ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

איחוד הכוחות לירושלים

בית מדרש חגים וזמנים יום ירושלים שיחות ליום ירושלים Bookmark and Share
גירסת הדפסה האזן לשעור (21 ד') הורד mp3
שלח לחבר צפה בשיעור (21 ד')

יום ירושלים התשס"ה

איחוד הכוחות לירושלים


סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לעלוי נשמת
שמחה בת חנה

עיר המלוכה והמקדש
חז"ל אומרים (זבחים נד, ב) שדוד ושמואל ישבו בניות ברמה וביררו היכן צריך להיות מקום בנין בית המקדש. ה"חתם סופר" (אורח חיים, סימן כט; יורה דעה, סימן רלג) שואל על כך: הרי לירושלים היו מאז ומעולם דינים מיוחדים השונים משאר ארץ ישראל - ירושלים לא נחלקה לשבטים בחלוקת הארץ בזמן יהושע, ולכן הבתים בירושלים אינם בתים פרטיים ואי אפשר להשכיר בה בתים (יומא יב, א), בנוסף, הגמרא במסכת בבא בתרא (קכב, א) אומרת שארץ ישראל נחלקה לכספים, וביאור דברי הגמרא הוא שחלוקת ארץ ישראל הייתה לפי השווי של הקרקע, מקומות קרובים יותר למרכז ולירושלים היו שווים יותר, ומקומות רחוקים יותר מירושלים היו שווים פחות. אם כן, כבר בימי יהושע ידעו את הייחודיות של ירושלים ומדוע ישבו דוד ושמואל לחפש היכן המקום שבו יש לבנות את בית המקדש?
הרב צבי שכטר (בעקבי הצאן, סימן לג) משיב על כך, ומקדים שיש שתי מעלות לירושלים - מלבד שירושלים היא עיר המקדש היא גם עיר המלוכה. בתפילה מזכירים את המלוכה בברכה על ירושלים: "ולירושלים עירך ברחמים תשוב ותשכון בתוכה כאשר דיברת, ובנה אותה בקרוב בימינו בנין עולם, וכיסא דוד עבדך מהרה לתוכה תכין", ואף מסופר שהיו זמנים שבהם היו שצירפו את ברכת "בונה ירושלים" וברכת "צמח דוד" לברכה אחת (תוספות רי"ד, תענית יג, ב). לפי זה ניתן לבאר מדוע אנחנו קוראים לתפילה 'תפילת שמונה עשרה' גם לאחר שהתווספה ברכת המינים וישנן תשע עשרה ברכות, מפני שבזמן שצירפו את ברכות בונה ירושלים וצמח דוד לברכה אחת היו בסופו של דבר שמונה עשרה ברכות. הטעם לאיחוד הברכות הוא שירושלים ומלכות דוד הם דבר אחד. "אין ממנין אותן (מלכי ישראל) בירושלים לעולם, אלא מלך ישראל מזרע דוד" (הלכות מלכים לרמב"ם א, י). עיר המלוכה של ישראל היא גם עיר המלוכה של מלכות ה', שנאמר: "בעת ההיא יקראו לירושלים כסא ה'" (ירמיהו ג, יז). כבוד מלך ישראל הוא כבודו של הקב"ה, וכיון שכך תלמיד חכם שמחל על כבודו - כבודו מחול, אבל מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול (כתובות יז, א), משום שעל כבודו של הקב"ה אי אפשר למחול.
לאור זאת מבאר הרב שכטר שהיה ברור לכולם שירושלים היא עיר המלוכה והסתפקו האם היא גם עיר המקדש. האם מעלתה של ירושלים שלא התחלקה לשבטים נובעת מהיותה עיר המלוכה או גם מהיותה עיר המקדש. דוד ושמואל בניות ברמה ביררו שאכן ירושלים היא עיר המקדש.
ירושלים מקום השמחה

