ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש שבת ומועדים מלאכות שבת

שבת דף עג ע"ב

מלאכת זורע

לחץ להקדשת שיעור זה
הגדרת המלאכה
הגמרא כאן מביאה מספר מלאכות שכולן כלולות במלאכה זו: זורע, זומר, נוטע, מרכיב ומבריך. במועד קטן ב ע"ב נחלקו רבה ורב יוסף לגבי משקה ומנכש. רב יוסף מחייב מטעם זורע כיוון שדרכו של זורע להצמיח פירות וכך כאן, ורבה מחייב מטעם חורש כיוון שדרכו של חורש להרפות את הקרקע וכך כאן. אביי מקשה על שניהם מדוע אינו חייב שתיים, גם משום זורע וגם משום חורש, הרי מדברי רב כהנא למדנו שכאשר מלאכה אחת עונה על הגדרות של שתי מלאכות חייב שתיים, ולכן הזומר וצריך לעצים עובר גם משום נוטע וגם משום קוצר, והגמרא נשארה בקשיא.
מדברי רב יוסף שם אנו למדים מהי הגדרת זורע – מלאכה שמטרתה צימוח הפירות. האם רבה חולק על הגדרה זו? התוס' שם (ד"ה קא) מבארים את שורש מחלוקתם, שרבה סבר שעדיף לדמות מצד מטרת האדם ומחשבתו, שהיא צימוח הפרי, ואילו רבה סבר שעדיף לדמות מצד המעשה בפועל, ובכך דומה לחורש. נראה לבארו, שהואיל והפעולה אינה ישירות בעץ אלא בהשקיית האדמה ומתוך כך העץ יונק יש לדמות זאת לחורש שגם שם הפעולה הישירה היא השבחת הקרקע ומתוך כך מגיעים למטרה הסופית של השבחת הפרי.
כאמור, הגמרא נשארה בקושיא על שיטת רבה ורב יוסף. התוס' (ד"ה חייב) מסבירים שהם חלקו על רב כהנא וסברו שאין לחייבו משום שתי מלאכות ולכן יש לברר לאיזו מלאכה הכי דומה ולחייב רק אחת. לכאורה היה מקום לחלק בין דברי רב כהנא לדבריהם וליישב שכאשר יש שתי יצירות שונות גם הם מודים שיש לחייב שתיים, כמו במקרה של זומר וצריך לעצים, שגם הקרקע הושבחה וגם יש לו עצים, אך במקרה של השקייה ישנה רק יצירה אחת, שכעת הקרקע מושקה וזה מועיל לעץ, ולכן כאן לא שייך לחייב שתיים, ולכן נחלקו כיצד להגדיר מלאכה זו, האם להתבונן עליה כהשבחה ישירה של הפרי או כהשבחת הקרקע שגורמת בסופו של דבר להשבחת הפרי 1 .
הרמב"ם (שבת ז, ג) כותב: "וכן אחד הזורע זרעים או הנוטע אילנות או המבריך אילנות או המרכיב או הזומר, כל אלו אב אחד הן מאבות מלאכות וענין אחד הוא, שכל אחת מהן לצמח דבר הוא מתכוין". אם כן הוא מגדיר מלאכה זו שמהותה היא הצמחת דבר.
רבנו חננאל (עג ע"ב ד"ה ירושלמי) מביא בשם הירושלמי : "ירושלמי – כל דבר שהוא משביח הפרי חייב משום זורע: המבריך, המרכיב, והמקרסם, המזרר, המפסל, המזהם, המפרק, המעשן, המתלע, הקוסם, הסך, המשקה, המנקב והעושה בתים". הגדרה זו תואמת לדברי הגמרא במועד קטן שמהות המלאכה היא הצמחת הפרי. כפי שראינו, הרמב"ם הרחיב זאת ל"הצמחת דבר", ובכך כלול גם הצמחת עצי סרק וכד', ויש לעיין אם הרחבה זו מוכרחת היא. עוד יש להעיר, שבירושלמי מובאות גם מלאכות שמטרתן אינה השבחה חיובית אלא סילוק היזק. החלקת יואב (או"ח סימן י ד"ה והנה) כותב שאכן איסורן רק מדרבנן שהרי כל מלאכות שבת הן רק כשעושה מלאכת תיקון ולא כשגורם לקלקול לא לבוא, ועוד, שזו מלאכה שאינה צריכה לגופה.

