בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • כללי מלאכות
קטגוריה משנית
  • משנה וגמרא
  • מנחות
לחץ להקדשת שיעור זה
undefined
11 דק' קריאה
במנחות סד ע"א מסתפק רבא לגבי חולה מסוכן שאמדוהו הרופאים שצריך שתי גרוגרות, ויש לפנינו ענף אחד ובו שלוש גרוגרות ושני ענפים נוספים שבכל אחד מהם גרוגרת אחת, האם עדיף לקצוץ ענף אחד למרות שאז יקצוץ שלוש גרוגרות או שעדיף לקצוץ שני ענפים שיחד יש בהם שתי גרוגרות. הגמרא משיבה שפשוט שעדיף למעט בקציצות ולקצוץ רק ענף אחד אף אם יש בו שלוש גרוגרות.
רואים מסוגיא זו שאיננו מסתכלים רק על פעולת הקציצה אלא יש תוספת איסור ככל שיש בענף יותר גרוגרות, ומכל מקום תוספת איסור זו פחות חמורה מעשיית קציצה נוספת. ממילא עולה השאלה באיזה איסור עוברים בתוספת זו, מה גדרו ומה מקורו.

איסור מהתורה או מדרבנן?
בשאלה זו נחלקו הראשונים. התוס' במנחות (ד"ה שתים) והרשב"א בחולין (טו ע"ב ד"ה המבשל) סוברים שזהו איסור דרבנן ואילו הר"ן בביצה (ט ע"ב בדפי הרי"ף ד"ה ומיהא) סובר שזהו איסור מהתורה.
מחלוקתם נסובה סביב סתירה בין שתי סוגיות. מהגמרא במנחות עולה שיש איסור להרבות בשיעורים ואילו בביצה יז ע"א נאמר: "ממלאה אשה כל הקדרה בשר אף על פי שאינה צריכה אלא לחתיכה אחת, ממלא נחתום חבית של מים אף על פי שאינו צריך אלא לקיתון אחד", כלומר, ביום טוב הותר אוכל נפש ולכן מותר לבשל מאכל שרוצה לאכול בתוך יום, אך אסור לו לבשל מאכלים שאינו זקוק להם ביום טוב. בכל זאת, למרות שאסור לו לבשל בסירים נוספים, הותר לתת יותר חתיכות בשר או מים באותו סיר, למרות שהוא מרבה באיסורים. סוגיא נוספת ישנה בעירובין סח ע"א. שם נאמר שכאשר יש ברית מילה בשבת אך לא חיממו מים עבור התינוק, הואיל ואמו היולדת נחשבת לחולה שיש בה סכנה (כשעדיין לא עבר שבוע מעת לעת מרגע הלידה) מותר לחמם עבורה מים, ואגב כך מותר להוסיף עוד מים לצורך התינוק, וכך יהיה ניתן למולו. גם כאן משמע שמותר להרבות בשיעורים.
התוס' מתרצים שיום טוב קל יותר ולכן הקלו. משמע שסוברים שריבוי באיסורים נאסר רק מדרבנן ולכן אפשר לומר שבשבת החמורה גזרו ואילו ביום טוב הקל לא. לגבי הסוגיא בעירובין כותב שלשיטת רש"י ורבנו חננאל שפירשו שההיתר שם הוא דווקא על ידי גוי לא קשה, ולסוברים שההיתר הוא גם על ידי ישראל, יש ליישב ששם הקלו משום שזה לצורך מילה שהיא מצד עצמה דוחה שבת, ולכן הקלו בחימום המים עבור המילה, ולא גזרו גם כאן את גזירתם לאסור ריבוי בשיעורים.
מדברי הרשב"א נראה שהטעם לכך שחז"ל אסרו להרבות הוא שמא ירבה ויבשל זה אחר זה, ובכך ודאי יש איסור דאורייתא. הוא מחלק בין שבת ליום טוב שכיוון שביום טוב מותר לו לבשל כל מה שצריך לו לצורך היום אין חשש שמא ירבה בזה אחר זה. לגבי הסוגיא בעירובין, גם הוא מעמיד אותה בגוי.