הזוהר בפרשת במדבר (קיח, א מתורגם) מבאר את הפסוק "שמחו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה" (ישעיהו סו, י). אומר הזוהר:
"שמחו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה" (ישעיהו סו, י). מפני ששמחה אינה נמצאת אלא בזמן שישראל נמצאים בארץ הקודש. ששם מתחברת אשה בבעלה – כנסת ישראל עם הקב"ה, ואז יש שמחה של כולם שמחה למעלה ושמחה למטה, אבל בזמן שישראל אינם בארץ ישראל אסור לאדם לשמוח ולהראות שמח, כי כתוב "שמחו את ירושלים וגילו בה", וגילו בה דווקא. רבי אבא ראה אדם אחד ששמח בבבל. גער בו, אמר: "שמחו את ירושלים" כתוב, בזמן שירושלים בשמחה צריך אדם לשמוח.
ממשיך הזוהר (שם):
כתוב אחד אומר: "עבדו את ה' בשמחה" (תהילים ק, ב), וכתוב אחד אומר: "עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה" (שם ב, יא). מה בין זה לזה? אלא כאן בזמן שישראל בארץ הקודש, וכאן בזמן שישראל שרויים בארץ אחרת. "עבדו את ד' ביראה", זו כנסת ישראל בזמן שהיא בגלות בין העמים.
מקום השמחה הוא ירושלים. כאן הופעת השלמות וכאן כנסת ישראל מתחברת עם ריבונו של עולם. כשישראל בגלות השכינה שורה בגלות עמהם ואינה מחוברת אל מקורה ושורשה. כשחוזרים ישראל לארץ ישראל מתחברת השכינה, כנסת ישראל, בבעלה - הקב"ה, והשמחה מופיעה בשלמותה. אנחנו, שזכינו לחזור ולשחרר את ירושלים ולהיות קרובים אל מקום המקדש, חוזרים למדרגה של שמחה. אמנם, היום זכינו לשמחה אבל זו עדיין לא השמחה בשלמותה. בזמן בנין בית המקדש נזכה להופעה השלמה ולשמחה בדרגה הגבוהה ביותר.
במקום אחר מבאר הזוהר (ויקרא קיד, ב מתורגם) את הפסוק "דומה דודי לצבי או לעופר האיילים הנה זה עומד אחר כותלנו" (שיר השירים ב, ט). אומר הזוהר:
אשריהם ישראל שהמשכון הזה מהמלך העליון יהיה אצלם. ואף על פי שהם בגלות, בא הקב"ה בכל ראש חודש, שבת ויום טוב להשגיח עליהם ולהסתכל במשכון שנמצא אצלם כי המשכון הוא חמודו של הקב"ה.
המשכון האהוב הוא השכינה ששורה בישראל והקב"ה כביכול בא לשכינה הקדושה. הזוהר ממשיך וממשיל את געגועיו של הקב"ה לישראל.
למלך שמרדה בו המטרוניתא (המלכה) והמלך הוציאה מהיכלו. מה עשתה (המטרוניתא, כדי שלא להיפרד מהמלך)? לקחה עמה את בנה שהוא חמדת המלך, ומשום שהמלך אוהב את המלכה הסכים שתיקח את הילד. בשעה שעלה רצונו של המלך על המטרוניתא ובנה, היה עולה בעליות, יורד במדרגות ועולה על כתלים כדי להביט בהם מבין חרכי הכותל. כיון שראה אותם המלך התגעגע לקרבתם, בכה מאחורי חרכי הכותל והלך לו. כך ישראל, אף על פי שיצאו מהיכל המלך לגלות, לקחו עמם את המשכון (הבן, השכינה הקדושה). בשעה שמחשבתו של הקב"ה על המטרוניתא ועל ישראל, כביכול עולה בעליות, יורד במדרגות ועולה על כתלים כדי להביט בהם בין חרכי הכותל, וכיון שרואה הקב"ה את ישראל בוכה. זהו מה שנאמר: ..."הנה זה עומד אחר כותלנו" - (זוהי ההצצה שמציץ הקב"ה) בבתי כנסיות ובתי מדרשות... "מציץ מן החרכים" - להביט ולהסתכל עליהם. משום כך צריכים ישראל לשמוח ביום ההוא, כשהם יודעים את כל זה ואומרים: "זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו" (תהילים קיח, כד).
הידיעה הזו שהקב"ה כל כך חפץ בישראל ומיצר על ריחוקם ממנו - משמחת. הקב"ה הולך מפעם לפעם להציץ ולראות את ישראל מרוב געגועים אליהם אבל אינו מתגלה, בגלל הצורך שיהיו רחוקים ותתגבר התשוקה מצד ישראל להקב"ה. כשישראל יודעים את הידיעה הזאת צריכים הם לומר: "זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו". בתקופה זו שאנו נמצאים בה עתה, יש ליום הזה את הצדדים הכפולים הללו.