אבות ותולדות
הגמרא דנה כאן במלאכות שונות הכלולות במלאכת זורע. החשיבות לדעת איזו תולדה שייכת לאיזה אב מבוארת קודם לכן (עג ע"א) בדברי רבי יוחנן, שביאר שמניין המלאכות נצרך משום שאם עשאן בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת. אם עבר בהעלם אחד על שתי מלאכות שהן תולדות של אותו אב חייב רק אחת אולם אם הן שייכות לשני אבות שונים חייב שתיים. נפקא מינה נוספת היא לגבי התראה. המנחת חינוך (מצווה לב ס"ק א) כותב שלשיטת הרמב"ם (סנהדרין יב, ב) נראה שאין צורך להתרות בעובר עבירה על איזה לאו הוא עובר, אך לדעת רש"י (שבועות כ ע"ב ד"ה ואזהרתיה) משמע שכן צריך, ולגבי מלאכות שבת דן בשאלה נוספת, האם די בהזכרת הלאו של "לא תעשה כל מלאכה" או שצריך לפרש גם מטעם איזה אב עובר. מדברי התוס' (ד"ה משום; וכן בבבא קמא ב ע"א ד"ה ולרבי) משמע לכאורה שיש צורך לפרש 2 . נפקא מינה שלישית אינה לעניין שבת אלא לגבי שנת שמיטה, כי שם לא נאסרו כל המלאכות, וכן לגבי חרישה יש מחלוקת אם נאסר מהתורה, ולכן חשוב לדעת אם המלאכה שייכת לאלו שנאסרו בשמיטה.
הגמרא כאן אומרת שזומר חייב משום נוטע, והנוטע והמבריך והמרכיב חייב משום זורע. רש"י מפרש את דברי הגמרא שנוטע, מבריך ומרכיב נחשבות ממש כזורע והן מוגדרות כאב המלאכה של זורע, לעומת זומר המוגדר רק כתולדה. לגבי שביעית התורה אסרה רק אבות מלאכה ולכן יש נפקא מינה גם בשאלה זו – אם מלאכה מסויימת מוגדרת כאב או כתולדה. האם יש נפקא מינה גם לגבי שבת? התשובה לכך תלויה בשני תירוצי התוס' . הגמרא בדף קלח ע"א מביאה מחלוקת כיצד יש להתרות במשמר, האם משום בורר או משום מרקד. התוס' כותבים שבפשטות מוכח מכך שצריך להתרות על התולדה משום האב, ודוחים שמא אין צורך אלא שאם התרה משום אב אחר אין זו התראה בגלל שיתכן שהיה ברור למותרה שאינו עובר משום המלאכה האחרת ולכן חשב שסתם מלעיגים עליו ולא התחשב בהתראה.

הטמנה באדמה ללא השרשה
הגמרא בדף ד ע"א עוסקת במלאכת אופה, ודנה אם מי שהכניס פת לתנור בשבת יכול לרדותה ולהוציאה לפני שנאפית, למרות שרדייה אסורה מדרבנן, כדי לא לעבור על מלאכה מהתורה. עולה מהסוגיא שפשוט הוא שאינו עובר על מלאכת אופה אלא אם הפת נאפתה בסוף, אך אם הוציאה לפני שנאפתה אינו עובר.
הרש"ש (עג ע"ב) מוכיח ממנחות סט ע"א שזריעה אינה קרויה זריעה אלא אם השריש. הגמרא שם אומרת לעניין איסור חדש, לעניין אונאה ולעניין שבועה שזרע שהוטמן בקרקע ולא השריש נחשב כמונח בכד, ולכן אין דינו כקרקע ויש בו אונאה ושבועה, וכן הקרבת העומר פוטרת אותו מאיסור חדש כי הוא נחשב כתבואה ישנה ולא כצמח חדש שכעת רק נזרע ויצמח בעתיד. יסוד זה מופיע גם בפסחים כה ע"א לגבי כלאי הכרם, שאינו נאסר ואוסר את הכרם אלא אם הושרש.
