בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • הלכות תשעה באב
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

הרב אליהו זצוק"ל

פרשת דברים-חזון ותשעה באב מדברי הרב אליהו זצוק"ל

undefined

הגאון הרב מרדכי אליהו זצ"ל

אב תשע"ז
10 דק' קריאה
עפר של כוכבים
בתוך כל התוכחה שאומר משה לבני ישראל בערבות מואב, הוא גם אומר להם: "ה' אלֹקיכם הִרבה אֶתכם וְהנכם היום ככוכבי השמים לָרֹב". חכמינו אמרו, שבפסוק הזה נמשלו ישראל לכוכבים. משל זה בא אחרי שבני ישראל הומשלו על-ידי הקב"ה כמה פעמים ל"עפר". פעם אחת נתברך אברהם בעפר: "וְשׂמתי את זרעֲך כַּעפר הארץ אשר אִם יוכל איש לִמנות את עפר הארץ גם זרעך יִמָנה" (בראשית יג). ופעם אחרת נתברך יעקב בברכה גדולה מאוד, וגם היא בעפר: "והיה זרעך כַעפר הארץ וּפרצת ימה וָקדמה וְצפֹנה וָנגבה ונִברכוּ בך כל מִשׁפחֹת האדמה וּבזרעֶך". לכאורה אף נראה, כי ההמשלה לעפר היא פחות טובה מההמשלה לכוכבים. הכוכבים נמצאים למעלה והם מאירים. הם מרובים והם נצחיים. וזה ממש דומה לעם ישראל, שתמיד הם נמצאים למעלה, תמיד מאירים את הסובבים אותם. הם תמיד נצחיים לעומת כל העמים, וכך הם גם נשארים תמיד מרובים.
מובא בגמרא שזרש, אשת המן הרשע, הכירה שיש כאן שתי מידות ששייכות לעם ישראל, פעם עפר ופעם כוכבים. הראשונה פחותה והשנייה מעולה. לכן אומרת זרש להמן: "כִּי נָפוֹל תִּפּוֹל לְפָנָיו". שתי נפילות. אמרה לו – כנגד שתי מעלות של ישראל, שמשולים הם לעפר וגם לכוכבים. כשהם יורדים – יורדים עד עפר, וכשהם עולים – עולים עד לכוכבים . מדברי זרש ניתן ללמוד, כי הברכה הממשילה אותם לכוכבים מתאימה להם יותר, בעוד המשלתם לעפר מבזה אותם. על דברי זרש יש להקשות. למה דווקא בשעת התוכחה הם נמשלים לכוכבים, ולמה דווקא בשעת הברכה לאבות הם נמשלים לעפר? כדי להבין זאת כדאי לשים לב לדברי רש"י בתחילת הפרשה שאומר לנו כי כל התוכחה הזאת נאמרה בהסתרה, מפני כבודם של ישראל. גם המשלתם לכוכבים, היא תוכחה נסתרת. על אף המעלות הרבות שנראה כי יש בכוכבים, יש להם גם חיסרון גדול, ועל חיסרון זה בדיוק רצה משה להוכיח אותם.
הכוכבים מרגישים עצמם כעליונים, כזוהרים. הם מרגישים בחשיבות עצמם. ומתוך חשיבות עצמית, אדם עלול לפגוע בחברו. התופעה הזאת, במילים אחרות, נקראת גאווה. בדיוק על בעיה זו מדבר משה בפסוקים האלה ממש: "לֹא אוּכַל לְבַדִּי שְׂאֵת אֶתְכֶם", "אֵיכָה אֶשָּא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּאֲכֶם וְרִיבְכֶם".
משה רבנו רומז לבני ישראל ואומר: אם מישהו זוכה להתעלות, להיות בבחינת "כוכב" – שלא יזנח את האחרים בגאוותו. להפך, יאהב אותם, יקרב אותם ויסייע להם. "הִנְּכֶם הַיּוֹם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם – לָרֹב", קחו מהכוכבים את המעלה שלהם ולא את החיסרון. קחו את הריבוי, קחו את המעלות הטובות. אל תיקחו את ההתנשאות והפירוד. התכונה השלילית שנגרמת כתוצאה מהצלחה.
