בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • מבוא למשנת הראי"ה
לחץ להקדשת שיעור זה
ט' סיון תשע"ז

אמונה חלק ט'

undefined

בשביל הנשמה

ט' סיון תשע"ז
4 דק' קריאה
הצורך בעונג ובשמחה
הָעֹנֶג וְהַשִּׂמְחָה, הֵם דְּבָרִים מֻכְרָחִים לִהְיוֹת מִתְלַוִּים אֶל כָּל עֵסֶק רוּחָנִי*; רַק כְּשֶׁיִּתְעַנֵּג הָאָדָם וְיִשְׂמַח בְּמַעֲשֵׂה הַטּוֹב וְהַיֹּשֶׁר, אָז יִהְיֶה חָרוּץ לַעֲשׂוֹתָם בְּתַכְלִית שְׁלֵמוּתָם וּלְהוֹסִיף עֲלֵיהֶם מִדֵּי יוֹם בְּיוֹמוֹ; רַק אָז יִהְיֶה חָל רוּחַ הַשְּׁכִינָה וְזִיו כְּבוֹדָהּ עַל הָאָדָם, כִּי עֹז וְחֶדְוָה בִּמְקוֹמוֹ*, וְיַעֲזֹר לוֹ לִהְיוֹת נֶעֱטָר* בְּחוּט שֶׁל חֵן וָחֶסֶד, שֶׁיִּמְצְאוּ מַעֲשָׂיו וּפְעֻלּוֹתָיו גַּם כֵּן חֵן בְּעֵינֵי כָּל הַבְּרִיּוֹת, וְיֵצְאוּ גַּם הֵם בִּדְרָכָיו, וְתִרְבֶּה הַבְּרָכָה וְהַטּוֹבָה בָּעוֹלָם. רַק כְּשֶׁיֵּשׁ עֹנֶג וְשִׂמְחָה פְּנִימִית בַּלֵּב מְצֹרָפִים לְמַעֲשֵׂה הַטּוֹב וְהַצֶּדֶק, אָז הֵם מִתְבַּסְּסִים בָּאָדָם לִהְיוֹת קָבוּעַ בְּדַרְכֵי הָאֵל הַטּוֹב בָּרוּךְ הוּא, וּמִמְּקוֹר נַפְשׁוֹ יִמְצָא מַיִם חַיִּים נוֹזְלִים לְהַשְׂכִּילוֹ וּלְהַדְרִיכוֹ בְּאָרְחוֹת חַיִּים. כָּל פְּעֻלּוֹת רְגָשׁוֹת וּמַחְשָׁבוֹת הַנַּעֲשׂוֹת מִצַּד הֶכְרֵחַ וּמוּעָקָה, בֵּין שֶׁתִּהְיֶה הַמּוּעָקָה חָמְרִית אוֹ רוּחָנִית אֵינָם בְּתַכְלִית שְׁלֵמוּתָם, וְהֵם אֵינָם בָּאִים כִּי-אִם כְּדֵי לְהַעֲמִיד אֶת הָאָדָם עַל הַמַּצָּב הַמּוּסָרִי הַנָּכוֹן, שֶׁיִּהְיֶה בּוֹ שָׂמֵחַ וּמִתְעַנֵּג בַּעֲשׂוֹת הַטּוֹב, וּבְהִנָּזְרוֹ* מִן הָרַע וְהַכִּעוּר תָּגֵל נַפְשׁוֹ וְיִשְׂמַח כְּבוֹדוֹ.

