ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
שבת בקראון פלזה עם הרב שמואל אליהו והרב יוני לביא ושבת שירה עם הרב סבתו
בית המדרש בית מדרש עקב

עקב התשע"ז מדברי הרב אליהו זצוק"ל

מוקדש לעלוי נשמת
הרב מרדכי אליהו זצ"ל
לחץ להקדשת שיעור זה
והיה עקב תשמעון
עברות שאדם דש בעקביו פרשת השבוע פותחת בפסוק "וְהָיָה עֵקֶב תִּשְמְעּון אֵת הַמִשְפָטִּים הָאֵלֶה ּושְמַרְתֶם וַעֲשִּיתֶם אֹתָ ם וְשָמַר ה' אֱלקֶ יךָ לְךָ אֶת הַבְרִּית וְאֶת הַחֶסֶד אֲשֶר נִּשְבַע לַאֲבתֶ יךָ ". מבאר רש"י: "והיה עקב תשמעון - אם המצות הקלות שאדם דש בעקביו תשמעון", עכ"ל. לעיתים אדם חושב על כמה עברות שהם קלות ואין לו מה להקפיד כל כך ולהזהר מהם, והוא מזלזל בהם, ועל כך מזהירה התורה, מפני שדרכו של היצר הרע לפתות את האדם לעבור על עברות קלות ואומר לו 'מה בכך הרי אלו עברות קלות ולא יאונה לך כל רע', וכשאדם נכשל בעברה קלה כבר נפל ברשתו של היצר, ואז הוא מפתה אותו לעבור עבירה נוספת עד שאומר לו 'לך עבוד עבודה זרה', וזהו שאומרים חז"ל )אבות פ"ד משנה ב'( "עבירה גוררת עבירה".
אין והיה אלא לשון שמחה
כתוב בפרשה )דברים ז, יב - יג( "והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אותם ושמר ה' אלוקיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך. ואהבך וברכך והרבך" וכו'. בעל 'אור החיים' הקדוש זיע"א מבאר פסוק זה בכמה אנפין ממדרגה למדרגה, וז"ל: "ויתבאר ע"ד אומרם ז"ל אין והיה אלא לשון שמחה. והנה אדון הנביאים בא בנועם דבריו להעיר במוסר נעים כי אין לאדם לשמוח אלא כשישמור לעשות את כל אשר צוה ה' לעשות, אז ישמח לבו ויגל כבודו, אבל כל עוד שיחוש שחסר אחת מכל מצות ה', בין מל"ת ובין מ"ע, עליו אמר שלמה "ולשמחה מה זה עושה", והוא אומרו "והיה" - שמחה תהיה לך. עקב תשמעון, פי' עקב הוא סוף ותכלית כדרך שמצינו שישתמשו חז"ל בלשון זה בלשון המשנה בעקבות משיחא, וכו', כי בגמר זמן ביאתו יקרא עקבות, כמו כן אמר "עקב תשמעון את המשפטים ושמרתם ועשיתם", אז הוא זמן השמחה, וכל שלא הגיע לזה אין לו מקום לשמוח וכו'. עוד נתכוון לומר שאין שמחה לאיש אלא בסוף השמיעה, וכל עוד שלא גמר אדם עבודתו, לא יאמין בצדקות מעשיו וכו'. עוד נתכוון שצריך שילמוד תורה בשמחה ולא בעצבון. עוד רמז או' פקודי ה' ישרים משמחי לב, והוא אומרו והיה השמחה תהיה לך עקב תשמעון, ופירוש עקב שכר עסק התורה תשמחהו, והוא מה שרמז התנא באומרו מצוה גוררת מצוה וכו', ששכר מצוה מצוה שהיא השמחה. עוד רמז למה שאמרו בספר הזוהר וז"ל: "דלית חדוותא קמי קודשא בריך הוא כשעתא דישראל משתדלי באורייתא )אין שמחה לקב"ה כאותה שעה שהוא רואה שישראל עוסקים בתורה(, והוא אומרו והיה סתם שמחה כללית למלא עולם, וכשהוא שמח כל העולם בשמחה עקב תשמעון וגו', ורמז בתיבת מדת התורה שיהיה אדם הולך עקב לצד גודל בענוה ובשפלות, ואז ישכיל בלימודים והוא אומרו תשמעון גם בכנוי לנשמעים לומר שבאמצעות שאדם משים עצמו כעקבים יתגלו לו ויבין סתרי תורה, ואפשר שרמז באות הנו"ן שישיג ויבין חמשים שערי בינה ולדרך זה גזירת הכתוב והוא תשמעון שאם ישיג מדרגת הענוה, ישיג לשמוע דברי תורה ואו' ושמרתם וגו', פי' שעל ידי השכלה בתורה ישיג לשמור ולעשות שהתורה מגנא ומצלא מן החטא שהיא השמירה גם מביאה לידי קיום המצות שהוא המעשה", עכ"ל. מכאן אנו למדים עד כמה המעלה והחשיבות של דברי תורה בשמחה המביאים את האדם למדרגות עצומות ונעלות.