בחולין טו ע"ב מובאת גזירה של חז"ל 1 , שגם אם לא הרבו בשיעורים אלא שלבסוף לאחר שבשלו בשר לחולה נותר חלק ממנו, אסור לבריא לאכול גזירה שמא מראש יבשלו יותר מהנצרך לחולה. הגמרא שם מחלקת בין בישול שחשש זה קיים לבין שחיטה שהחשש אינו קיים כי גם אם זקוק לכזית אחד עליו לשחוט את כל הבהמה או העוף, ואין הבדל במלאכה בין אם נעשית עבור כל העוף או עבור חלקו. הרשב"א לשיטתו מתקשה, שהרי אין גוזרים גזירה לגזירה, וכאן אפילו אם ירבה ויניח בקדירה יותר חתיכות בשר אין זה אלא איסור דרבנן. ומתרץ שהחשש אינו שמא מראש יניח הרבה בשר באותה קדירה אלא שמא לאחר שהניח את הקדירה על האש יוסיף חתיכות נוספות עבור הבריא.
הר"ן בביצה חולק ומוכיח שהאיסור מהתורה מעצם הסתפקות הגמרא במנחות אם עדיף להרבות בשיעורים או במלאכות, שהרי להרבות במלאכות ולקצוץ שני ענפים זה ודאי איסור מהתורה, ואם כן מה המקום להסתפק, אלא על כרחך שגם ריבוי שיעורים אסור מהתורה, ובכל זאת למסקנה יש עדיפות להרבות בשיעורים ואפילו מעבר לנדרש לחולה מאשר להרבות במלאכות אפילו שכל הקציצות נדרשות לחולה.
לכאורה אפשר ליישב את שיטת התוס' והרשב"א שלדעתם זהו בדיוק ספקו של רבא בגמרא, אם ריבוי בשיעורים אסור רק מדרבנן ואז ודאי שעדיף להרבות בשיעורים ולא במלאכות או שאסור מהתורה ועל צד זה הבינה הגמרא שעדיף להרבות במלאכות ולקצוץ שני ענפים משום שאז כל המלאכות נדרשות עבור החולה מאשר להרבות בשיעורים שאז קוצץ גם תאנה שאינה נדרשת לחולה, ולפי זה למסקנה שעדיף ריבוי בשיעורים אין זה אלא איסור מדרבנן. אך באמת אין ליישב כך, שהרי התוס' מסבירים שם שרבא לא פשט את ספיקו מהדין שביום טוב מותר להרבות משום שיש לדחות ששם הקלו חכמים משום שיום טוב קל יותר. חילוק זה שייך רק על הצד שאיסור הריבוי הוא מדרבנן, ואילו זה גופא היה ספיקו של רבא, אם הדין הוא מהתורה או מדרבנן, הרי שיכול היה להוכיח מדין יום טוב שהאיסור רק מדרבנן, כי אילו היה מן התורה לא היינו מקלים ביום טוב.
השפת אמת (ד"ה דהכא) מיישב את שיטתם, שאף שבקציצת שני ענפים יש תוספת של איסור מהתורה ובענף עם שלוש גרוגרות יש רק תוספת של איסור מדרבנן, בכל זאת יש מקום להסתפק שמא עדיף לקצוץ שני ענפים, כי למרות שמוסיף בכך איסור מן התורה מכל מקום כל הגרוגרות שקוצץ נצרכות לחולה ואם כן כל התוספת נעשית בהיתר עבור פיקוח נפש, ואילו בקוצץ ענף עם שלוש גרוגרות, למרות שמוסיף רק איסור מדרבנן, מכל מקום הוא קוצץ גם גרוגרת מיותרת שאינה נצרכת לחולה ואינה ניתרת משום פיקוח נפש. יישוב נוסף מפי הקובץ שיעורים יובא בהמשך.
הר"ן מתרץ את הסתירה בין הסוגיות שהיתר אוכל נפש ביום טוב הוא 'הותרה' ואילו היתר פיקוח נפש בשבת הוא 'דחויה'.