מכאן נבין למה הקב"ה אף מברך את האבות שזרעם יהיה כמו עפר. הוא רוצה שהבנים ילמדו את הענווה של האבות. הענווה שהתבטאה במילים שאמר אברהם: "וְאָנכִֹי עָפָר וָאֵפֶר" (בראשית יח). הענווה עליה אנו מתפללים שלוש פעמים ביום: "ונפשי כעפר לכל תהיה", ואליה צמודה אף הבקשה: "וְלִמְקַלְלַי נַפְשִׁי תִדּםֹ", גם היא כדי שנזכה בענווה.

על מה אנו בוכים בתשעה באב?
בית המקדש נבנה על "אבן השתייה" – התשתית של כל העולם. בתקופת החורבן נחרב בית המקדש וכל מה שתלוי בו נחלש, וזה כמעט הכול. אנו בוכים בחודש אב, ובמיוחד בתשעה בו, על שנאת החינם שהובילה לחורבן. על כך שבידינו הכנסנו את הרומאים לירושלים. על כך ששרפנו אוצרות תבואה זה לזה, עד שנמסרנו בידי הרומאים שהרגו והרסו אותנו. על השנאה שפירקה אותנו במקום שנהיה "כאיש אחד בלב אחד". שנאה שבגללה התפזרנו בכל קצווי העולם, רחוקים זה מזה, מפוזרים באלפי מקומות. מדברים בשפות שונות. נוהגים מנהגים שונים. מתפללים בנוסח שונה. אפילו הולכים על-פי פסקי הלכה שונים, הלכה שהשתנתה ממקום למקום. אנו בוכים על כך שחלקים מאותה שנאה עוד נמצאים בתוכנו.
אנו בוכים על חורבן הבית הגדול והקדוש שנקרא שמו עליו. בית שלימד אותנו ואת כל העולם כולו לקרוא בשם ה'. אנו בוכים על שגם בימינו, עדיין, הוא לא נבנה, שכן כל דור שבית המקדש לא נבנה בימיו – כאילו נחרב בימיו. אנו בוכים על כך שאיבדנו את המקום שבו נברא העולם ועכשיו שועלים מהלכים בו. אנו בוכים על כלי המקדש שאיבדנו, כלי קודש שמביאים טהרה לעולם ועתה הם בידי זרים. אנו בוכים על שנפרדנו ממקור הברכה, שנהיינו עם עני ומדולדל. שפחה נחרפת מחזיקה באוצרות הממלכה, והגבירה מתפלשת בעפר, בגללנו.
אנו בוכים על היהודים שדמם נשפך כמים בידי הרומאים בעת החורבן וגם הרבה אחריו. על הרוגי ביתר שנזרקו בחוצות ולא ניתנו לקבורה – כדי לבזות אותנו וללמד את העמים כולם שדמנו הותר. אנו בוכים על כך שהאומות למדו מהם והרגו בנו אלפי שנים בגזירות נוראות. במסעי הצלב, באינקוויזיציה, בפרעות חמלניצקי, בגזירות ת"ח ות"ט. בשואה הנוראה, וגם עתה, אחר שחזרנו לארץ החיים.
אנו בוכים על כך שגורשנו מארץ החיים הזאת, ארץ אשר עיני ה' אלוקינו בה. ארץ שנבראה במיוחד לצרכינו, לתפקידנו, ארץ שמותאמת לנו. נזרקנו מארצנו ונהיינו אורחים לא רצויים בכל העולם. גירשו אותנו ממקום למקום ונתקיים בנו "היא בגויים לא מצאה מנוח".
אנו בוכים על כך ש"מיום שחרב בית המקדש וגלינו מארצנו ניטלה עצה ממנו", איבדנו את חכמתנו, "מלכה ושריה בגויים – אין תורה". איבדנו את סודות התורה. איבדנו את כוח הנבואה, היינו בהסתר פנים. איבדנו את הקשר הטוב שהיה לנו עם אלוקים.