לֹא יִהְיֶה בְךָ עָקָר וַעֲקָרָה ּובִבְהֶמְתֶ ךָ
התורה מבטיחה )שם, יד( "בָ רּוךְ תִּ הְ יֶה מִּ כָ ל הָ עַ מִּ ים לֹא יִּ הְ יֶה בְ ךָ עָ קָ ר וַעֲ קָ רָ ה ּובִּ בְ הֶ מְ תֶ ךָ ". הפשט הוא, שגם בקרבך וגם בקרב הבהמות שלך לא יהיה עקר ועקרה. עוד נראה לבאר על פי המעשה המובא במדרש שממנו לומדים כמה טובה וברכה מחכים לנו לימות המשיח, וז"ל המדרש )בר"ר וישלח ד"ה ויאמר יעקב(: "חד עמא דארעא א"ל לר' הושעיה אם אמרת לך חדא מילתא טבא את אמרת בצבורא מן שמי. )עם הארץ אחד אמר לרבי הושעיא רבה, אם אני אומר לך דבר תורה, אתה תאמר אותו בציבור בדרשה שלך בבית המדרש בשמי(. א"ל מה היא )שאל אותו רבי הושעיא מה הדבר שאתה רוצה לומר לי(? א"ל אותו עם הארץ: כתוב בפרשת וישלח )לב, טו- טז( שיעקב אבינו שלח לעשיו "עזים מאתיים ותישים עשרים רחלים מאתיים ואילים עשרים. גמלים מניקות ובניהם" וכו'. ולשם מה שלח לו יעקב את כל אלה ? כיון שהוא פחד מעשיו, אמר אכפרה פניו. אמר אותו עם הארץ לרבי הושעיה: כל אותן הדורונות שנתן יעקב לעשו עתידין אומות העולם להחזירן למלך המשיח מאי טעמא מלכי תרשיש ואיים מנחה ישיבו, יביאו אין כתיב כאן, אלא ישיבו )כתוב בתהלים בפרק ע"ב העוסק במלך המשיח "לפני יכרעו ציים ואויביו עפר ילחכו. מלכי תרשיש ואיים מנחה ישיבו, מלכי שבא וסבא אשכר יקריבו", מדוע כאן נאמר 'ישיבו' וכאן נאמר 'יקריבו'? אלא לעתיד לבוא עשו ישיב את אותה המנחה שנתן לו יעקב , ומלכי שבא וסבא יקריבו מנחה לכבודו יתברך(. אמר ליה )רבי הושעיה(: חייך מילא טבא אמרת ומשמך אנא אמרה בציבורא - התפעל רבי הושעיא מביאור זה ואמר: זה הפירוש של הפסוק הנ"ל "ובבהמתך" – אפילו בבהמין שלך, כלומר בעגלונים הפשוטים שבעם, אין "עקרּות" בדברי תורה. ונראה לבאר, שעשיו יחזיר ליעקב את כל מה שנטל לרבות תולדותיהן, מאז ועד ליום בו יחוייב, וכמעשה בר' חנינא בן דוסא )תענית כ"ה ע"א( שמצא תרנגולים בפתח ביתו והטילו ביצים ונולדו אפרוחים, ורבי חנינא קנה בדמיהן עזים, ולבסוף החזיר למאבד עדר עזים עם תולדותיהן. ואז יהיה החוב כל כך גדול, שלא יספיק כל עושר תבל לכסות את כל החוב.
אשר ידעת
יש פסוק בפרשה שבו הקב"ה מברך אותנו ואומר "כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך, וכל מדוי מצריים הרעים אשר ידעת, לא ישימם בך ונתנם בכל שונאך" יש שואלים מהו "אשר ידעת"? אומרים משם רבו של הבן איש חי שכל מכה ומכה שקיבלו המצריים במצרים היתה להם שבוע ימים ולבני ישראל רק רגע אחד. כל זאת בכדי שיבינו איזה עונש מקבלים המצריים וממה הם ניצלים. ומשל לכך סיפר הבן איש חי על מלך ששלח בנו למלמד מומחה להכשירו כיורש העצר, ובאמת המלמד המומחה לימד את בן המלך כל חכמה. הביא המלמד את הבן לפני אביו המלך, בחן המלך את בנו ומצאו בקי בכל חכמה. ביקש המלך לשלם למורה שכר טוב. אמר המורה תן לי את בנך למספר ימים ואז אשלים את לימודו. הסכים המלך. ואז לקח המורה את בן המלך הכה אותו, אסרו במאסר. הלקהו וכו'. אחרי ימים מספר הצליח בן המלך לברוח לבית אביו מוכה ופצוע. תמה המלך למעשה המורה וכעס מאוד. מיד הביא את המורה לפניו והודיע לו שאחת דתו להמית. אמר המורה למלך: ביכולתך להורגני, אך אם לא הייתי עושה מה שעשיתי לא הייתי משלים את תפקידי נאמנה. בנך, אמר המורה, עתיד להיות מלך, ויבואו אליו אנשים למשפט. הוא עלול לתת עונש שנה מאסר כשהוא לא יודע לעולם מהו יום בבית סוהר. הוא עלול לתתן עונש מאה מכות ולא יודע מהי מכה אחת. כך עם בני ישראל. צריכים לדעת מהי כל מכה ומכה ומה משמעותה. וזהו "אשר ידעת".
נערי בני ישראל - באור פניך
פעמים רבות דרש הרב על שבעים-ושניים הזקנים, שאספם תלמי המלך, שיתרגמו לו את התורה ליוונית, סגרם כל אחד בחדר בפני עצמו, ומשמיא זכו שכולם שינו את אותן המילים מפסוקי התורה, באותם המקומות שהיה עלול לטעות בהם, כדי שלא יוציא לעז על התורה. אחד המקומות נמצא בפרשת קורבנות הר סיני. במקום "וישלח את נערי בני ישראל" (שמות כ"ד, ה') כתבו לו: "וישלח את זאטוטי בני ישראל". היינו, שלא יאמר תלמי המלך: "גרועים שבכם, קטנים וילדים שלח משה להקריב קרבנות", לכן כתבו "זאטוטי", היינו שרים וחשובים שבכם (מגילה ט'). שאל הרב, אם כך, למה באמת שלח משה את "נערי ישראל" – צעירים וילדים? ענה הרב ואמר: אצל הגויים אדם חשוב כשהוא גדול, רק אז הוא שווה, כשהוא יכול להרוויח כסף ולעשות דברים חשובים, אבל קטן שווה רק משום שכשיהיה גדול יוכל לפעול ולהיות משהו. אצלנו, בעם ישראל, ההסתכלות היא הפוכה. עיקר החשיבות והמעלה הם הילדים! הם הבל שאין בו חטא. הם הערבים על התורה, ובזכותם ניתנה לנו התורה. הם ההמשכיות של "תורה צווה לנו משה", הם הטהורים! הם יקריבו את הקרבנות.
פרעה אומר: "לכו נא הגברים", את הילדים תשאירו לי לחנך. משה רבנו אומר לו: "בנערינו ובזקנינו נלך" – מקדים את הצעירים לזקנים, הפוך מדרך הכבוד הראויה, ללמדנו כי חינוך הבנים הוא הראשון במעלה, ואם הילדים ממשיכים במסורת הזקנים, מתקיים המשך הפסוק: "כי חג ה' לנו".