בשיטת הר"ן צריך להבין מהו גדרו ורמת חומרתו של איסור זה, הרי אם זה אסור מהתורה, מדוע באמת עדיף לעשות כן מאשר איסור תורה אחר של קציצה נוספת. ראש הישיבה, הרב זלמן מלמד שליט"א 2 , דימה זאת לחצי שיעור, שהוא אסור מהתורה אך הוא קל יותר ולכן אין עליו חיוב עונשים. ואכן לגבי חצי שיעור יש הבדל משמעותי ועדיפות ברורה לעבור על חצי שיעור, כשמתאפשר הדבר, מאשר לעבור על שיעור שלם, כפי שמורים למעשה לחולים ביום הכיפורים.

שורש המחלוקת
הקובץ שיעורים (ביצה אות מח) מקשה כיצד ניתן לומר שהאיסור להרבות בשיעורים הוא רק מדרבנן, הרי הוא עושה יותר מלאכה, ומוסיף שכבר כתב הרמב"ם בפירוש המשניות (נזיר ו, ד) שהדין שנזיר שהיה שותה יין כל היום והתרו בו רק פעם אחת אינו חייב אלא אחת, הוא דווקא בדיני אדם אבל בדיני שמים חייב על כל רביעית ורביעית 3 . לפיכך הוא מחדש שטעם המתירים מדאורייתא הוא שהואיל והותר לחולה גרוגרת, כל אחת מן הגרוגרות בפני עצמה מותרת עבורו, שהרי אין עדיפות לאחת על פני חברתה, ולכן אם תולש שתיהן בבת אחת אין כאן איסור. סברתו מחודשת מאוד וצריך להבין מהו טעמה, כי ההגיון שבה יובן דווקא באיסורים שהם מצד ה'חפצא', שאז יש לומר שאין עדיפות לאחת על פני חברתה ולכן אין יכולת לאסור אף אחת מהחתיכות, אולם באיסורי מלאכה בשבת המלאכה היא מצד ה'גברא', שהאדם ישבות ולא יעשה מלאכה, ובכך מדוע שלא נאמר שהותרה רק כמות המלאכה שתסייע לפיקוח נפש ולא יותר.
על כל פנים, מטעם זה מעלה הקובץ שיעורים נפקא מינה ומסייג שכל ההיתר הוא דווקא כשאכן כל אחת מהן מועילה וראויה לחולה אך אם אחת מהן אינה ראויה לו, גם אם הן על אותו ענף והוא יקצוץ אותן ביחד הוא יהיה חייב מהתורה. מאידך הוא מעלה גם נפקא מינה לקולא, שגם כאשר קוצץ כמה ענפים, אם הוא קוצץ אותם בבת אחת לא יהיה בכך איסור מהתורה.
על פי זה הוא מתרץ את קושיית הר"ן ממנחות, שכן אפשר לפי התוס' והרשב"א להעמיד את הספק במקרה שקוצץ בבת אחת, והספק הוא אם עדיף לקצוץ ענף אחד עם שלוש תאנים או לקצוץ בבת אחת שני ענפים שעל כל אחת תאנה אחת. במקרה זה שתי האפשרויות אינן אסורות מן התורה.
המנחת אשר (שבת סימן פ) מסביר את שורש המחלוקת באופן אחר וכותב שלדעת הר"ן המלאכה מתייחסת לכל שיעור ושיעור בנפרד ואילו לדעת הרשב"א היא מתייחסת לכולם כאחד.
