בית המדרש

  • מדורים
  • סיפורים נוספים
לחץ להקדשת שיעור זה

אוויר גלותי

באמצע סעודה שלישית נשמעו קולות רועמים: גוווווללללל! עשרות מתפללים בבית הכנסת קמו והחלו לרקוד מול ארון הקודש

undefined

עודד מזרחי

טבת תשע"ז
3 דק' קריאה
אליהו ומרים יצאו לשליחות בברזיל כזוג צעיר מטעם בני עקיבא העולמי.

להיות יהודי מאמין בברזיל, ובפרט בריו דה ז'נרו שאליה נשלחו, היה דבר קשה ביותר.
אמנם יש שם קהילה יהודית ענקית שמונה עשרות אלפים, אבל החיים עם הגויים מסביב, חופי הים ובכלל אורח החיים המתירני הובילו לאחוזים גבוהים ביותר של התבוללות.
כבר בתחילת שליחותם החלו להבין לאן נקלעו. מרים שהגיעה לברזיל בהריונה, באה ללדת את בתה הבכורה ביום הראשון בשבוע של הקרנבל בריו. כאשר הגיעו לבית החולים, השער היה פתוח. השומר ישן בצד ולידו שלושה בקבוקי אלכוהול ריקים... בית החולים היה ריק מרופאים ואחיות. אפילו לא היו חולים, כולם חגגו בקרנבל!
לפתע הגיע הרופא ואמר להם בטרוניה: "לא מצאתם יום טוב יותר ללדת?!"
פעם נערך בשבת משחק כדורגל חשוב מאוד בשביל הברזילאים. אליהו החליט בדיוק בזמן המשחק לקיים תפילת מנחה של שבת. היה לו ברור שזה בית הכנסת היחידי בברזיל שמתפללים בו בזמן המשחק. חוצות העיר נראו כמו יום הכיפורים בישראל - רחובות ריקים מאדם וכל החנויות סגורות.
באמצע סעודה שלישית נשמעו קולות רועמים: גוווווללללל!
עשרות מתפללים בבית הכנסת קמו והחלו לרקוד מול ארון הקודש כמו בשמחת תורה. אליהו חייך לעצמו: זו ברזיל שאצלה הכדורגל הוא הדת השלטת...
בזמן השליחות אליהו ומרים ארגנו מחנות למאות ילדים, הכול ברוח היהדות בשילוב כיף וטיולים. הם היו מאושרים לדעת שבזכות פעילותם ילדים יהודים בברזיל אוכלים כשר, מתפללים ולומדים תורה באווירה נעימה.
במחנה הקיץ שיחקו בלילה משחק, שבו הילדים היו המעפילים ובני הקבוצות הבוגרות יותר היו האנגלים שרודפים אותם. המדריכים, שהיו בתפקיד אנשי היישוב, לימדו את הילדים שלא לענות לאנגלים דבר אלא רק לומר את המשפט: "אני יהודי מארץ ישראל!"
וכך לפתע באמצע הלילה, במרחבי שטח עצום, שמע אליהו מכל עבר: "אני יהודי מארץ ישראל! אני יהודי מארץ ישראל!"
זו הייתה חוויה חזקה מאוד לכולם שמילאה אותו בשמחה.
הסניפים היו מלאים בילדים בכל שבת, בכל חודש התקיים סמינריון, ובית הכנסת של בני עקיבא היה תמיד מלא. כמעט מדי לילה אליהו העביר שיעורים, ובתום חלק מהם התקיים משחק כדורגל.
מרים הייתה אשת חיל. מדי שבת אליהו הזמין לביתם צעירים רבים לאכול סעודת שבת והיה די והותר לכולם. בפורים היה ממש קרנבל. כל הצעירים היהודים באו אל בית הכנסת של בני עקיבא וגילו שהיהדות אינה דבר כבד ורציני אלא קל ושמח. לאחר כל מילת "המן" שאליהו קרא במגילה, היו חמש דקות של רעש אדיר כמו סמבה או גול.
לפעמים היו מתחים עם הורי הילדים שהתלוננו: "מה פתאום ילדינו באים הביתה עם כל מיני רעיונות של שבת, חגים וכשרות?!"
מתוך סבר פנים יפות והרבה הבנה והקשבה, הצליח אליהו לפלס נתיבות ללב ההורים. אחרי שנה וחצי ערך אליהו לעצמו חשבון נפש לגבי שליחותם. הוא הרגיש סיפוק רב מפעילותם וחש שהצליחו להגביר את הגאווה היהודית אצל כל החבר'ה הצעירים. בכל זאת הרגיש שמשהו עדיין חסר, הרי מה יקרה עם כל החבר'ה הללו בברזיל בעוד כמה שנים?! מה יישאר מכל המאמץ הרב שהשקיעו בהם?! שמחתו לא הייתה שלמה לנוכח אותה דאגה.
כעבור כמה ימים הגיע חג שבועות, שבו יזם אליהו תוכנית ימי עיון שכללו תפילות, ארוחות משותפות, שיעורים וביקורים בבתי כנסת ליותר מ 250 חבר'ה צעירים מריו דה ז'נרו וסאן פאולו.
אחרי תפילת ערבית חגיגית כולם עלו לחדר האוכל לארוחה משותפת.
לפתע נשמעו צעקות וצרחות. כולם רצו למקום שממנו הן נשמעו, בנות החלו לבכות.
"מה קרה?!", קרא אליהו.
נאמר לו שמדריך אחד התעלף ואינו מסוגל לנשום.
הם פתחו את חולצתו, התיזו עליו מים, אך דבר לא עזר. המדריך לא הגיב.
אחד המשתתפים שהיה סטודנט לרפואה, החל לבדוק מיד את המדריך המעולף.
כולם היו בהיסטריה. אליהו החליט שהוא חייב להשיג מיד טלפון כדי להזמין אמבולנס.
לפתע המדריך שהתעלף פקח את עיניו ואמר בקול תחינה: "אוויר!... אוויר!..." ואז צעק: "האוויר של הגלות הזאת הורג אותי!".
כולם החלו לצחוק וחלק מהבחורים החטיפו לו מכות קלות בגלל התעלול שעולל.
אליהו התיישב בצד ונזכר בחשבון הנפש שלו. אחרי המעשה הזה הרגיש ששליחותם בוודאי הצליחה. החבר'ה הברזילאים לא ישכחו מה שאירע כעת! תמיד יזכרו שהם חיים באווירה של גלות הממיתה את הנפש היהודית, ויכספו לעלות לישראל.

ליצירת קשר לסיפור בעל מסר יהודי שחוויתם: odedm@neto.net.il



את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il