אנו בוכים על הרג הצדיקים. בוכים על אנשי האמונה שאבדו, בוכים על כך שנתרבו התלמידים שלא שימשו כל צרכם ונעשית תורה כשתי תורות. שנתרבו מחלוקות בישראל. שבית-דין הגדול בירושלים גלה ממקומו ואין תורה אחת לישראל. שתלמידי-חכמים נהיו חובלים זה לזה.
אנו בוכים על כך שנמסרנו בידי אומות העולם ואיבדנו את מלכות בית דוד. איבדנו את ההשפעה הטובה שהייתה לנו על העולם. נהיינו בזויים וחכמתנו בזויה. במקום שנשפיע על האומות ונהיה אור לגויים, הם השפיעו עלינו מדרכם הרעה, בחושך התרבות. אנו בוכים על שנעשינו תלויים בהם. אנו בוכים על כך שבגלות הנוראה נתקיים בנו "וַיחללו את שם קֹדשי באמֹר להם עַם ה' אֵלֶה וּמארצו יָצָאוּ". נהפכנו "לְשַׁמָּה לְמָשָׁל וְלִשְׁנִינָה בכל העמים". נחלש כוחנו. פרעו בנו, התעללו בנו, העלילו עלינו עלילות. מצצו את דמנו. הטילו עלינו מסים וארנונות. עינו אותנו עינויים קשים, היינו ככלי שבור. ואף אחד לא סייע לנו.
אנו זוכרים את כל זאת בימים אלו ובוכים על החורבן הנורא הזה. בוכים ומתפללים בכל לב לבניין בית המקדש וכל התלוי בו. מקבלים על עצמנו להתחזק באהבת חינם ובכל הדברים שמביאים את הגאולה השלמה. ויהי רצון שנזכה אליה במהרה בימינו. אמן.

עשירי באב
א. תניא, בשבעה באב נכנסו גויים להיכל, ואכלו ושתו וקלקלו בו שביעי שמיני באב, ותשיעי לעת ערב הציתו בו את האש, והיה דולק והולך כל היום העשירי עד שקיעת החמה. והיו מן החכמים שאמרו שצריך לקבוע את הצום בעשירי כיוון שרובו של היכל נשרף בו, אך החליטו חכמי ישראל לקובעו בתשיעי מפני שהתחלת הפורעניות חמורה יותר. \תענית כט א\. ובירושלמי כתוב כי מטעם זה התענה רבי אבין תשיעי ועשירי באב, ורבי לוי התענה תשיעי וליל עשירי, מפני שלא היה בו כוח להתענות כל היום העשירי. \תענית פ"ד ה"ו\. ואנו תש כוחנו ואין מתענין רק תשיעי לבד, אבל אנו צריכין לנהוג קצת אבלות גם בעשירי באב. \כה"ח תקנח ס"ק א\.



ב. יום עשירי אסור באכילת בשר ושתיית יין, כמו כן אין לברך "שהחיינו" בעשירי באב. הספרדים נהגו איסור כל היום ולדעת הרמ"א רק עד חצות
ג. אין לרחוץ ולא להסתפר ולכבס עד חצות יום עשירי באב. ומי שהשעה דוחקת לו יכול להתרחץ ולכבס במוצאי תשעה באב. \עיין שו"ע תקנח.
ד. מי שמחמיר על עצמו כל יום עשירי בכל הדברים הנזכרים - הרי זה משובח. \כה"ח שם ס"ק י\.
ה. אף מי שאינו מחמיר בשאר הדברים יש לו להחמיר שלא לשמוע שירים ביום זה כיוון שרובו של היכל נשרף בעשירי. \עיין כה"ח שם ס"ק ה
ז. יולדת חולה או חלש - מותרים ליל עשירי בבשר ויין. \כה"ח שם ס"ק יא\.