על פי טעם זה הוא תולה בכך מחלוקת נוספת – כאשר אדם עושה בבת אחת מלאכה שיש בה כמה שיעורים והתרו בו על כל שיעור ושיעור, האם יהיה חייב כמה חטאות או אחת? הגמרא בשבת צג ע"ב משווה בין המוציא לרשות הרבים שני חפצים לבין האוכל שני זיתי חלב בהעלם אחד, ואומרת שהדינים תלויים זה בזה ואם נאמר באחד מהמקרים שחייב שתיים הוא הדין בשני. הרשב"א (ד"ה שמע מינה) מקשה מה הדמיון, הרי באוכל הוא עושה זאת אחד אחרי השני אולם במוציא הוא עושה זאת בבת אחת, ויש לדמות למי שבולע בבת אחת שני זיתים שפשוט שחייב רק אחת. ומתרץ שכיוון שמדובר בסוגיא במוציא שני דברים שונים – פירות וכלים – שלכל אחד שם אחר, מדמים זאת לאוכל בזה אחר זה. הרשב"א מתאים לשיטתו שכשמרבה בשיעורים בפעולה אחת יש לכל שם איסור אחד, ולכן מהתורה אין איסור להרבות בשיעורים (לפי הסבר הקובץ שיעורים גם לשיטת הרשב"א יש איסור בכל אחת מהחתיכות בנפרד אלא שהואיל ואין עדיפות לזו על זו אין איסור באף חתיכה). כך גם דעת הריטב"א במכות (כ ע"ב ד"ה גירסת), שכתב שפשוט שהאוכל אכילה גדולה של חלב שיש בה כמה זיתים בבת אחת אינו חייב אלא אחת. לעומת זאת התוס' שם (ד"ה לא צריכא) כותבים שהאוכל שני זיתים בבת אחת והתרו בו רק פעם אחת פשוט שחייב רק אחת, ומשמע דווקא בגלל שהייתה התראה אחת אך אילו היו מתרים על כל כזית בפני עצמו אכן היה לוקה פעמיים. נמצא שהוא הולך בשיטת הר"ן, ולא כדברי התוס' במנחות.
נראה שהתלייה אינה מוכרחת, ואדרבה מסתבר יותר שגם הר"ן לא יודה לתוס' שזו שיטה קיצונית יותר, כי גם לר"ן שריבוי בשיעורים אסור מהתורה מכל מקום נראה שאין זה כמו ריבוי במלאכות ואפילו בהתראות נפרדות אינו חייב אלא אחת, שהרי מוכח מהסוגיא במנחות שעדיף לקצוץ ענף אחד, כלומר, שריבוי בשיעורים פחות חמור מריבוי במלאכות, וכן המנחת חינוך שיובא בהמשך כתב במפורש שעל ריבוי בשיעורים אין חיוב סקילה, משמע שאין חיובי עונשים, וכפי שכתבנו למעלה, דומה לאיסור חצי שיעור שאמנם הוא אסור מהתורה אך אין בו חיובי עונשים, לא סקילה, לא מלקות ולא חטאת 4 .

ריבוי המותר, ריבוי בשיעורים וריבוי במלאכות
ריבוי המותר
כמובא למעלה, הגמרא בחולין טו ע"ב מביאה גזירה של חז"ל שאם בישלו לחולה בשבת אסור לבריא לאכול מכך גזירה שמא ירבו ויבשלו יותר ממה שצריך, ואילו בשחיטה לא גזרו כיוון שאי אפשר לכזית בשר בלי שחיטה, ואם כן אין הבדל במלאכה בין אם ישחט רק עבור החולה או עבור אדם נוסף.
האחרונים מקשים מדוע לא גזרו בשחיטה מצד חשש שמא ישחט עוף גדול יותר. לשיטת הרשב"א לא קשה, כי כפי שראינו הוא מסביר שהגזירה אינה מצד שמא ירבה בשיעורים ויניח מראש יותר בשר בסיר, כי ריבוי בשיעורים הוא מדרבנן ואין גוזרים גזירה לגזירה (ואם כן גם אין לגזור שמא ישחט עוף גדול יותר), אלא הגזירה מצד החשש שמא לאחר שהקדירה על האש יוסיף עוד חתיכות בשר. ולחשש שמא ישחט עוד עוף נראה שלכל השיטות אין לחשוש, כמו שגם בבישול הרשב"א לא נימק שחוששים שיוסיף עוד קדירה נוספת, ומשמע שזה ודאי אדם לא יבוא לעשות ולכן אין לחשוש לכך. אולם לשיטת הר"ן שחוששים שמא ירבה בשיעורים קשה מדוע לא גזרו שמא ישחט עוף גדול.
האמרי בינה (דיני שבת סימן יז) מסיק מכח קושיא זו ששחיטת עוף גדול יותר אינה נחשבת כלל לריבוי בשיעורים אלא מותרת לכתחילה ואפילו לשיטת הר"ן. הוא מחלק שבקצירת תאנים כיוון שהתאנים נפרדים זה מזה נחשב הדבר לריבוי בשיעורים, וכן אם מוסיף חתיכות בקדרה, אבל בשחיטה אין הבדל בין עוף קטן לעוף גדול כי גם קטן וגם גדול הן יחידה אחת.
