ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

סגולה ותורה ;">

בית מדרש פרשת השבוע חומש שמות יתרו Bookmark and Share
גירסת הדפסה האזן לשעור (41 ד') הורד mp3
שלח לחבר צפה בשיעור (41 ד')

כ"ג שבט תשע"ז

סגולה ותורה

שיחת מוצאי שבת יתרו תשע"ז



נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

הכנת העולם לקבלת התורה
קראנו השבת בפרשת יתרו על מעמד הר סיני. לא היה כמו המעמד הגדול הזה, כמו היום הגדול הזה, מאז בריאת העולם ולא היה כמוהו אחריו. התורה קדמה לעולם (מדרש תנחומא, נשא יט). היה תהליך ארוך מאז שהתורה נבראה, כביכול, עד שהתורה ניתנה בעולם הזה. דורות על גבי דורות לפני שנברא העולם עברו, ועד שהעולם מוציא מתוכו את אברהם אבינו שמכיר את בוראו. וחז"ל אומרים לנו שבזכותו נברא העולם (בראשית רבה יב, א). ואחר כך התהליך מתרחב ומתפתח. יצחק מוסיף עוד קומה בהכרת העולם את ריבונו של עולם. ומיעקב אבינו, בחיר שבאבות, מתחילה המציאות של הסגולה - לכל בניו יש הסגולה המיוחדת הזו, ועדיין במסגרת יחידית, משפחתית. אז המשפחה נבלעת בתוך מצרים ומתפתחת ומתרחבת, כמו עיבור של עובר במעי אימו, עד שהמשפחה הופכת למציאות של עם. והקב"ה מוציא את ישראל ממצרים והוא בוחר בעם ישראל. ריבונו של עולם מופיע בגלוי בנסים ונפלאות. אצל האבות הקב"ה הופיע באופן נסתר, בדרך הטבע, שם שד-י, "וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם" (שמות ו, ג) וביציאת מצרים הקב"ה מופיע בניסים ונפלאות שמעל הטבע. ובקריעת ים סוף הופעה ניסית עוד יותר גדולה: "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם" (שם יד, לא), הכול הכשרה לקראת ההופעה האלוקית העליונה, לקראת מתן תורה.