ח. טוב שלא לשמש בליל עשירי אם לא בליל טבילה או כשהוא יוצא לדרך או בא מן הדרך. \שע"ת תקנח ס"ק א. כה"ח שם ס"ק ז\.
ט. כשתשעה באב נדחה ליום ראשון - לדעת האר"י ז"ל אין להחמיר באיסורי עשירי באב ביום שני שהרי הוא יום אחד עשר. אך המנהג להחמיר בלילה שלאחר התענית ולא אוכלין בשר ויין מפני אבלות היום, ולמחרת ביום שני מותרין בכל. \שו"ע, רמ"א שם. כה"ח שם ס"ק טוב\.

זכר לחורבן
א. משחרב בית המקדש, תקנו חז"ל שיהיה בכל שמחה זכר לחורבן, כמ"ש: "אם אשכחך ירושלם תשכח ימיני תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי אם לא אעלה את ירושלם על ראש שמחתי". \תהלים קלז ה - עיין כה"ח תקס ס"ק ב ומשנ"ב ס"ק י בהקדמת הסימן\.
ב. בניין - גזרו חז"ל שלא יבנה אדם בנין מסויד ומצויר כבניין המלכים, ולא יסייד את כל ביתו בסיד, אלא טח את ביתו בטיט וסד ביתו בסיד ומניח בו אמה על אמה כנגד הפתח בלא סיד כדי לזכור החורבן. ואם אין לו מקום מול הדלת - יניח מקום לא מסויד בכל מקום אחר ובלבד שיהיה בולט.
ג. אין חיוב להשאיר אמה על אמה, אלא רק בחדר אחד בכל הדירה - בחדר הכניסה. ועיין משנה ברורה \שם ס"ק ב\ שהשאיר בצריך עיון על מה שנהגו להקל בזה ועיין כה"ח בשם הגר"ח פלאג'י על הנזק מזה. \שם ס"ק ה, יא\.
ד. מי שיש לו שתי כניסות לבית, וכל כניסה נפתחת לחדר אחר, צריך להשאיר בשניהם אמה על אמה, מפני הרואים.
ה. יש לשייר אמה על אמה בין אם צבעו את הקירות או ציפו אותם בטפט. ואין לצבוע את מקום ה"אמה על אמה" אפילו לא בצבע שחור. \כה"ח
ו. בקיר המכוסה בטפט יש להשאיר בו אמה על אמה שבה לא רק שאין טפט, אלא גם הסיד מגורד.
ז. מי שקנה או שכר מיהודי דירה מסוידת, שאין בה אמה על אמה "זכר לחורבן" - חייב לקלוף את הקיר. וכל שכן אם בנה או סייד את ביתו ולא השאיר אמה על אמה בשוגג או במזיד - חייב לקלוף. \עיין שו"ע תקס סע' א. כה"ח שם ס"ק יב, טו\.
ח. מי שקנה או שכר מגוי דירה מסוידת, יש אומרים שלא חייב לקלף את הסיד. \כה"ח שם ס"ק יב ומשנ"ב ס"ק ד\.
ט.קירות גבס של היום, הינם זולים וזמניים ואין מפתחים בהם פיתוחים ליופי, על כן אין דינם כקירות גבס שבזמן חז"ל, אלא דינם כסתם קירות כמבואר לעיל וצריך לשייר בהם אמה על אמה.
י. בבתי כנסת ובתי מדרש, אין צריך לשייר אמה על אמה. \כה"ח תקס סע' ב\.
יא. סוכה שתולה בה וילונות יפים, פסק כף החיים, שאין צריך לשייר בה אמה על אמה, אלא אם כן גר בה גם בשאר ימות השנה. \כה"ח שם\.
יב. בחורי ישיבה אינם יכולים, על דעת עצמם, לגרד אמה על אמה בחדריהם כיון שיש לחדרים דין בית מדרש ועוד שמא כל הפנימיה דינה כבית אחד.
