^ 1.. ראה: מחלוקת קצות החושן, נתיבות המשפט ומשובב נתיבות, חו"מ סי' ג, ואור שמח הל' ממרים ד, ג. בעניין זה עסקו רבים, ולא ראינו צורך לחזור על שנאמר בזה. ראה: הרב אהרון כ"ץ, "כפייה במצוות", קונפליקט דת ומדינה בישראל (עורכים: נ' לנגנטל, וש' פרידמן), תל אביב תשס"ב, עמ' 81-93; הרב אלישע אבינר, "כפיה וחקיקה דתית", אפיקי יהודה – ספר זכרון לרב יהודה גרשוני זצ"ל, עמ' 283-308.
^ 2.. ראה בספרי: מלכות יהודה וישראל, "חסינות משפטית לנבחרי ציבור בישראל", עמ' 233-244.
^ 3.. הדברים נרשמו על ידי הרמ"צ נריה, ופורסמו בתחומין, ז (תשמ"ז), עמ' 276.
^ 4.. הראי"ה קוק חזר על דברים אלו בשו"ת משפט כהן עמ' רעד. במאמרי הראיה עמ' 385 הוסיף עוד: "המלך צריך לכתוב שני ספרים. ספר אחד כמו כל אחד מישראל. וספר נוסף בתור מלך ומנהיג האומה בישראל... ספר תורה ממין הדוגמא של ספרי התורה אשר למלכי ישראל ומנהיגיו הציבוריים, ספר תורה ששואבים ממנה את רוח ישראל סבא בחייו הציבוריים של ישראל, את העדינות הנפשית ואת זהר החיים הישראליים". וראה גם במאמרי הראיה עמ' 173. בעיטור סופרים א עמ' ז, בלשכת השער שם, כתב הראי"ה קוק חידוש נוסף, והוא שעל המלך לכתוב לו גם תורה שבע"פ כדי שלא ישכח ההלכות מחמת טרדותיו. הוא למד זאת מהספרי (דברים פיסקא קס): "אין לי אלא משנה תורה, שאר דברי תורה מנין? ת"ל לשמור את החוקים". הלשון "שאר דברי תורה" מורה שמדובר על תורה שבע"פ. ראה בספרי: מלכות יהודה וישראל, "תלמוד תורה של מלך", עמ' 215-232.
^ 5.. כך נפסק להלכה ברמב"ם הל' אישות יג, יט-כ; שו"ע אבן העזר סי' עה, ג-ד. הסיבה ליכולת הכפייה זה על זה, ע"פ מהרי"ט חלק יו"ד סי' כח, וכן חת"ס יו"ד סי' רלד, היא משום קדושת הארץ. שו"ת תשב"ץ חלק ג סי' ר כותב שטעם הדבר הוא משום המצוות התלויות בארץ. עוד על כפייה לעלות לארץ, ראה: הרב שמואל סלנט, "בדין כפיה לעלות לארץ ישראל", צפונות, יא (תשנ"א), עמ' מו-מז; הרב אהרון סולוביצ'יק, "כופין לעלות", תושבע"פ, יב (תשל"א), עמ' לט-מח; הרב אליהו שלזינגר, "כופין לעלות לארץ ישראל", דרכי משפט, ד, עמ' קסט-קפג; הרב יעקב זיסברג, "סכנת דרכים בעליה לארץ ישראל", נחלת יעקב, עמ' 360-391; וכן "פיקוח נפש בישיבת ארץ ישראל", שם עמ' 392-436.
^ 6.. ראה: הרב ש"ב ורנר, משפטי שמואל, סי' כ סעיף ח עמ' קא-קב, המסביר את המבי"ט. דברים דומים למבי"ט כותב הרב משה פיינשטיין, שו"ת אגרות משה, יו"ד ג, סי' קכב. אמנם הרב חיים אלגאזי, נתיבות המשפט ספר מישרים נתיב כג עמ' רמד, ב, חולק על המבי"ט. ראה: פסקי דין רבניים, (בהרכב הדיינים: הרב י"ש אלישיב, הרי"ב ז'ולטי, הר"א גולדשמידט) חלק ח, עמ' צז-קו; הרב יעקב זיסברג, "הכל מעלין לארץ ישראל ולירושלים", נחלת יעקב, עמ' 506-508.
^ 7.. מצאנו גם מקרה הפוך, בו דן הרב יונה לנסדופר, שו"ת מעיל צדקה, סי' כו (מופיע בפתחי תשובה, אבן העזר סי' עה), אם בית דין יכול לכוף אנשים שרצו לעלות לארץ, שלא לעשות כן מחמת הקשיים הפיזיים והסכנות שיש בדרך לארץ ישראל. מסקנתו היא שאין הם חייבים להישמע לבית הדין, והם יכולים לעלות לארץ. ראה בספרי: מועדי יהודה וישראל, "קדושת החיים ויישוב ארץ ישראל", עמ' 479-489.
^ 8.. לסיכום שיטת הראשונים בעניין זה עיין בהלכה ברורה לסנהדרין טז ע"א.
^ 9.. הראי"ה קוק כותב במשפט כהן עמ' שנ, שמלך חייב הסכמת סנהדרין כדי להוציא למלחמת רשות, ואם הכריח את העם בלי אישור סנהדרין, הרי זה כמו רצח. הראי"ה קוק מרחיב עוד בעניין זה באגרות ראיה, ג, עמ' רנט, שם הוא מדקדק מלשון המשנה בסנהדרין פ"ב מ"ב: "'ומוציא על פי בית דין' – ומשמע שהכל תלוי בו, אלא שצריך הסכמת סנהדרין וזה נחשב כנטילת רשות".