מה שמועה שמע יתרו ובא?
הפרשה שלנו פותחת: וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹקִים לְמֹשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ כִּי הוֹצִיא ה' אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם" (שמות יח, א) מה שמועה שמע יתרו, אומרים חז"ל (רש"י ד"ה וישמע) שיתרו שמע על קריעת ים סוף ומלחמת עמלק. קריעת ים סוף זו ההופעה האלוקית הגדולה ביותר שהייתה מעולם. במצרים עשר מכות, בים חמישים מכות, ויש אומרים מאתיים וחמישים מכות (מדרש תהלים עח, אות טו). בקריעת ים סוף יתרו נוכח שהקב"ה גדול מכל האלוקים. ועוד שמע יתרו על מלחמת עמלק.
בעל ה'קדושת לוי' שואל שאלה גדולה (פרשת בשלח, ד"ה והנה זה). כשעם ישראל עומד על הים משה אומר לישראל: "ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן" (שמות יד, יד), הראשונים שואלים למה ישראל לא ניסו להילחם במצרים, הרי הם היו עם רב, גם הרמב"ם וגם האבן עזרא (על פסוק יג ד"ה התייצבו) שואלים את השאלה הזו ושניהם משיבים: ישראל התרגלו להיות עבדים ולא היה להם העוז והאומץ להילחם באדונים שלהם. לכן הקב"ה אומר להם: "ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן" (שם). עוברים זמן קצר מאז קריעת ים סוף, ובא עמלק, ואז משה שולח את יהושע "וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק" (שם יז, ט) למה כאן לא נאמר "ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן", איך פתאום בתקופה קצרה השתנה עם ישראל - אומר רבי לוי יצחק מברדיצ'ב שעמלק כנראה הבינו שיש כוח גדול עליון שרק לפעמים הוא מצליח לשנות את סדרי בראשית, וזה שיש ניסים שמשבשים את סדרי הטבע זה רק באופן חריג מאוד. הטבע הוא הדבר הקבוע והמתמשך ומדי פעם בפעם יש כוח עליון שמצליח לשנות את הסדר, אבל הטבע עצמו לא מונהג על ידי ריבונו של עולם. זה עמלק, זו התפיסה שלהם והיה צריך להילחם בתפיסה הזו ולהראות שגם בדרך הטבע מופיעה ההנהגה האלוקית, לא רק במלחמה ניסית של "וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן" (שמות יד, יד). רעיון זה מסביר את רש"י אצלנו שמביא את דברי חז"ל במסכת זבחים (קטז ע"א) מה שמועה שמע יתרו ובא? 'קריעת ים סוף ומלחמת עמלק', יתרו ראה שגם בטבע הקב"ה נמצא ומנהיג, וגם מעל הטבע הקב"ה נמצא ומנהיג, אז יתרו בא. "וַיִּחַדְּ יִתְרוֹ" (שם יח, ט), נוכח שיש כאן יחוד אלוקי, הקב"ה נמצא בכול ומנהיג את הכול.
הזוהר בתחילת הפרשה (סז ע"ב) אומר שכדי שהתורה תרד לעולם, צריך שכל העולם יהיה מוכן לכך, לא רק ישראל, שתהיה הכנה נפשית גם של כל העולם כולו. ביציאת מצרים כל העולם ראה את הניסים: "שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן חִיל אָחַז יֹשְׁבֵי פְּלָשֶׁת; אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם אֵילֵי מוֹאָב יֹאחֲזֵמוֹ רָעַד נָמֹגוּ כֹּל יֹשְׁבֵי כְנָעַן; תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד" (שם טו, יד-טז). פרעה היה המלך של האומה היותר גדולה. בתחילה אמר: "מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ" (שם ה, ב), אחר כך הוא הודה ואומר: "חָטָאתִי" (שם, ט, כז), הוא מודה שיש ריבונו של עולם שהוא המלך היותר מרכזי שיש בעולם, מודה במציאות ה', מודה בריבונו של עולם אלוקי ישראל ובכך מבטא את ההכרה של העולם כולו. יתרו הוא נציג עובדי עבודה הזרה. גם הוא מודה שיש ריבון לעולם והוא אלוקי ישראל, שהוא גדול מכל האלהים. עכשיו העולם כולו הוכשר לקבל את התורה שתופיע בעולם. זה הסדר, העולם צריך להיות מוכן לקבלת התורה. העולם הולך משלב לשלב ומתקדם לקראת ההשגה של הגדולה האלוקית שתופיע בעולם, הופעת התורה בישראל, וישראל הם לב שבאומות. האומות כולם יחד עם ישראל זה גוף שלם, מציאות אחת. והתמצית של כל האומות זה ישראל, וישראל מקבלים את התורה זאת אומרת שהתורה ירדה לעולם על ידי קבלתה בידי ישראל.
גם ישראל הולכים ומתעלים ממדרגה למדרגה: "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי; וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר" (שמות יט א-ב) אור החיים מסביר (שם ב ד"ה ויסעו) שצריך הכנות לקבלת התורה 'וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים', ברפידים רפו ידיהם מהתורה (ע"פ מדרש תנחומא יתרו, ד"ה מה) והם נסעו מרפידים, הם עזבו את החולשות והתאוות והמשיכות השליליות. 'וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי', המדבר מבטא ענווה, אי אפשר לקבל את התורה בלא ענווה, בלי התבטלות כלפי אור ה'. 'וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר'. הייתה אחדות, כל ישראל חונים יחד.