יג. חייל בצבא אינו יכול לגרד על דעת עצמו אמה על אמה בחדר שגר בו כיון שהוא שוכר זמני ולא יכול לגרד שלא ברשות בעל הבית. \אחרונים\.
יד. סעודה - תקנו חז"ל שכשאדם עורך סעודה לאורחים צריך הוא להשאיר מקום פנוי על השולחן כדי לזכור את חורבן ירושלים. ואם יש רשימת מאכלים שרגילים להגיש - יש להחסיר מנה שאז יהי ניכר "זכר לחורבן". וצריך שיהיה המקום ניכר בלי צלחת והטוב ביותר הוא לקפל את המפה או להשאיר מקום פנוי שאז ניכר יותר ה"זכר לחורבן". \שו"ע שם. כה"ח שם ס"ק חי ומשנ"ב ס"ק ו ז ועיין לביאור הלכה שכתב "וצ"ע שאין נוהגים"\.
טו. יש שכתבו לעשות כן גם בסעודת מצווה אך נהגו לעשות "זכר לחורבן" רק בסעודת הרשות ולא בסעודת מצווה. גם בשבת ויום טוב אין משנים מאומה \רמב"ם. שו"ע שם סע' ב. כה"ח שם ס"ק טז, טוב, חי ומשנ"ב ס"ק ה\.
טז. כתוב בזוהר הקדוש: "מאן דאתעדן על פתוריה ומתענג באינון מיכלין - אית ליה לאדכרא ולדאגא על קדושה דארעא קדישא, ועל היכלא דמלכא דקא אתחריב. ובגין ההיא עציבו דאיהו קא מתעצב על פתוריה, בההוא חדוה ומשתיא דתמן קודשא בריך הוא, חשיב עליה כאילו בנה ביתיה ובנה כל אינון חרבי דבי מקדשא. זכאה חולקיה". עכ"ל. \תרומה קנז ב. מובא בכה"ח תקס ס"ק יט\.
תרגום - מי שמתענג על המאכל ליד שולחנו צריך לזכור ולדאוג על קדושת הארץ שחוללה ועל היכל המלך שנחרב. ובזכות הצער והעצב שהוא מביא על עצמו באמצע שמחתו ששם שורה השכינה נחשב לו כאילו בנה את בית ה' וכל מה שנחרב עם חורבן בית המקדש. זכאה חולקיה.
יז. תכשיטין - תיקנו חז"ל שאשה לא תתקשט בכל תכשיטיה בפעם אחת. וההינומה שמכסים בה את הכלה לא יהיה בה חוטי כסף או זהב. יח. שידוכין - האשכנזים נוהגין לשבור קדירה שלימה בשעת כתיבת התנאים אחר קריאתן, זכר לחורבן, ויש נוהגין ליקח קדירה שבורה. והספרדים כיום לא נהגו בזה. \עיין כה"ח שם ס"ק כב ומשנ"ב ס"ק ט\.
יט. חופה - נוהגין כיום שהחתן שובר כלי זכוכית תחת החופה זכר לחורבן, ואומר בצער "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תדבק לשוני לחיכי אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי". כלי זה יהיה שלם, לא שבור או סדוק. ויש נוהגין שהחתן קודם חופתו נותן אפר על ראשו במקום הנחת תפילין. \עיין בא"ח שופטים יא מנהג אחר. עיין כה"ח תקס ס"ק כא ומשנ"ב ס"ק ט\.
כ. יש שמשבחין את החתן ואומרים לו "מזל טוב" אחר שבירת הכוס ואינם מעלים על דעתם כי שבירת כוס זו היא "זכר לחורבן" ובאה כדי למעט את השמחה, וה' הטוב יכפר. על כן טוב לומר לחתן לפני שבירת הכוס ששבירת הכוס היא זכר לחורבן ועל כן ישברנה בשברון לב. \אחרונים\.