יבואו טהורים ויעסקו בטהרה
דרכו בקודש של הרב, שלימוד התורה חייב לבוא עם טהרה והכנה. על כך היה מספר את סיפורו של רבי חייא מהגמרא (בבא קמא פ"ה): רבי חייא זרע פשתן, עשה מצודות, צד צביים, עיבד את עורם, כתב עליו חמישה חומשי תורה ולימד תינוקות מישראל. לכל ילד נתן חומש אחד, לימדו והורה לו ללמד את חבריו. כך עשה כדי שלא תשתכח תורה מישראל. שאל הרב: מדוע היה צריך רבי חייא, התנא, לבזבז את זמנו היקר על כל תהליך ההכנה הארוך? יכול היה לקנות חומשים מוכנים, או לפחות קלף מוכן ועליו לכתוב. למה טורח רבי חייא לעשות הכול בעצמו? ענה הרב ואמר: רבי חייא רוצה ללמד את תשב"ר תורה בטהרה! תורה בקדושה! תורה שכתובה על קלף, שכל מעשיו נעשו על-ידי רבי חייא, התנא, בקדושה ובטהרה. אם יש כזו הכנה ללימוד, גם הילדים יזכו ללמוד תורה בקדושה, ותישאר התורה חקוקה ונטועה בלבם ולא תשתכח מישראל. שאל הרב עוד: למה לימד רבי חייא כל ילד חומש אחד ואמר להם שילמדו זה את זה, ולא לימד את כולם יחד את כל החומשים מפה קודשו? וענה הרב, שרצה רבי חייא ללמד אותם וגם ללמדם ללמד אחרים.
בדומה לכך סיפר הרב על רב אחד שהזמין מיטה מנגר ירא שמים, ובכל פעם ששכב על המיטה חש מיחושים וכאבים. חקר את אותו נגר מה עשה כשהכין את המיטה, ואמר לו הנגר שהיה אומר תיקון חצות תוך כדי הכנת המיטה. אמר לו אותו רב: את כל הצער והאנחות הכנסת במיטה, ועכשיו זה עושה לי כאבים.