שלוש המערכות בתקופת הלימוד
עַל שְׂדֵי הַפְּעֻלּוֹת* יִתְגַּלֶּה הָאוֹר הַגָּדוֹל הַזֶּה שֶׁל חֶדְוַת אֵל* וְשֹׂבַע שְׂמָחוֹת*, בִּתְקוּפָה* יוֹתֵר מְאֻחֶרֶת, בֵּין בְּחַיֵּי הַכְּלָל בֵּין בְּחַיֵּי הַפְּרָט. אֲבָל הַתְּקוּפָה הַמַּכְשֶׁרֶת אֶת הָעֹנֶג וְהַשִּׂמְחָה לָבֹא אֶל חוּג הַפְּעֻלּוֹת, לְהַזִּיל עָלָיו טַלְלֵי שָׂשׂוֹן וְאוֹר וְגִילָה פְּנִימִית, הִיא תְּקוּפַת הַלִּמּוּד בִּשְׁלֹשֶׁת מַעַרְכוֹתָיו, הַדִּבּוּר, הַשִּׁנּוּן, הַהִגָּיוֹן, שֶׁהֵם הַגִּרְסָא, הַהֲבָנָה, הַחִדּוּשׁ, שֶׁאֵינָם יְכוֹלִים לְהִתְבָּרֵךְ כָּרָאוּי, לְהָבִיא אֶת אוֹרָם יָפֶה בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם פְּנִימָה וּלְעַטְּרֵהוּ עֹז וְהָדָר גַּם מִחוּצָה לוֹ*, כִּי-אִם כְּשֶׁיְּצֹרַף עִמָּם הָעֹנֶג וְהַשִּׂמְחָה, שֶׁרַק אָז "יְדַבֵּר בָּם לִשְׁמָם". רַק לִמּוּד הַתּוֹרָה לִשְׁמָהּ וְהַהִתְעַלְּסוּת בְּאַהֲבָתָהּ תָּבִיא אֶת כָּל הַתּוֹצָאוֹת הַטּוֹבוֹת הַבָּאוֹת מֵאוֹרָהּ שֶׁל תּוֹרָה.

מזון רוחני כמזון חומרי
הַמָּזוֹן הַחָמְרִי, גַּם הוּא מְצֹרָף הוּא* בְּהַשְׁלָמַת פְּעֻלּוֹתָיו, עִם הַטַּעַם הַטּוֹב, הָרֵיחַ הֶעָדִין וְצָהֳלָת הַנֶּפֶשׁ הַמַּכְשִׁיר אֶת כֹּחַ הַחַיִּים לְהִתְרַחֵב וּלְהִתְעַלֶּה. וְקַל-וָחֹמֶר הַדְּבָרִים בַּמָּזוֹן הָרוּחָנִי, מְזוֹן הַנֶּפֶשׁ הַמַּשְׂכֶּלֶת*, הַחוֹשֶׁבֶת, הַמְצַיֶּרֶת וּמַרְגֶּשֶׁת, שֶׁהָעֹנֶג הָרוּחָנִי, וְהַשִּׂמְחָה הַשּׁוֹקֵטָה הַפְּנִימִית, הִיא עֶצֶם יְסוֹד חַיֶּיהָ*.
(עקבי הצאן, העונג והשמחה)
______________________
כִּי עֹז וְחֶדְוָה בִּמְקוֹמוֹ – ועל כן צריך חריצות ושמחה. נֶעֱטָר – מסובב. וּבְהִנָּזְרוֹ – בפרישתו. עַל שְׂדֵי הַפְּעֻלּוֹת – בעולם המעשי. חֶדְוַת אֵ-ל – החדווה בעשיית מצוה אלוהית. וְשֹׂבַע שְׂמָחוֹת – שובע של שמחות. בִּתְקוּפָה – בשלב. מִחוּצָה לוֹ – מחוץ לעולם הפנימי שבנפש, כלומר בעולם הפעולות והעשייה. מְצֹרָף הוּא וכו' – בשביל שיועיל לגוף ולנפש בשלמות, צריך שיצורף אליו. הַמַּשְׂכֶּלֶת – המשכילה. עֶצֶם יְסוֹד חַיֶּיהָ – במהותה.