גם האור שמח (שבת יח, א) הסיק מכך שאין איסור של ריבוי בשיעורים בשחיטת עוף גדול, אך לא הסתבר לו לתלות את איסור הריבוי דווקא בתוספת יחידות ולכן הוא מחלק באופן אחר ומבין שזהו היתר דווקא במלאכות כמו שחיטה. מדוע? הוא מנמק את החילוק בין קצירה לשחיטה, שבקצירה יש שיעור מינימום למלאכה (אם למאכל אדם שיעורו בגרוגרת וכו'), ומוכח מכך שיש משמעות לגודל ולכמות של המאכל הנקצר, אך בנטילת נשמה חייב גם אם יטול מחיה הקטנה מכזית, ואין שום שיעור בכך, ומכיוון שהמלאכה כלל אינה תלויה בשיעור גם לא שייך בכך ריבוי בשיעורים כי אין שום הבדל בין מעט למרובה. ומוסיף שדין הוצאה כדין קצירה, שהואיל ויש בכך שיעור גם יש דין מרבה בשיעורים 5 .
נפקא מינה בין חילוקיהם תהא במקרה שמספיק לחולה בתאנה קטנה והוא קצץ גדולה. לדעת האמרי בינה אין בזה איסור של ריבוי בשיעורים בגלל שזו יחידה אחת, אך לדעת האור שמח הואיל ובקצירה יש דין של שיעור, יש משמעות לכמות, וממילא יש ריבוי בשיעורים גם בחתיכה גדולה יותר.
לעומתם, המנחת חינוך (מוסך השבת, 'פקוח נפש' [לאחר לט המלאכות] אות ב ד"ה והנה) סבור שפשוט שגם בשחיטת עוף גדול יש איסור של ריבוי בשיעורים. ואכן הוא מתקשה בשיטת הר"ן מדוע לא גזרו שבריא לא יאכל מהשחיטה שמא ישחט עוף גדול יותר, ומתרץ שאולי גם לדעתו חוששים רק שמא יוסיף לקדירה לאחר שהיא כבר על האש, בגלל שבכך יש איסור סקילה, אך לא חוששים שמא יוסיף לפני שיניח על האש למרות שלדעת הר"ן זה איסור דאורייתא, משום שזה איסור קל יותר שאין עליו חיוב סקילה, וכן אין לחשוש שמא ישחט עוף גדול יותר, כי אף שזהו איסור דאורייתא אין עליו חיוב סקילה, וסיים שמכל מקום צריך עיון מדוע לא גוזרים משום חשש דאורייתא שאין בו חיוב סקילה.

ריבוי מלאכות
עד כה ראינו שיש מחלוקת אם כל ריבוי נחשב לריבוי באיסורים, כדעת המנחת חינוך, או שיש ריבויים שהם מותרים לגמרי וכלל אינם נחשבים לריבוי באיסורים, כדעת האור שמח והאמרי בינה. כעת נעיר, שמאידך יש מקרים חמורים יותר שהם יוצאים מגדר ריבוי בשיעורים ונחשבים כבר לריבוי במלאכות, אפילו שהם נעשים בבת אחת, ובהם אפילו הרשב"א יודה שחייב מהתורה, וגם לשיטת הר"ן יש בכך נפקא מינה, משום שבמקרים אלו יהיה חייב שתיים. מקרה כזה ראינו למעלה בדברי הגמרא בשבת צג ע"ב, שהמוציא כלים ופירות חייב שתים, והרשב"א התקשה מדוע ותירץ שהואיל ואלו שני שמות שונים נחשב לשתי מלאכות.