סגולת ישראל

"וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ" (שמות יט, ה). אני רוצה לדבר על סגולת ישראל שאנחנו מדברים עליה כל כך הרבה. מה זה סגולת ישראל - במילים הרגילות אי אפשר להסביר את זה כי קדושה היא מעל השכל. זה שפע אלוקי ורוחני שהוא לא מוחשי לא נקלט בחושי הגוף וגם לא בכישרונות השכליים. זה משהו פנימי כמו הנשמה שמתגלה על ידי גלויים חיצוניים והיא עצמה נסתרת. הסגולה שיש בישראל זה מין כשרון בכוח, ומהות הסגולה הזו שייכות לריבונו של עולם. ישראל אלוקיים, יש להם טבע של אמונה, טבע של דבקות בריבונו של עולם, טבע של דבקות במקור של כל המציאות, בקב"ה. הטבע הזה נמצא בכוח, והוא נמצא בפועל בכלל. כלל ישראל כל הזמן דבקים בריבונו של עולם, "לֹא יָמוּשׁוּ מִפִּיךָ וּמִפִּי זַרְעֲךָ וּמִפִּי זֶרַע זַרְעֲךָ אָמַר ה' מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם" (ישעיהו נט, כט). כלל ישראל לא פסק מעולם, חס ושלום, מלהיות דבק בריבונו של עולם, לפעמים ביטאו את הדבר רבים ולפעמים מעטים, לא כולם. יש מציאויות שונות, תקופות וזמנים שונים, אבל האומה הישראלית מאז אברהם אבינו, ואחר כך מיציאת מצרים, דבקה בריבונו של עולם, ממשיכה את דרכה של התורה ונאמנת לתורה.
מה שיש בכללות האומה יש גם בכל אחד בפוטנציאל בכוח. בכלל זה מתגלה באופן קבוע. אצל הצדיקים זה בא לידי ביטוי באופן ניכר של דבקות, הם מבטאים את מה שיש בכלל כולו ובכל אחד ואחד, אבל אצל כל אחד ואחד לא בהכרח שהסגולה מתגלה כל הזמן. לפעמים התכונה הזו מסתתרת. כמו שכל כשרון שאם לא מפתחים אותו הוא נשאר בכוח ולא יוצא מהכוח אל הפועל, אבל הוא נמצא. "וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה" (שמות יט, ה) יש כאן איכות רוחנית מיוחדת במינה שונה מהסדרים הרגילים. האור החיים כאן נותן כמה דוגמאות (ד"ה והייתם): ישראל ששומרים שבת מתעלים למדרגה גדולה וגוי ששומר שבת חייב מיתה. אם לשמור שבת זה דבר מעלה ומרומם אז גם את הגויים זה יכול לרומם - לא, כי זה משהו שמעל הסדר. ישראל מתאימים לקדושת השבת, לקדושת התורה. לישראל שמקיימים את התורה יש מהות מיוחדת, לתורה יש הכוח העליון המיוחד והוא מותאם למיוחדות של ישראל. זה היסוד, ומתוך זה מתן תורה, מתוך הטבע האלוקי המיוחד של ישראל, מתוך זה נמשכת התורה בישראל.
לכאורה מעמד הר סיני הוא המעמד הגדול ביותר. והנה אומרים חכמים שבברכת המזון צריך להזכיר ברית ותורה ומי שלא הזכיר ברית ותורה לא יצא ידי חובתו (ברכות מט ע"א), וצריך להקדים ברית לתורה (מח ע"ב). לכאורה ברית זו מצווה פרטית מתרי"ג מצווה, ותורה זה הכלל של כל המצוות כולם. מעמד הר סיני זו המציאות המיוחדת הכללית של עם ישראל, ובכל זאת צריך להקדים ברית לתורה. על ברית נכרתו שלוש עשרה בריתות ועל התורה נכרתו שלוש בריתות, פעם אחת במעמד הר סיני, פעם במשכן ופעם אחת בערבות מואב. ו'ברית' נכתבה בפרשת לך לך שלוש עשרה פעמים, כי זה היסוד, זה השורש. הברית מבטאת את הסגולה הישראלית, את הטבע העצמי של ישראל, הטבע הזה מופיע בכל כוחות האדם, זה הטבע המיוחד של ישראל. ומתוך כך, מתוך שלעם ישראל יש טבע אלוקי ומיוחד, ניתנת לו התורה. 'אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו'. צריך לזכור את זה היטב היטב. הדברים לכאורה נראים פשוטים ואנחנו חוזרים עליהם הרבה פעמים, אבל צריך להפנים ולחיות אותם באופן היותר עמוק.
נאמר במסכת ברכות (מה ע"א):
"מֹשֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל" (שמות יט, יט). אמר רבי שמעון בן פזי: מנין שאין המתרגם רשאי להגביה קולו יותר מן הקורא, שנאמר: משה ידבר והאלהים יעננו בקול; שאין תלמוד לומר בקול, ומה תלמוד לומר בקול - בקולו של משה. תניא נמי הכי: אין המתרגם רשאי להגביה קולו יותר מן הקורא, ואם אי אפשר למתרגם להגביה קולו כנגד הקורא - ימעך הקורא קולו ויקרא.