בדף נ ע"ב מובאת משנה שהטומן לפת אם היו מקצת עליה מגולים מותר ליטול בשבת. רב האי גאון סובר שאם רק העלים מגולים זו זריעה מעולה, אך התוס' חולקים ולדעתם כל שלא השרישו אין זו זריעה מעולה, ובכך מעמידים את המשנה. גם מדבריהם מוכח שכל עוד לא השריש לא נחשב זרוע.
לפיכך הוא משווה בין מלאכת זורע למלאכת אופה, שכן בשתיהן היצירה מתחילה בפעולתו אולם אינה מסתיימת אלא לאחר זמן, ומסיק מכך שתי מסקנות, אחת לקולא בזורע ואחת לחומרא באופה. המסקנה לגבי זורע היא שגם בכך אם הזרע בסוף לא ישתרש באדמה אין כאן מלאכה והמטמין לא עבר על מלאכת זריעה. המסקנה לגבי אופה היא שאף אם הפת תיאפה רק במוצאי שבת חייב, שהרי בזורע ההשרשה נעשית רק לאחר שלושה ימים ולעולם אינה בשבת ובכל זאת חייב, ומכך יש ללמוד שגם באופה חייב אפילו אם האפייה נעשתה לאחר שבת.
נמצא שלשיטת הרש"ש החיוב הוא על הפעולה אלא שחייב רק בתנאי שתיעשה לבסוף ה'יצירה'. האם יאמר כך גם לגבי אדם היורה חץ בשבת ולאחר שבת פגע החץ בצבי? מסתבר שלא. יש לחלק שבאפייה וזריעה היצירה מתחילה מיד אלא שזהו תהליך שמסתיים לאחר זמן, ודווקא בכך אנו אומרים שחייב למרות שסיום התהליך נעשה לאחר שבת, אולם בצידה שום דבר ביצירה לא התחיל. כל עוד לא פגע החץ בצבי הוא היה משוחרר לגמרי, ואין זה דומה לפת בתנור ולזרע באדמה שמיד מתחילים להשתנות.
המנחת חינוך (מצווה לב, מלאכת זורע אות ב; מצווה רחצ אות ח) חולק בשתי נקודות. ראשית, הוא סובר שחייבים מיד על הזריעה למרות שלא השריש, ובתנאי שזרע במקום הראוי לצמוח. גם אם יזרע ומיד יוציא יעבור על מלאכת זורע. שנית, בבישול ואפייה, אם האפייה נעשתה לאחר השבת פטור למרות שהכניס לתנור בשבת. עיקר הסיבה שהביאה אותו לחלוק היא שסבר שאין לומר שהחיוב הוא על הפעולה, אלא היה פשוט בעיניו שהחיוב הוא על היצירה, ולכן פשוט שפטור אם האפייה נעשתה במוצאי שבת. מכיוון שכך, בזריעה שתמיד ההשרשה נעשית לאחר השבת הוכרח לומר שהמלאכה-היצירה מסתיימת כבר בהטמנה.
הוא מיישב את המקורות ממנחות ומפסחים, שאף שהזרע לא נקרא זרוע מלאכתו נקראת זריעה. כלומר, יש חילוק בין החפצא לגברא. מצד הזרע כל עוד לא השריש אינו נקרא זרוע, ולכן אינו אוסר את הכרם והעומר אינו פוטרו, ולכן גם אינו נחשב חלק מהקרקע ונוהג בו דין אונאה ושבועה, אולם לגבי האדם, הואיל ומצדו נסתיימה המלאכה והשאר נעשה ממילא בידי שמיים, הוא נחשב כבר כמי שעשה מלאכה וזרע. גם לעניין כלאי הכרם, אמנם הכרם ייאסר רק בשעת ההשרשה אך האדם עצמו עבר על איסור זריעת כלאיים כבר ברגע שזרע.
