהֲרֵי לְשׁוֹן עֵדֹת מַשְׁמַע מִצְוָה שֶׁהִיא לְעֵדוּת עַל דָּבָר, כְּגוֹן פֶּסַח שֶׁהוּא מֵעִיד עַל שֶׁפָּסַח הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל בָּתֵּי יִשְׂרָאֵל (שמות יב, כז). מַצָּה, עַל שֶׁלֹּא הִסְפִּיק בְּצֵקָם שֶׁל אֲבוֹתֵינוּ לְהַחְמִיץ (שם, לט). וּמָרוֹר, עַל שֵׁם שֶׁמֵּרְרוּ חַיֵּיהֶם בַּעֲבוֹדָה קָשָׁה בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים (שם א, יד). וּמֵאַחַר שֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁהַמִּצְוָה הִיא לְעֵדוּת עַל דָּבָר, אִם כֵּן קְרָא אָיְירֵי בְּתַלְמִיד חָכָם, שֶׁהוּא יוֹדֵעַ הַמִּצְוָה, רַק* שֶׁהוּא מִתְעַסֵּק בִּיצִיאַת מִצְרַיִם. וְאֵין לוֹמַר, הַכָּתוּב מְדַבֵּר בְּבֵן חָכָם וְלֹא בְּחָכָם, 2 הָוֵי לֵיהּ לְמִכְתַּב מָה הַמִּצְוָה הַזֹּאת, כִּי מְנָא לֵיהּ לַבֵּן הֶחָכָם הַזֶּה שֶׁהַמִּצְוָה הִיא עֵדוֹת, שֶׁאוּלַי הוּא חֹק בִּלְבַד, אֲבָל מֵאַחַר שֶׁשּׁוֹאֵל וּמְחַלֵּק בֵּין מִצְוָה לְמִצְוָה, לוֹמַר עַל אַחַת שֶׁהִיא עֵדוֹת וְעַל אַחַת שֶׁהִיא חֹק וְאַחַת שֶׁהִיא מִשְׁפָּט, אִי אֶפְשָׁר לוֹמַר רַק שֶׁהוּא מְדַבֵּר בְּחָכָם שֶׁיּוֹדֵעַ כִּי יֵשׁ מִצְוָה שֶׁהִיא עֵדוֹת, שֶׁלֹּא בָּא רַק לְהָעִיד עַל דָּבָר כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ. וְיֵשׁ מִצְוָה שֶׁהִיא חֹק, כְּמוֹ שֶׁמִּצְוַת הַפֶּסַח דַּוְקָא שֶׂה וְלֹא בָּקָר (שמות יב, ה), בֶּן שְׁנָתוֹ וְלֹא בֶּן שְׁתַּיִם (שם), וְדָבָר זֶה חֹק שֶׁאֵין טַעַם בַּדָּבָר. וְיֵשׁ שֶׁהוּא מִשְׁפָּט, כְּמוֹ כָּל עָרֵל לֹא יֹאכַל (שם, מח), כִּי זֶה הַקָּרְבָּן רָאוּי לְיִשְׂרָאֵל דַּוְקָא, וּבְמִשְׁפָּט הַמִּצְוָה זֹאת שַׁיָּךְ לָהֶם, כִּי אוֹתָם הוֹצִיא וְזֶהוּ מִשְׁפָּט. וּמֵאַחַר שֶׁמְּחַלֵּק בֵּין מִצְוָה לְמִצְוָה, אִם כֵּן חָכָם גָּמוּר הוּא. וּבָא לְלַמֵּד שֶׁיֵּשׁ לְסַפֵּר כָּל עִנְיַן מִצְוַת הַפֶּסַח, אַף דָּבָר שֶׁיָּדַע כְּבָר, וְזֶה כְּדֵי לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם. וְאֵין לוֹמַר שֶׁיֵּשׁ לְהַגִּיד מַה שֶּׁלֹּא יָדַע, וְהַשְׁתָּא לֹא נוּכַל לִלְמֹד מִזֶּה שֶׁאוֹתָם שֶׁהֵם נְבוֹנִים גְּמוּרִים חַיָּבִים לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם, דְּאִם כֵּן לֹא לִכְתּוֹב כְּלָל מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים, דְּכִי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ בְּוַדַּאי אָיְירֵי בְּכָל בֵּן שֶׁיִּשְׁאַל מַה שֶּׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ שֶׁחַיָּב לְהַגִּיד, אֶלָּא, שֶׁיֵּשׁ לְסַפֵּר כָּל עִנְיַן הַפֶּסַח אַף עַל גַּב שֶׁיָּדַע, מִשּׁוּם דְּמִצְוָה לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם. וּמִזֶּה יֵשׁ לִלְמֹד, אַף אִם הוּא תַּלְמִיד חָכָם גָּמוּר וְיוֹדֵעַ הַמִּצְווֹת הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים, צָרִיךְ לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם.