ועשית כרובים זהב
על הפסוק "ועשית שנים כרובים זהב... ונתתה את הכפורת על הארון מלמעלה ואל הארון תתן את העדות" (שמות כ"ה, כ"א) היה דורש הרב מדברי חכמים, שהמילה "כרוב" מלשון רביא, היינו תינוק, ושואל הרב, לכאורה היה ראוי לעשות שם צורה של גאונים וצדיקים, ולמה של ילדים? ועוד, איך מקדימים את נתינת הכפורת והכרובים לנתינת הלוחות בארון, היפך הסדר? אלא ללמדך שהחשוב ביותר זה חינוך הילדים מקטנותם לתורה ולמצוות, ומייד כשמתחיל הילד לדבר מלמדו שמע ישראל וכו'. הילדים נמצאים בקודש הקודשים על הארון, ולהדגיש מעלת תורתם הקדימם הכתוב, ללמדך שמייד כשיש תורה, הילדים כבר נמצאים ומחכים לה, ודוק.

לקיים מילי דברכות
לעיתים אדם חושב שכדי שהוא יקרא 'חסיד' עליו לצום או לקום בחצות לילה וכדו', אבל כבר אומרת הגמרא: "אמר רב יהודה האי מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דנזיקין, רבא אמר מילי דאבות, ואמרי לה מילי דברכות". אם רוצה שיקראו לו בשמים 'חסיד', ילמד הלכות ברכות. ומדוע מי שלומד הלכות ברכות נקרא חסיד ? כי בשאר דברים אדם יכול להחמיר או להקל על עצמו, אבל בהלכות ברכות – אם ישתה מים בלי ברכה נקרא גזלן, כי כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו גוזל להקדוש ברוך הוא )עיין ברכות ל"ה ע"א(. ואם למשל בירך על כוס מים, ואח"כ הביאו לו עוד כוס מים ושוב פעם בירך – הרי שהוציא שם שמים לבטלה ועבר על לאו של "לא תשא את שם ה' אלוקיך לשוא". ועל כן אם לומד הלכות ברכות, בורא מלאך ששמו 'ברכות' והוא שומר עליו לבל יכשל בהלכות שלמד, כמו שהלומד הלכות שבת בורא מלאך ששמו 'שבת' ששומר עליו לבל יכשל בהלכות שלמד. ואומר הרב בעל הבא"ח, אם נמצא בנוחיות לא יזכיר 'שבת' כי שבת היא דבר קדוש. ולכן למשל בעודו בנוחיות לא יזכיר לאשתו שתכין נרות שבת וכדו'