את דברי התוס' בדף נ ע"ב, שהואיל ולא השריש אין זו זריעה מעולה, הוא מפרש שהכוונה שאין זו זריעה לעניין שייחשב כקוצר אך לגבי זורע אכן נחשב לזריעה. גם כאן סברת החילוק היא שיש לחלק בין הגברא לחפצא. גם אם האדם זרע ועבר על מלאכת זורע, הזרע עצמו אינו נחשב זרוע ולכן הקוצר אותו אינו עובר על קוצר. נמצא שזורע וקוצר אינם תלויים זה בזה. כשם שהכובש קרקע והורס את החרישה אינו נחשב לקוצר למרות שמבטל את הכשרת הקרקע להצמחת פירות, כי עדיין אין כאן צמח שצומח, כך ההורס את הזריעה שלא הושרשה אינו עובר על קוצר כי עדיין אין כאן צמח שצומח.
המנחת חינוך מודה שחייבים גם על ההשרשה, אלא שחייבים גם על הזריעה, ונפקא מינה שאם גם ההשרשה תהיה באותה שבת והתרו בו לאחר הזריעה שילקוט כדי לא לעבור גם על ההשרשה הוא יעבור פעמיים ויהיה חייב שתיים. המקור לחידוש זה נובע ממשנה מפורשת במסכת שביעית שהנוטע והמבריך פחות מל' יום קודם ראש השנה של ערב שביעית צריך לעקור כדי שלא ייקלט בשביעית.

החילוק בין אופה לזורע לדעת המנחת חינוך
עדיין נותר להבין בדעת המנחת חינוך מהי הסברא לחלק בין אופה לזורע. מדוע באופה ההגדרה היא שהמלאכה מסתיימת רק בסיום היצירה כשהפת נאפית ואילו בזורע הגדרת המלאכה היא בהטמנה אף שלא נסתיימה יצירת הזריעה והזרע עדיין אינו נחשב זרוע?
המנחת חינוך עצמו מנמק את החילוק ששם אפייה אינו אלא על סיום האפייה ולא על הכנסה לתנור, לעומת זריעה שעצם ההכנסה בקרקע נקראת זריעה אף ללא ההשרשה. ההר צבי (על המנחת חינוך רחצ) מקשה – "וכי שמא קגרים?!" הרי בתורה כלל לא נזכרו שמות המלאכות אלא נאסרו לט מלאכות שכל אחת מהן היא יצירה ומלאכת מחשבת, ואם כן יש לנו לברר בכל מלאכה מהי היצירה, ואין זה משנה מה כלול בשם הפעולה ומה לא.
ההלכות קטנות (למהר"י חאגיז, חלק א סי' רסו) מחלק גם הוא כדברי המנחת חינוך (והמנחת חינוך מביאו, אך לא את נימוקו), ומנמק שבאפייה ובישול גמרו בידי אדם שהרי צריך להגיס בקדירה ולחתות בגחלים, אולם בזריעה לאחר שהטמין כעת הכל בידי שמים. ההר צבי מקשה על כך, וכי באפייה אין מקרים שבהם כבר יש מספיק אש ואין צורך עוד בהתערבות אדם, ומיישב שמכל מקום הואיל ובדרך כלל נצרכת התערבות אדם ואם כן מסתמא כך היה במשכן, כך הוגדרה המלאכה, ושוב אינו מתחייב לעולם אלא אם גם נאפה, גם אם במקרה מסויים לא היה צורך בהתערבות האדם.