____________________________
גבורות השם (75)
בשביל הנשמה
3 - פרק ב' חלק א'
4 - פרק ב' חלק ב'
5 - פרק ב' חלק ג'
טען עוד
ונראה שכך פירוש דבריהם: נאמר בפסוק: כי ישאלך בנך מחר לאמר מה העדות והחוקים והמשפטים, 1 כאן מדובר בבן החכם היודע את ענינן של המצוות, שכן הוא מחלקן לסוגיהן: עדות, חוקים ומשפטים. עדות, אלו מצוות הבאות להעיד על דבר, כגון: פסח, המעיד על שפסח ה' על בתי בני ישראל. מצה, המעידה על שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ, ומרור המעיד על שמררו את חייהם בעבודה קשה, בחומר ובלבנים. ומאחר שמדובר בבן היודע שהמצוות הללו הן לעדות, אם כן מדובר בתלמיד חכם היודע את המצוות ועוסק במצוות של יציאת מצרים. אין לומר שהפסוק מדבר בבן חכם ולא בתלמיד חכם, כי אם היה עוסק בבן חכם, 2 היה הבן צריך לשאול: מה המצווה הזו, כי מנין לו שזו עדות ולא חוק? אבל מאחר והפסוק הביא את שאלתו כשהוא מחלק בין מצווה למצווה ויודע להבחין בין מצווה שהיא עדות לזו שהיא חוק ולאחרת שהיא משפט, בהכרח מדובר בחכם היודע שיש מצווה השייכת לסוג העדות, שענינה להעיד על דבר כמו שאמרנו, ויש מצווה שהיא חוק, כמו קורבן הפסח שצריך להיות שה ולא בקר, בן שנתו ולא בן שנתיים, שפרטים אלו הם חוקים שאין להם טעם, ויש מצוות השייכות לסוג המשפט, כמו: כל ערל לא יאכל בו, כי על פי המשפט מצווה זו שייכת רק לישראל ולא לעובדי כוכבים, לפי שרק הם יצאו ממצרים. מאחר שהוא יודע להבחין בין מצווה למצווה, הרי שמדובר בחכם גמור, ולמדנו שיש מצווה לספר לו את עניין הפסח, אף שהוא בקי ויודע, מפני שיש מצווה לספר ביציאת מצרים. ואין לדחות ולומר שיש מצווה לספר לחכם רק דברים שאינו יודע, ומי שיודע הכל אין ביחס אליו מצוות סיפור יציאת מצרים, שאם כן לא היה צריך לכתוב בתורה: מה העדות והחוקים והמשפטים, ודי היה לכתוב: כי ישאלך בנך, והיינו לומדים שיש לענות לשאלתו של כל בן לפי חוכמתו, כי השואל שואל על דברים שאינו יודע אותם. אלא בודאי מדובר במי שיודע, ואף על פי כן יש חובה לספר לו.
[ רַק – אלא.]
ביאורים
לאחר שסתר את המקור שהביא הרמב"ם למצוות סיפור יציאת מצרים בליל הסדר, מביא המהר"ל את שיטתו: מצוות סיפור יציאת מצרים נלמדת מהפסוק: "וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר אֶת מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים" [שמות יג, יד]. ההבדל בין פסוק זה לפסוק שמביא הרמב"ם הוא שכאן רואים שהאדם שלו אנו מספרים את סיפור יציאת מצרים – בעצם מכירו היטב. לא רק שהוא יודע מה קרה, הוא גם יודע מהם הסוגים השונים של המצוות בפסח – איזו מצווה נועדה להזכיר לנו יסוד מיציאת מצרים, כגון פסח, מצה ומרור. הוא יודע איזו מצווה אי אפשר להבין בשכל אנושי – למשל מדוע קרבן הפסח הוא דווקא בשה ולא בבקר. הוא גם יודע לאיזו מצווה יש טעם שאנו יכולים להבין – למשל שקרבן פסח מיועד לבני ישראל דווקא, שהרי הם אלה שיצאו ממצרים, וסביב הולדת עמם נסוב כל חג הפסח. אדם שבקי כל-כך בהלכות פסח – מדוע התורה מצווה אותנו לספר לו על יציאת מצרים? הרי הוא מכיר ויודע, בקי לפרטי פרטים!