כשקוראים את התורה וגם מתרגמים את התורה, צריך שהקורא והמתרגם יהיו באותו קול. שהקורא לא יקרא בקול רם והמתרגם בקול נמוך, אלא המתרגם צריך להגביה קולו כמו קולו של הקורא. ואם המתרגם לא יכול להגביה את קולו, צריך הקורא להנמיך את קולו כדי שהקולות יהיו שווים. מה התוכן הפנימי של ההלכה הזו - אומר הרב (עין איה פרק שביעי אות ד): היו כאלה שלא הבינו את הלשון והיה צריך לתרגם להם את הכתוב, להסביר להם את המילים עצמן. אז אם כך למה לא רק לתרגם, למה יש גם קריאה וגם תרגום, מה הטעם לקרוא אם לא מבינים - אומר הרב שיש משמעות מיוחדת לקריאה. לקריאה של התורה יש סגולה. התרגום בא לתרגם את הדברים למעשה, שאפשר יהיה לקחת את הדברים ולקיים אותם. אבל יש בלימוד התורה עוד צד, לא רק הצד הגלוי, הממשי, לא רק לדעת איך לשמור ולעשות ולקיים, אלא צד פנימי, משהו ששייך לצד הרוחני הפנימי של האדם. כשהאדם שומע את התורה כמו שהיא, בלשונה של התורה, לשון הקודש, יש כאן השראה רוחנית פנימית. הוא לא יכול להשתמש בזה בפועל למעשה, אבל הנפש מתרוממת, הנפש מתקדשת ומתעלה. אחר כך צריך לדעת גם מה לקיים ומה לעשות בפועל, בשביל זה בא התרגום. זאת אומרת שיש צד סגולי ויש צד מעשי, צד בחירי.
אומר הרב ששני הכוחות צריכים להיות משלימים זה את זה ומאוזנים זה עם זה. הצד הסגולי מאוד חשוב ועיקרי, אבל גם הצד 'התרגומי' חשוב, וצריך להיות ביניהם שוויון. אם בעל הקורא מרים את קולו גם המתרגם צריך להרים את קולו, ואם הוא לא יכול אז בעל הקורא צריך להנמיך. יש מצב כזה שאנשים רוצים לשמוע על הצד הרוחני של התורה, ויש מצב שלא. זה מצוי יותר באנשי מעשה, אנשים פרקטיים, שלהם אין שייכות לצד היותר גבוה, אז צריך להנמיך, שלא יהיה חוסר איזון. אומר הרב באגרות (אגרת תקנה) שיש שתי סגולות בישראל - הבחירה והסגולה. הסגולה מתגלית על ידי בחירה, ככל שהאדם יותר בוחר, וישראל יותר בוחרים, מתגלית הסגולה.
זה מה שאנו פוגשים גם במעמד הר סיני בעצמו: "וַיְדַבֵּר אֱלֹקִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר" (שמות כ, א). מפרש הזוהר: הקב"ה אמר את כל עשרת הדברות בבת אחת, מה שאין הפה יכול לומר ואין האוזן יכולה לשמוע. חכמינו אומרים ש"אָנֹכִי" ו"לֹא יִהְיֶה לְךָ" בדיבור אחד נאמרו (ילקוט שמעוני ירמיהו, רמז רסו) ויש בזה דיוק: "וַיְדַבֵּר אֱלֹקִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה", כל הדברים בבת אחת. עם ישראל לא קלט את זה, אז למה צריך להגיד את זה, אלא מי לא קלט - האוזניים, הכוחות החיצונים של ישראל, אבל קלטה את זה הנשמה. הנשמה מסוגלת לקלוט את הגבהים העליונים האלה לפני שהם באים לידי התפרטות. "כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה", כל התורה כולה. בזוהר כתוב שזה הופיע עם הטעמים, הפירושים והעונשים (זוהר שמות דף פג ע"ב). בבת אחת הופיעה אורה של תורה, השורשים שמכילים בעצם את כל פרטי הפרטים של התורה. זו הייתה הופעה נשמתית ואחר כך בא הפירוט המעשי.
את שתי הדיברות הראשונות הקב"ה בעצמו השמיע לנו, ואחר כך הגיע הפירוט. אם מתבוננים בלשון התורה, הדיברות הראשונות הן בלשון נוכח: "אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי; לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ" (שמות כ, א-ב) הקב"ה מדבר עם ישראל בלשון נוכח. אחר כך משה מדבר: "לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלֹקֶיךָ" (שם ו), ישראל מקבלים את התורה במדרגות לפי יכולת הקליטה שלהם.