אמירת פסוקי 'ויברך דוד'
אומר הרב בא"ח: "מצאתי כתוב טוב שהאדם ירגיל עצמו לומר בכל יום ג' פסוקים אלו כתובים בד"ה א' סי' כ"ט ויברך דוד את ה' לעיני כל הקהל, ויאמר דוד ברוך אתה ה' וכו', לך ה' הגדולה והגבורה וכו' והעושר והכבוד מלפניך וכו' וכאשר תיקנום חז"ל בזמירות בכל יום, והאדם יאמר ואתם בפ"ע בכל יום יו"ד או ז' פעמים, ובכל פעם יאמר אחריהם פסוק ברוך אתה ה' למדני חוקיך, ומלבד תועלת סודית שיש באמירתם עוד תועיל לו להשלים לו מספר מאה ברכות בשעת הדחק
". ב'ויברך דוד' כתוב "ויאמר דוד ברוך אתה ה' אלוקי ישראל אבינו מעולם"- וזה מקביל ללשון הברכה בא"ה אלוקינו מלך העולם

לך ה' הגדולה והגבורה
הגמרא מספרת על יהודי אחד שהתחתן עם גויה, וספרו זאת לרב שילא, והוא הלקהו. אותו אדם הלך למשטרה והלשין על הרב ותבע אותו. כשהגיע יום המשפט, שואל השופט הגוי את הרב: האם הכית את פלוני ? אומר הרב כן. ומדוע? שואל השופט. ענה הרב: ראיתי אותו שהוא הולך עם חמורה וחי חיי אישות עם חמורה. אמר השופט: טוב עשית. ואותו אדם צועק: זה שקר ! הרב שקרן !! אמר השופט לרב: יש לך עדים ? אמר הרב: כן, ובא אליהו הנביא ונדמה כעד והעיד שהלה הלך עם חמורה. אמר השופט אם כך אותו אדם חייב מיתה. עד שעיינו בדין פתח רב שילא ואמר "לך ה' הגדולה" וכו'. שאל אותו השופט מה אתה אומר, א"ל רב שילא אני אומר ברוך המקום שנתן לנו מלכות בארץ כמו המלכות בשמים ונתן לכם שלטון ואהבת המשפט. אמרו לו כ"כ חביב עליך כבוד המלכות, ונתנו לו מקל לרדות שיוכל לדון בעצמו. לאחר שיצאו מבית המשפט, אמר אותו אדם לרב הכיצד עושים ניסים כדי לשקר? הרי הוא בא על גויה ולא על חמורה. אמר לו הרב: רשע, הרי הגויים הם עם הדומה לחמור ובשר חמורים בשרם. רצה אותו אדם להלשין על הרב ולומר לשופט הגוי שהוא מכנה אותם חמורים. אך הרב השתמש במקל שהביאו לו, והרגו. ואז יצא רב שילא ודרש כמה דרשות על הפסוק 'לך ה' הגדולה והגבורה' )עיין ברכות דף נ"ח ע"א(. ושאלו המפרשים מדוע דרש רק על פסוק זה ? וענו שבפרק שירה )שם כתוב מה משבח כל בעל חיים את הקב"ה( החמור שר לקב"ה את הפסוק "לך ה' הגדולה" וכו'
ומסופר על רב אחד שכשהיה אומר בתפלה "כי פדה ה' את יעקב וגאלו מיד חזק ממנו" היה פורס את שתי ידיו כלפי מעלה כמו בעת אמירת הפסוק "פותח את ידיך"
אנחנו אומרים לקב"ה שאיננו רוצים תשועה משום אדם או ממלכה, אלא שהקב"ה יגאל אותנו גאולה שלמה, אתה מלכנו, אתה מושיענו, אתה תושיענו, ותשועת ה' כהרף עין, וישראל נושע בה' תשועת עולמים, ויהי רצון שיהא בעגלא ובזמן קריב ויראו עינינו וישמח לבנו ביאת הגואל ובבנין אריאל, בב"א.
עוד בנושא
שאל שאלה

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il