מכאן מוכיח המהר"ל מהו תפקידו של ליל הסדר – ליל הסדר אינו העברת אינפורמציה מדור לדור . הרי גם אם בפסוק כתוב שמדובר בשאלה של בן, בן שכזה אין אנו צריכים ללמד דבר. הוא יעביר את המידע היטב לדור הבא. התורה באה ללמד אותנו שמצוות ליל הסדר אינה רק לבנים (בלימודנו מחר יסביר המהר"ל מדוע התורה נקטה לשון בן), ובכך בעצם לימדה שהמצווה היא החוויה של סיפור יציאת מצרים . גם כאשר אתה יודע ומכיר, אתה צריך לספר – כדי לחוות את הסיפור. עליך לרומם את אישיותך, לגעת בנפש. האינפורמציה יכולה לעִתים להישאר יבשה, לא לגעת בחיים. לעומת זאת בליל הסדר עלינו להיכנס עם כל האישיות שלנו אל תוך סיפורו המופלא של עם ישראל היוצא ממצרים.
הרחבות
מצוות הסיפור אצל החכמים
אַף אִם הוּא תַּלְמִיד חָכָם גָּמוּר... צָרִיךְ לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם. המהר"ל מבאר שמצוות הסיפור אינה מתוחמת למי שאינו מכיר את סיפור הנס, אלא גם החכמים שמכירים את סיפור יציאת מצרים חייבים במצווה.
בהגדה של פסח אנחנו אומרים: "ואפילו כולנו חכמים, כולנו נבונים כולנו זקנים, כלנו יודעים את התורה מצווה עלינו לספר ביציאת מצרים". הרב סולובייצ'יק מסביר כי המצווה לחזור על הסיפור משמעותה להעמיק בסיפור באופן שבו נצליח לחדש חידושים, לגלות רעיונות שטרם חשבנו עליהם [הגדת 'לילה של אחדות', עמ' 57].
האדמו"ר מליובוויטש מוסיף רובד נוסף: אפילו שכולנו חכמים, נבונים ויודעים, עלינו לספר ביציאת מצרים. יש בכוחו של הסיפור לעורר ולהשפיע ולפעול במקום שהחכמה אינה מגעת [הגדת 'למען הסדר הטוב' עמ' 29]. ( גם ספר החינוך במצווה י, כתב דברים דומים).
המהר"ם שיק מבאר: "'כל המרבה לספר ביציאת מצרים, הרי זה' – הרי אותו אדם עצמו 'משובח' – מעלתו גדולה עד מאוד, כי ככל שהוא מכיר יותר בניסים הגדולים שנעשו לו סימן מובהק כי מעלתו גדולה יותר" [הגדת 'אספרה כבודך' עמ' 64]. בדבריו מבואר שעניין הסיפור אינו הידיעה השכלית אלא גילוי המעלה הפנימית, וזה שייך גם לחכמים שיודעים את סיפור יציאת מצרים.
השיבה שופטיך כבראשונה - על מערכת המשפט בישראל
שורש הזוגיות בדורנו - מהקודש פנימה אל הבית
תחילת החורבן: ביטול קרבן התמיד
איך הפרה אדומה מכפרת על חטא העגל?
מה חז"ל באמת רצו שנרגיש בין י"ז בתמוז לט' באב?
"בזאת התורה" - איזו תורה?
מה מברכים על פיצה?
לא בדיבורים אלא במעשים: הדרך היחידה לחיבור בעם ישראל
האם מותר לפנות למקובלים?
איך אפשר להשתמש באותו מיקרוגל לחלבי ובשרי?
איך הסדר המוכתב מהווה חירות?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