מעמד הר סיני
מעמד הר סיני כולל בתוכו שני דברים. ראשית, את עצם המעמד. אנחנו אומרים בהגדה של פסח: 'אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו'. מה הריווח בלהיות בהר סיני בלי לקבל את התורה - הרב צבי יהודה הסביר שכתוב שכישראל עמדו על הר סיני, כבר פסקה זוהמתן (שבת קמו ע"א). בעל הקדושת לוי אומר שברגע שפסקה זוהמתן, כלומר שישראל נטהרו מכל המידות הרעות, מחוסר השלמות, הם נהיו זכים. ישראל בעצם הגיעו למדרגת האבות שקיימו את התורה בלי שנצטוו. האבות היו כל כך זכים וטהורים במידות שנעשו שני כליותם כשני רבנים (בראשית רבה סא, א), פנימיותם הייתה כל כך טהורה וקדושה עד שמעצמם הבינו מה רצונו של הקב"ה. זה היה המצב של ישראל, לכאורה זה מצב אידיאלי, הם כבר לא צריכים לקבל את התורה, הם יכולים לקיים את התורה בלי שנצטוו! אך מתן תורה הוא בבחינת גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה (בבא קמא לח ע"א) יש הבדל בין מי שמקיים את התורה מתוך הרצון הפנימי שלו, שזה דבר נפלא ויוצא מין הכלל, זו מעלה עצומה שאדם נמשך לעשות רצון ה', אבל זה מתחיל מהאדם, וכשזה מתחיל מהאדם זה אנושי, זה לא אלוקי. אף על פי שהם מבינים את רצון ה', עם זאת, הם לא נצטוו, אך כשמצווים, דבר ה' מופיע על ידם. המצב האידאלי הוא המצב לעתיד לבוא, שבו שני הרצונות ישתלבו יחד, כמו במעמד הר סיני, שמצווים ועושים אבל גם מצד עצמם רוצים לעשות, תהיה זהות מלאה בין הרצון האלוקי ובין רצונם של ישראל.
בהגדה של פסח יש המשך: "אילו נתן לנו את התורה... ולא הביאנו לארץ ישראל דיינו", "אילו הביאנו לארץ ישראל ולא בנה לנו את בית הבחירה דיינו". יש מדרגות מדרגות שעליהם צריך להודות. אנחנו היום נמצאים שוב בשלב חדש. אנחנו נמצאים בארץ ישראל, לא כולנו עדיין, אך אפשר להגיד הביאנו לארץ ישראל. בתפילת מוסף אמרנו: 'ושם נעשה לפניך את קורבנות חובותינו' לפעמים המילה 'ושם' לא כל כך נוחה, 'ופה' נעשה! אנשים שעומדים בירושלים אומרים 'ושם' הם מתכוונים ל'לפנים'. צריך להבין שהמציאות בארץ ישראל היא מציאות מאוד מקדשת. הזוהר על הפרשה שלנו עומד על כך שמשה אומר הרבה פעמים לישראל 'ה' אלוקיכם' וזה קשה, היה לו להגיד 'ה' אלוקינו', הרי בהגדה של פסח הרשע אומר בלשון כזו: "מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם" (שמות יב, כו) צריך להגיד 'לנו'! אומר הזוהר שמשה רבינו מדבר על הבאים לארץ ישראל ואומר להם: 'אתם שנכנסים לארץ ישראל ה' הוא אלוקיכם' כי הדר בארץ ישראל כמי שיש לו אלו-ה (כתובות קי ע"ב). זה ממש מזעזע, מי קרוב לקב"ה יותר ממשה רבינו, הרי הוא האדם המאמין היותר גדול! ובכל זאת משה רבינו אומר בסגנון: 'ה' אלוקיכם' כי אתם נכנסים לארץ ישראל, כשאתם נכנסים לארץ ישראל אתם במדרגה גבוהה יותר ממני'. עולים במדרגה, כביכול יותר ממשה רבינו במובן מסוים. משה רבינו לא זכה להיכנס לארץ ישראל, בספרים הפנימיים כתוב שלעתיד לבוא משה יבוא יחד עם כולם. על כל פנים צריך לזכור, 'הביאנו לארץ ישראל', זו מדרגה מיוחדת אף על פי שלא בנה לנו עדיין את בית הבחירה, למרות שזה מאוד חסר לנו, אבל זה שהקב"ה הביא אותנו לארץ ישראל זו מדרגה מיוחדת, וצריך תמיד לחיות אותה.