במקרה דומה דן החפץ חיים בספרו מחנה ישראל (מהדורת תרנ"ד, פרק לא סעיף ב בהגהה) לגבי חיילים שמוכרחים להוציא חפצים, אם הם רשאים אגב כך להוציא חפצים נוספים. למעשה הוא פסק להקל משום שהרבה ראשונים סוברים כרשב"א שריבוי בשיעורים אסור רק מדרבנן, ועוד שהאליה רבה כתב שבזמן הזה אין לנו רשות הרבים ואם כן גם לדעת הר"ן קשה מאוד להחמיר במקום הפסד, ובפרט לחיילים אלו, שאם יוכלו לשמור על כספם ויהיה להם כסף ושווה כסף זה יסייע בעדם כמה פעמים לשמור בנקל את דרך התורה כידוע. אולם הוא מסתפק שם אם עליהם להקפיד לטלטל באותה יד את הדברים שרוצים לצורך עצמם עם הדברים שמוכרחים לטלטל מצד פיקוח נפש. הספק הוא אם גם כשמטלטל בשתי ידיים נחשב לריבוי בשיעורים או שזה כבר ריבוי במלאכות ולדעת כולם אסור מהתורה. ומביא מקור לחילוק זה מהסוגיא במכות כ ע"ב, שאם סך חמש אצבעותיו בנשא וקרח חמש קרחות בראשו חייב חמש משום שכל אצבע פעלה פעולת קרחה בפני עצמה 6 , וכך יש לומר לענייננו שכל יד נחשבת כעושה מלאכה בפני עצמה.
אם כן, מדבריו עולה חילוק נוסף בין ריבוי בשיעורים לריבוי במלאכות, והוא שכאשר מוציא בשתי ידיו נחשב לשתי מלאכות. נראה שהחילוק הוא אם הוא עושה זאת בפעולה אחת או בשתי פעולות, והוצאת שני דברים, כל אחד ביד אחרת נחשבת לשתי פעולות, כשם שקריחת קרחה בחמש אצבעות שונות נחשבת לחמש פעולות שונות 7 . יש להעיר, שהוא לא הביא את חילוקו של הרשב"א, ומשמע מדבריו שביד אחת אין הבדל בין כמה דברים מאותו שם לדברים משמות שונים כמו כלי ופירות.




^ 1.זו לשון הגמרא: "השוחט לחולה בשבת - מותר לבריא באומצא, מ"ט? כיון דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה, כי קא שחיט אדעתא דחולה קא שחיט; המבשל לחולה בשבת - אסור לבריא, גזירה שמא ירבה בשבילו".
^ 2.שיעור כללי ט בטבת תשס"ה, וכן ה בטבת תשע"ז.
^ 3.יש לחלק ששם אלו פעולות שונות וזהו כבר ריבוי מלאכות ולא רק ריבוי שיעורים, ואולי יש לדייק מכך שלא כתב שחייב על כל לגימה ולגימה אלא על כל רביעית, משמע שגם אם בלגימה שותה כמה רביעיות חייב שתיים, אך נראה שאין מכך הוכחה כי במציאות קשה לשתות בלגימה אחת יותר מרביעית, ועוד שהקובץ שיעורים עצמו דווקא לא ציטט את דברי הרמב"ם שחייב על כל רביעית אלא רק הביא בשמו שחייב "על כל אחת", ואם כן העיקר חסר מן הספר.
^ 4.ומכל מקום התוס' במכות ודאי יסבור כר"ן שריבוי בשיעורים אסור מהתורה.
^ 5.ומביא לכך סיוע מהגמרא בדף צג ע"ב העוסקת בהוצאה, ודוחה, ושב ומוכיח זאת מהירושלמי (שבת פ"ט ה"ז) המובא בתוס' (צ ע"א ד"ה המוציא).
^ 6.ומעיר שאמנם התוס' שם כתבו שזו גזירת כתוב מיוחדת בקרחה, אך רש"י והרמב"ם לא סברו כן.
^ 7.הערת ר' מאיר גולדסמית: עדיין יש מקום לעיין, שהרי את עיקר פעולת ההוצאה עושה על ידי ההליכה ברגליו, וכן בקריחה על ידי חמש אצבעותיו אמנם אם מזיז רק את האצבעות אכן יש כאן חמש פעולות שונות, אך יתכן גם מקרה שעושה את הפעולה רק ביד ומזיז אותה והיא גורמת לחמש האצבעות לזוז, ובכך מסתבר יותר להגדיר זאת כפעולה אחת.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il