כא. מצווה לשורר ולנגן לשמח חתן וכלה. אמנם אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה אפילו בשמחה של מצווה, שנאמר: "אז ימלא שחוק פינו". \תהלים קכו ב - עיין כה"ח שם ס"ק טל. ובבן איש חי שופטים יח, שהזהיר מליצנות ומריקודים מעורבים ואפילו של נשים לחוד ללא מחיצה. ולעומת זאת כתב ששכר המשמחים את החתן והכלה כדין הוא גדול עד מאוד\.
כב. שמחה שאינה של מצווה - שמחה של יהודים שאינה שמחה של מצווה אסורה כיוון שהיא משכחת את החורבן והיא מושב ליצים. \שם סע' ג\.
כג. הרואה שמחתם של גויים, יאנח ויצטער על חורבן ירושלים ויתפלל לקב"ה שיבנה אותה במהרה.
כד. שירה - וכן גזרו חז"ל שכאשר שותים יין לא לשורר ולא לשמוע שום שיר, אפילו שרים בפה ללא כלי נגינה, ואפילו שהוא שיר של חולין ולא של איסור, ואפילו בשמחה של מצווה. אמנם אם שרים שירי הודאה ושבח לה' - מותר. \שו"ע שם סע' ג\.
כה. במקום שלא שותים יין מותר לשורר שירים אך לא שירי איסור. וגם שירי חול אלה אסור לשורר או לשמוע בכלי נגינה רדיו או הקלטה, אמנם לצורך מצווה - מותר. \עיין שו"ע תקס סע' ג והחונים עליו\.
כו. לדעת המג"א אסור לשיר באורח קבע כל היום אפילו שירי קודש אלא אם כן זה בסעודת שבת.
כז. הרכבת מילים של קודש על מנגינות של שירי עגבים - אסורה.
כח. מותר לאשה לשיר "שירי ערש" לבנה בשני תנאים: א. שאין אנשים זרים בבית. ב. שיהא שיר קודש ולא שירי עגבים או שירים אסורים.
כט. הרואה את מקום המקדש - בידי הישמעאלים צריך לומר: "בית קדשנו ותפארתינו אשר הללוך בו אבותינו היה לשרפת אש וכל מחמדינו היה לחרבה" וקורע בגדו כמו אבל. ואומר בלי שם ומלכות "ברוך דיין אמת כי כל משפטיו צדק ואמת וכו'". ומשתחווה ואומר אחר כך "מזמור לאסף". \
ל. כשרואה את שער הרחמים אומר "טבעו בארץ שעריה". משרואה את כיפת הזהב קורע ואין צריך שיראה את קרקע העזרה. ואם הזדמן שרואה רק את הכותל ולא ראה כלל את מקום המקדש - אין צריך לקרוע.
לא. אם עברו שלושים יום שלא ראה המסגדים הבנוים על מקום המקדש שנמצאים בידי הישמעאלים - חוזר וקורע.
לב. מי שגר בירושלים אינו חייב לקרוע. \שו"ע תקסא סע' ב והחונים עליו משנ"ב יז וכה"ח כז\.
לג. הבא בשבת - אינו קורע. אם בא פעם נוספת תוך שלושים יום - אינו קורע. נהגו שהבא ביום שישי אחר חצות או בר"ח או בחול המועד - אינו קורע, ואפשר להקל בכגון זה. \מנהגי ירושלים. ועיין שו"ע תקסא סע' ב, ה והחונים עליו\.
לד. מהדין אם הרואים חסים על בגדיהם ומחליפים חולצות ביניהם אינם צריכים לקרוע. ואין זו הדרך הראויה, שראוי לאדם להיות מצר על חורבן ירושלים ולהתאבל ולהתאונן עליה, כי כדאי הוא בית אלוקינו לאבד עליו חולצה אחת, וכל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה.
לה. הרואה ערי יהודה בחורבנן אומר "ערי קדשך היו מדבר" וקורע ואינו חייב לקרוע אלא כשמגיע סמוך להם כמו מן הצופים לירושלים.
לו. עיר מערי יהודה המיושבת בגויים ושולטים שם ישמעאלים וחיילי צה"ל אינם יכולים להכנס אליה - נקראת "חרבה", והרואה אותה - קורע.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il