לא לשכוח את מעמד הרב סיני
את מעמד הר סיני אסור לשכוח. לפי הרמב"ן (דברים ד, ט ד"ה רק) יש בזה לאו מהתורה "רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח" (דברים ד, ט) אחרים לא מונים את זה כלאו מפני שזה לאו כללי שאסור לשכוח את כל התורה ולא דווקא את מעמד הר סיני, אף שברור שזה כולל את מעמד הר סיני. יש איסור מיוחד לא לשכוח את מעמד הר סיני, ואין הכוונה רק שלא לשכוח את התורה כולה אלא שלא לשכוח את אותו המעמד הגדול. בהר סיני הקב"ה ברא בתוכנו מדרגה חדשה, רוחנית, שמופיעה בנו בפועל, לפני כן היינו סגולה רק בכוח. ישראל מקבלים את התורה ומאז מקיימים אותה וכלל ישראל לא פסק לקיים את התורה כל הדורות. הסגולה הזו גלויה, גלויה בכלל האומה, ובצדיקים שמבטאים את המציאות הכללית של ישראל, היא לא גלויה בכל פרט ופרט אבל כלל ישראל כל הזמן דבק בריבונו של עולם.
צריך לחיות תמיד בתחושה של מעמד הר סיני. הטור כותב באור החיים סימן מז:
ויכוין בברכתו על מעמד הר סיני אשר בחר בנו מכל העמים וקרבנו לפני הר סיני והשמיענו דבריו מתוך האש ונתן לנו את תורתו הקדושה שהיא בית חיינו כלי חמדתו שהיה משתעשע בה בכל יום.
האר"י ז"ל כותב שיש לכוון בברכת אהבת עולם, במילים 'ובנו בחרת מכל עם ולשון וקרבתנו מלכנו', על מעמד הר סיני. המגן אברהם מביא דבריו (בסימן ס סעיף קטן ב) וכותב: "כשיאמר 'ובנו בחרת' יזכור מתן תורה, 'וקרבתנו' מעמד הר סיני".
היסוד של הזכירה הזו הוא כמו שראינו בפרשה שלנו. הקב"ה הופיע עלינו בעוצמות כאלה שעם ישראל לא היה מסוגל להתמודד איתם, וישראל נסוגים, בורחים, שנאמר:
וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק; וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹקִים פֶּן נָמוּת; וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ כִּי לְבַעֲבוּר נַסּוֹת אֶתְכֶם בָּא הָאֱלֹקִים וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ (שמות כ, יד-טז)
את המשפט הזה צריך להבין. 'אַל תִּירָאוּ כִּי לְבַעֲבוּר נַסּוֹת אֶתְכֶם בָּא הָאֱלֹקִים וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ". בהתחלה משה אומר לישראל שלא לירא, לא לפחד, ובהמשך "בַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ", אז לא לפחד או כן לפחד - אלא אל תיראו יראה חיצונית, אל תחשבו שאתם כעת במעמד בסכנה כדי שתהיה בכם יראת ה', אלא מה שהקב"ה עושה עכשיו הוא מטביע בכם יראת שמים שתהיה טבועה בעם ישראל לתמיד, לדורותיו. זה מעמד כזה שצריך להמשיך כל הדורות, "וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ"- 'כל הימים'. כאן אומנם לא כתוב 'כל הימים' אבל בפרשת ואתחנן כתוב. (דברים ד, י). כדי שהיראה הזו תהיה תמידית ולא תיפסק לעולם היה מעמד הר סיני, המפגש הגדול עם דבר ה' המופיע עלינו.
אני רוצה לסיים בסיפור. חסיד אחד הלך לרבי מנחם מנדל מויטבסק. הוא עבר באחת העיירות וכשהגיעה שבת הרב שם הזמין אותו. מדברים דברי תורה והרב רואה שעומד לפניו יהודי תלמיד חכם גדול מאוד, התרשם ממנו ושאל אותו לאן הוא הולך. ענה לו שהוא הולך לרבי מנחם מנדל מויטבסק. שאל הרב: 'אתה תלמיד חכם חשוב, מה אתה צריך ללכת לרבה'?' ענה החסיד: 'הוא במדרגה רוחנית מאוד גדולה', 'ומה המדרגה שלו?' ענה החסיד: 'הוא עסוק כל הזמן במחשבות עליונות גבוהות מאוד', שאל אותו הרב: 'אתה יודע לקרוא מחשבות? מאיפה אתה יודע שהוא עסוק במחשבות מאוד גדולות?' השיב החסיד: 'אני כן יודע! הנה אני יכול להגיד לך שאתה חושב עכשיו שאין עוד מלבדו!'. השיב לו הרב: 'לא נכון', ענה לו החסיד: 'בגלל זה אני הולך לרבי מנחם מנדל מויטבסק...'

֎ ֎ ֎
לקבל השיחה כל שבוע במייל או בווצאפ,
שלחו הודעה לכתובת bogrim@yeshiva.org.il , או למספר 0547881227
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il