בחלק ב של ספרו (סימן לו) נשאל המהר"י חאגיז שוב על חילוקו, שלא נתבאר יפה, ומשיב שבזריעה מיד לאחר הטלת הזרעים לארץ נסתיימה מלאכת הזריעה, אך בנותן בשר על גבי הגחלים לא היה שום שינוי עד שייצלה. לכאורה דבריו שם שבאו לפרש סתומים ומקוצרים עוד יותר מדבריו בחלק א, ולא ברור מדוע בבשר לא היה שום שינוי עד שייצלה, הרי כמו בזריעה גם בבישול השינוי מתחיל לאיטו מיד ברגע ההכנסה לתנור. ונראה שכוונתו היא שהכנסה לאדמה היא מעשה משמעותי שניתן לייחס לו שם מלאכה בפני עצמו, כי האדם הכניסו תחת האדמה וכיסהו, לעומת בישול ואפייה שהאדם רק הזיז את מיקום המאכל אל תוך התנור, ואין זה משמעותי כמו 'לקבור' תחת האדמה. זוהי כוונתו שלא היה שינוי, כלומר, מיד ברגע ההכנסה לא היה שינוי לעומת הטמנה באדמה שעצם ההטמנה נחשבת לשינוי במצבו של הזרע, גם אם טרם התחולל שינוי בגופו של הזרע. לכאורה זהו הסבר חדש, וצריך עיון כי מדבריו שם משמע שבא להסביר את חילוקו שבחלק א.
חילוק נוסף יש להציע 3 , שהזורע אינו עושה מלאכה המסיימת תהליך ומביאה לתוצר הסופי אלא היא מלאכה באמצע תהליך המורכב משרשרת מלאכות שרק בסופן בשעת הקצירה משיגים את התוצר הרצוי. גם זריעה יחד עם השרשה אינה יצירה גמורה עדיין ולפיכך אין סיבה לומר שדווקא לאחר ההשרשה מסתיימת יצירת הזריעה, אלא מסתבר יותר להסתכל רק על סיום הפעולה מצד האדם כסיום המלאכה. לעומת זאת אפייה היא מלאכה בסיום התהליך שבסופה זוכים לתוצר הסופי של היצירה, ולכן כאן מסתבר לומר שמלאכה מסתיימת עם סיום התוצר ולא מיד בסוף הפעולה.
עוד יש לומר 4 , שבזריעה לאחר ההטמנה באדמה הכל נעשה ממילא בידי שמים ולכן מצדו המלאכה מסתיימת בהטמנה, אך באפייה גם האש היא יצירה של האדם ולכן גם תהליך הבישול הנעשה ממילא מיוחס אליו, ולא נחשב שמצדו נגמרה המלאכה. נקודת הקושי בחילוק זה היא שאף אם יצירת האש היא על ידי האדם סוף סוף המשך התהליך לאחר שהאש כבר קיימת נעשה ממילא, ואם כן מדוע יש לייחס גם את המשך הבישול לאדם. ומכל מקום יש לומר שהואיל והוא יצר את האש אנו רואים אותו כעומד ומבשל.




^ 1.ראה בשיעור "מלאכת קוצר" שהרמב"ן והרשב"א הוכיחו שאין קוצר אלא בגידולי קרקע מכך שהגמרא לא ציינה שכל זוזז שיער וציפורניים עובר גם על מלאכת קוצר. מדבריהם מוכח שסברו שניתן לחייב משום שתי מלאכות גם במקום שיש רק יצירה אחת, וצריך לומר שסברו להלכה כקושיית אביי (וראה ריטב"א שם ד"ה איתמר שכתב שאין לומר כתוס' שרבה ורב יוסף חולקים על רב כהנא כי דבריו נתקבלו להלכה ועוד שרב יוסף עצמו אמר בדף עג ע"ב שהקוצר אספסתא חייב שתיים, ואם כן סובר כרב יוסף), וגם הם סברו שאין לחלק בין יצירה אחת לשתי יצירות.
^ 2.המנחת חינוך הבין שזה תלוי בשני תירוציהם, אך לכאורה נראה שנחלקו התירוצים דווקא לגבי תולדה אם צריך לציין את האב או שמספיק לציין את התולדה עצמה, אך לגבי עצם הזכרת האב או התולדה נראה שלשני התירוצים מוסכם שצריך ולא מספיק להזכיר הלאו של "לא תעשה כל מלאכה".
^ 3.רועי לוטווק
^ 4.אברהם בן אליהו
עוד בנושא מלאכות שבת

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il