^ 1.לכאורה משמע שדווקא במקרה של לול יש מקום לומר שאין דרך בניין בכך, וצריך להסביר לשיטתו שכך רק היה מקום לומר, אך למסקנה לדעת שמואל כל המקרים אינם דרך בניין ולדעת רב כל המקרים הם כן דרך בניין.
^ 2.כלשון הפני יהושע: "בתחלת מלאכה חזיין לעיקר מלתיה אלא שאח"כ חוזר ומייפהו או מרחיבו".
^ 3.אולם צריך עיון מהגמרא בדף קג ע"א המקשה על שמואל מהקודח כלשהו, וכותבת שבשלמא לרב המחייב מטעם בונה מובן כי גם בקודח ניתן לחייב משום בונה אך לשמואל קשה כי שם לא מדובר בסיום מלאכה ולא שייך לחייב מטעם מכה בפטיש. לדברי הפני יהושע לא מובנת קושיית הגמרא, שהרי במקרה שלא שייך לחייב מטעם מכה בפטיש מודה שמואל שחייב מטעם בונה.
^ 4.אמנם מדברי אביי במועד קטן ב ע"ב מוכח שגם על יצירה אחת ניתן לחייב משום שתי מלאכות, אך יש לומר שרבה ורב יוסף שם חלקו עליו בדיוק מטעם זה, והם סברו שלא ניתן. ומכל מקום התוס' שם לא חילקו כך והבינו שרבה ורב יוסף חולקים גם בזומר וצריך לעצים וסוברים שחייב רק אחת, ולפי זה אין הלכה כמותם (לכאורה קשה על דבריהם, שהרי כפי שהעיר הריטב"א שם ד"ה איתמר, רב יוסף עצמו אצלנו בדף עג ע"ב סובר כרב כהנא ואומר משום כך שהקוצר אספסתא חייב שתים. ראה עוד בשיעור "מלאכת זורע"). ועיין בשיעור "מלאכת קוצר" שגם לדעת הרמב"ן והרשב"א בדף קז ע"ב ניתן לחייב על יצירה אחת משום שתי מלאכות, שהרי הוכיחו שלפי הבבלי אין חיוב קוצר אלא בגידולי קרקע מכך שלא חייבו על גוזז גם משום קוצר, ומאידך בדף עד ע"ב כותב הרמב"ן שאין לחייב על יצירה אחת משום שתי מלאכות.
^ 5.אולם בספר "ביאור חדש מספיק" הסביר גם לשיטת המגיד משנה שהמילה "בשבת" מוסבת על האדם, כפי שפירש רש"י במשנה, ולפי זה לא נכתב מה הגבול שממנו מלאכה מוגדרת כעומדת ומתקיימת, אך דבריו קשים כי בלשון הרמב"ם אי אפשר לפרש כך.
^ 6.והסתפק בכך במבוא לשמירת שבת כהלכתה (פרק א סעיף יח הערה סב).
^ 7.וכן בכותב ובאורג מצאנו דין זה, כמבואר בדף קג ע"ב.
^ 8.זו לשונו: "מה בניין היה במשכן. שהיו נותנין קרשים על גבי אדנים. ולא לשעה היתה. א"ר יוסי מכיון שהיו חונים ונוסעים על פי הדיבור כמי שהיא לעולם. א"ר יוסי בי רבי בון מכיון שהבטיחן הקדוש ברוך הוא שהוא מכניסן לארץ כמי שהוא לשעה. הדא אמרה בנין לשעה בנין".
^ 9.שיעור בישיבת ההסדר בשדרות.
^ 10.בשולחן ערוך (שיג, ו) הביא שתי דעות בכך, וכמבואר בבית יוסף, לדעת המהר"ם אסור ולדעת רבנו ירוחם מותר, ומשמע שהמהר"ם אוסר אף להחזיר כלי שנתפרק, ונראה שיסוד מחלוקתם הוא אם הברגת הרגל לכוס נחשבת חיזוק והלכו בדרכם של ראשוני אשכנז שהכל תלוי בחיזוק ולא תלוי אם הכלי כבר היה קיים. עוד יש להוכיח מהמהר"ם לגבי הסתפקותנו המובאת בהמשך, שחיזוק אסור אף שאינו אומנות, שהרי לצורך הברגת רגל הכוס ודאי לא נדרשת אומנות.