ביאורים
הפסקה שלפנינו עוסקת בעיקר בשמחה, אך מכיוון שעיקר ענייננו הוא להבין את יחסו של הרב קוק ללימוד האמונה, נתרכז בסיום הפסקה, שייתכן אף שהיא המטרה שלשמה כתב הרב קוק את הדברים: לימוד האמונה צריך להילמד מתוך שמחה . מדוע זה כך?
לשמחה יש משמעות רבה באיכות הפעולה שאנו מבצעים. הרבה מהפעולות היום-יומיות שלנו הן דברים שאנו מוכרחים לעשות אותם, אך יש פעולות שאנו עושים בשמחה ויש פעולות שאנו עושים כהרגל, ולעיתים אף בקושי. לדוגמה – אינו דומה אדם רעב שניגש לאכול, לאדם שצריך לקום מוקדם בבוקר לעבודה, אף שיש צד של הכרח בשתי הפעולות הללו. ההבדל נעוץ ברצון – כאשר אדם מבצע את הפעולה מתוך רצון פנימי, הוא מבצע אותו בשמחה.
כדי שאדם יתקדם ויתעלה, צריכים מעשיו הרוחניים לנבוע מתוך רצון פנימי – וממילא הם יהיו מלווים בשמחה. השמחה נותנת כוח המשכיות, ונותנת אנרגיה להוסיף ולהגדיל את קומתו הרוחנית של האדם. בנוסף, בצורה כזו פעולותיו אינן משאירות רושם של מועקה על סביבתו, אלא להיפך – הן מרוממות גם את הסובב אותו.
כיצד מגיעים לשמחה בעבודת ה'? מנין אפשר לשאוב כוחות לרצון פנימי זה? הרב קוק מלמד אותנו שהדרך לכך היא דווקא באמצעות לימוד תורה לשמה, מתוך שמחה וחיבור, כפי שאומר המדרש, ש"ואהבת את ה' אלהיך" מגיע באמצעות "ודברת בם" [ספרי דברים, פרשת ואתחנן, לג]. התורה מבטאת את רצון ה' - כל עניינה של התורה הוא גילוי רצונו של ה' במציאות. כאשר אנו לומדים תורה, היא מרוממת את הרצון שלנו ומגלה את הרצון האלוהי בתוכנו. ממילא, כאשר יהיה הרצון האלוהי טבוע בנו, נשמח בכל מה שהוא עבודת ה' – מילוי רצונו.
לסיום, מגיע הרב קוק לענייני אמונה. הוא לוקח דוגמה מעולם החול – אנו יודעים שהאוכל הוא עניין קיומי לאדם, אך הקב"ה יצר את הבריאה כך שאדם ייהנה מהמאכל, דווקא משום שהוא קיומי בעבורו. אחרת, עלול האדם למאוס באוכל ולגרום לעצמו חלישות ואף מוות. כך גם בעולם הרוחני, ככל שהתפקיד קיומי ומוכרח יותר, כך גם מובנית ההנאה באותו הדבר. לימוד אמונה הוא הכרחי – עניינה של האמונה הוא לגלות את העולם הרוחני-האלוהי – בתוכנו . ליצור חיבור עמוק בינינו לבין ה'. אז יתענג האדם על ה' בצורה מלאה – כיוון שלימוד זה הוא הכרחי, ההנאה בו היא לעילא ולעילא.

הרחבות
 לישרי לב – שמחה
הָעֹנֶג וְהַשִּׂמְחָה, הֵם דְּבָרִים מֻכְרָחִים לִהְיוֹת מִתְלַוִּים אֶל כָּל עֵסֶק רוּחָנִי. עבודת ה' בשמחה נעשית מתוך זהות פנימית. במקום אחר עומד הרב קוק על שתי מדרגות בעבודת ה': "שתי המדרגות הידועות של הישר והכובש . כשם שהיחיד בשעה שהוא עדיין לא עלה עד מרום פסגת המוסר הגמור, בשעה שבטבעו עוד לא נחקק יפה החותם של הצדק והטוב, אז דרכו הישרה קשה עליו, הוא צריך למלחמות על כל צעד והוא מוכרח להדוך (=לדחוק) את כוחותיו הרעים, לכבשם ולבטלם לפעמים. אבל זה איננו דרך האורה עדיין, כי כאשר יוסף לקח וישתמש באורה של תורה מצורף עם המאור השכלי והנטייה הטבעית שבלב הישר והתמים שהתעורר יפה, אז ימצא כי הוא איננו צריך להיות כל כך בעל מלחמות..." [מאמר הדור, עמ' קיב]. הרב קוק ממשיך ומסביר שבדור הגאולה מתעורר צורך פנימי לקיים את התורה דווקא מתוך זהות, ולא בדרך של התגברות: "כנסת ישראל התנערה לתחיה, ביחש להרצון של הדור הצעיר. הכוחות נתעוררו בתעורה נפלאה ומתמהת. אין בשום אופן אפשרות להכניעם בדרך כבישה, כי אם לרוממם ולשגבם" [שם, עמ' קיד]. על פי עיקרון זה מסביר הרב קוק את הפסוק "אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה": לעומת הצדיקים, הכובשים את יצרם, ואינם פוגשים את האהבה והשמחה עד שיקבלו את שכר עבודתם – הישרים זוכים לשמוח כבר בעולם הזה: "לישרי לב, שישרו רצונם כרצונו של ה' יתברך שהוא נמשך לו מרוממות כבוד גדלו, הם משיגים בנפשם עצם השמחה... והם רואים עולמם בחייהם" [עולת ראיה ב, עמ' יז].
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il