משימתנו: העמדת גדולי תורה
אנחנו נמצאים שבוע ימים לפני חג השבועות. אני טרוד רבות במחשבה כיצד נמצא את הדרך להיות גדולים, להיות תלמידי חכמים מושלמים של ארץ ישראל, תלמידי חכמים שגם שקועים בלימוד הגמרא, גם אנשי אמונה גדולים, גם בעלי מידות טובות וגם אידיאליסטים, חלוצים ואוהבי הארץ. האם אפשר לבנות סוג כזה של תלמיד חכם שיש בו את כל התכונות האלה בשלמות? האם אפשר לבנות גם אצל צעירים כוחות כאלו שהשקיעה בתורה לא תגרום לאדישות ולאי התעניינות בעניינם הכללי של ישראל, ושההתעסקות בענייני ישראל לא תפחית את השקיעה בתורה? שיהיו עסוקים בענייני אמונה בגדלות ובניית המידות, ויחד עם זה שתהיה להם קביעות בגמרא העיונית ובהלכה. האפשר לאחד את כל הדברים האלה יחד ולבנות תלמיד חכם מושלם כבר בצעירותו? אנשים מבוגרים יכולים לאחד בתוכם הרבה רצונות, אבל האם אפשר לבנות תלמידי חכמים צעירים שיכילו את הכוחות הללו שלא יסתרו זה את זה אלא ישלימו האחד את השני?
אנחנו נמצאים בתקופה שאנחנו חייבים לעשות את הכול. הקב"ה אומר לנו שאין ברירה, היום אתם צריכים להיות תלמידי חכמים גדולים, ויחד עם זה אוהבי הארץ גדולים. שני הדברים הללו אינם סותרים אחד את השני. מאמינים ודבקים גדולים, ויחד עם זה יוצאים מפעם לפעם למעשים. אם תעמוד בפנינו רק אפשרות אחת מן השתיים - או להיות גדולים בתורה או להיות פעילים, כלומר, האם אלו שירצו לבנות את עולם התורה מחויבים להתרכז רק בלימוד העיון והאמונה ובניית תוכן חיים רוחני פנימי בתוך הישיבה, ופעילות למען העם והארץ תהיה על חשבון העלייה הרוחנית הפנימית שלהם - לו יעמדו בפנינו שתי האפשרויות הללו, הייתי בוחר בלגדול בתורה. עם כל הבעיות העכשוויות שיש לנו, שהן בבחינת מצווה לשעתה, הדבר היותר גדול והיותר עיקרי בזמננו הוא העמדת גדולי תורה בריאים, אנשי אמונה גדולים ועמוקים, אנשי קודש. אם בלתי אפשרי לעשות את הכול ביחד - אנחנו חייבים להתרכז בתורה.
השאיפה והחפץ הפנימי הוא שכן נצליח למצוא את הדרך לעלות במעלות התורה מעלה מעלה, ויחד עם זה להיות שותפים לכל מה שמתרחש בארץ, שנהיה עם עוצמות של אהבת ארץ ישראל ועוצמות של מסירות והקרבה למענה, "תאחוז בזה וגם מזה אל תנח את ידך" (קהלת ז, יח). זו בעצם התביעה מכם. זו תביעה מאוד מאוד גדולה אבל אולי זה מה שהתקופה הזאת מחייבת אותנו. בעזרת ה' נעשה חיל ונתאמץ בתקופה הזאת להרבות את אורה של תורה בעומק ובדבקות, בריבוי תפילה והתרוממות רוחנית, וכאשר נצא לעשות משהו בפועל נבוא עם כוחות מאוד גדולים של שקידה ומסירות. חזק ונתחזק, ובעזרת ה' מהיום הזה נשאב כוחות גדולים להתעלות ולהתרומם ממקום הקודש אשר הוא מקור הברכה "כי שם ציוה ה' את הברכה" (תהילים קלג, ג).
העיכובים האלו הם לא בחינם, תכליתם היא לפתח בתוכנו כוחות. אם היו שואלים אותי מתי יותר נכון שהגזירה תתבטל, היום או בתשעה באב, הייתי אומר בתשעה באב. כי המאבק מחייב אותנו להתאמץ ולפתח כוחות נפש גדולים. ריבונו של עולם רוצה שנוציא את הכוחות שטמונים בנו מן הכוח אל הפועל, ולכן הוא מנסה אותנו. אם היינו מתאמצים גם ללא 'גירוי' של הקב"ה הוא לא היה מביא עלינו את כל ההתמודדויות והניסיונות הללו. אני מציע לוותר על ההתעוררות החיצונית ולהתאמץ במלוא הכוחות, וכך הדברים הרעים יתבטלו במהירות. בעזרת ה', נזכה ביום ירושלים לבניין בית המקדש במהרה בימינו "שמחו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה" (ישעיהו סו, י).




חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il