^ 10.. בעניין סדר היציאה למלחמת רשות, ראה בספרי: מלכות יהודה וישראל, "יציאה למלחמת רשות ומצוה", עמ' 271-283, ואת דברי הרב יעקב אריאל שם, בפתיחת הספר.
^ 11.. תוספות יו"ט סנהדרין פ"ב מ"ד; יין הרוקח שם; אבני שוהם פרשת שופטים, ועוד.
^ 12.. הריטב"א בשבועות יד ע"א שואל למה לא ציְנה הגמרא שמלך גם שותף בהחלטה אם להוסיף על העיר ועל העזרות "כדקתני שמוציא למלחמת הרשות ושאר דברים. וי"ל דלא קתני התם אלא מעלות שהמלך עיקר בהם, אבל זו בתוספת העיר והעזרות אינו עיקר בהם שאין זו מטכסיסי מלכות אלא דיהיב ליה רחמנא מעלה בגויה". ההחלטה לצאת למלחמה היא אפוא מעיקרי מעלת המלך.
^ 13.. כך מפרש גם התוספות בבבא בתרא צ ע"ב ד"ה כך. וראה גם: רמב"ם הל' תרומות א, ג.
^ 14.. הרחבה בעניין זה ראה במאמר: "התנגדות לשלטון – מרד, הדחה מרי".
^ 15.. דוד מצווה את שלמה באופן אישי לבנות את המקדש (דברי הימים א כב א, ושם טז), כשהעם ומנהיגיו מצווים אף הם לסייע בידו (שם, יז-יט). הוא חוזר על כך שוב בפני שלמה ובפני כל העם (דברי הימים א כח, א - כט, ה), ואכן עם מות דוד, שלמה מתחיל מיד בבניין המקדש (מלכים א ה, טז-לב).
^ 16.. על היחס בין חובת המלך לבנות את המקדש לחובת העם, ראה: הרב יהודה שביב, "מצות מקדש בהלכות הרמב"ם", בציר אביעזר, עמ' 203-210.
^ 17.. כך כותב רש"י גם בגיטין מז ע"א: "כיבוש יחיד – דוד כיבשה ולא היו כל ישראל שם והיא ארם צובה". ובעבודה זרה כ ע"ב הוא כותב: "סוריא – ארם צובה וסמוכה לארץ ישראל, וכיבשה דוד וחיברה לקדושת ארץ ישראל שלא על פי הדבור ובלא ששים ריבוא, וקרי ליה כיבוש יחיד". על המשמעות של שישים ריבוא כמייצג של כל ישראל, ראה בספרי: מלכות יהודה וישראל, "מדינת ישראל וחיוב המצוות התלויות בארץ מהתורה", עמ' 377-403. גם הריטב"א בגיטין ב ע"א כותב ביחס למלחמת רשות: "כל כבוש שאינו בהסכמת כל ישראל הוי כיבוש יחיד".
^ 18.. בעניין איסור לא תחנם עסקנו גם במאמר: "פיצוי כספי בעקבות עקירה מיישוב".
^ 19.. האריך בזה אליאב שוחטמן, "איסור לא תחנם", ויעמידה ליעקב לחק, עמ' 29-20; "תחולת איסור לא תחנם על הרשות המדינית", שם, עמ' 30-35. זאת בתשובה לדברי הרב חיים דוד הלוי, שו"ת עשה לך רב, חלק ד, סי' א, אשר טען שלא חל איסור לא תחנם על המדינה רק על אדם פרטי.
^ 20.. על ערך התיישבות יהודית בארץ ישראל תחת שלטון זר, לאחר נסיגה של צה"ל וסילוק הריבונות, ראה: הרב יהודה ברנדס, "ההתיישבות בחבלי הארץ שבריבונות נכרית", תחומין, יז (תשנ"ז), עמ' 96-106; הרב יעקב זיסברג, "ההתיישבות בגוש קטיף בריבונות מדינת ישראל", התורה והארץ, ז (תשס"ה), עמ' 182-202.
^ 21.. ביכולת הכפייה של בית דין על אדם שלא לעבור על לא תעשה עסקו רבים. יש הסוברים שניתן לכוף גם על מצוות לא תעשה. כך למשל כותב הר"ן חולין קלב ע"ב: "אם היה פסח והיה אוכל חמץ, ומלקינן ליה ולא רצה מלעמוד מלאכול חמץ, אע"ג דמצות לא תעשה היא, מחינן ליה תו עד שיאמר רוצה אני או עד שתצא נפשו". ראה עוד: ר' עקיבא איגר, דרוש וחידוש, כתובות פו ע"א; אמרי בינה, חו"מ סי' ט; מנחת חינוך, מצוה ח ס"ק י; אנציקלופדיה תלמודית, ערך: אפרושי מאיסורא.
^ 22.. על משמעות חטא של ציבור, שהוא חמור יותר מאשר של יחיד, הארכנו במאמר: "משאל עם על ארץ ישראל".

הרב יהודה זולדן, שבות יהודה וישראל, ירושלים תשס"ז, עמ' 190-175