ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש

מקור האהבה מכוח שייכותנו לה'

מקור אהבת ה'

פרק ראשון.
מוקדש לעלוי נשמת
אליהו דוד בן יעקב שלמה
לחץ להקדשת שיעור זה
מקור האהבה מכוח שייכותנו לה'
המהר"ל (נתיב אהבת ה', א) דן בעומק עניינה של מצוות אהבת ה'. דרכו של המהר"ל היא לחפש את שורשי המצוות. לשם דוגמה, מה שורש המצווה לאהוב את ישראל? התשובה היא – מפני שישראל הם אחד, ולכן צריכים לאהוב אחד את השני כלומר, המצווה נובעת מהמציאות. אנחנו מאוחדים וממילא צריך לגלות את האחדות הזאת. המצווה לאהוב כל אחד מישראל אינה בגדר ציווי חיצוני ומלאכותי, אלא הזולת הוא עצמך ובשרך. אדם צריך לאהוב את עצמו ואם הוא לא אוהב את עצמו הוא זקוק לרופא נפש שיעזור לטפל בזה. אותו הדבר לגבי אדם שלא אוהב את כלל ישראל, אף הוא זקוק לרופא נפש, כיון שכלל ישראל הם עצמו ובשרו של האדם. "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט, יח), תוכן הציווי אינו כשם שהנך אוהב את עצמך כך תאהב גם את חברך. אלא הפירוש הנכון הוא – אתה אוהב את עצמך והאחר הוא עצמך. אם כן, גם כשהתורה מצווה אותנו לאהוב את ריבונו של עולם – זה מפני שאנחנו שייכים אליו, אנחנו בטלים כלפיו, הכל ממנו, "ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד" (דברים ו, ד). כל העולם כולו שייך לריבונו של עולם, ולעם ישראל במיוחד יש שייכות גדולה יותר אל המקור האלוקי. שייכותנו לריבונו של עולם אינה תלויה בבחירתנו וממילא גם אהבת ה' טבועה בנפשנו.

אהבת ה' טבועה באדם
ביחס לשייכות ואהבה שיש לכל אחד מישראל אל ה' באופן טבעי אומר הרב (מידות הראיה, אהבה ד):
שלהבת אש הקודש של אהבת ד' הלא בתוך הנשמה היא תמיד בוערת היא, מחממת היא את הרוח, מאירה היא את החיים, וענוגיה אין להם סוף, אין מדה מתארת את נועמם ומתקם. ומה אכזרי הוא האדם על עצמו, שהוא משתקע במחשכי החיים, מטריד עצמו בחשבונות רבים, ואת חיי החיים, את עדן יסוד החיים הוא משכיח מלבבו.
בתוך הנשמה יש שלהבת אש קודש של אהבת ה'. אדם שמכסה את מידת אהבת ה' שבתוך תוכו, נוהג באכזריות אל עצמו. הוא משתקע במחשכי החיים במקום לתת לאהבת ה' הבוערת בתוכו לפרוץ ולצאת החוצה.
ובשביל כך אין לו חלק בו, והרי הוא הולך שחוח, מתגרת יד החומריות הגסה המתגברת עליו, באין אור ואין זוהר. אמנם דבר זה נגד כל טבע הנפש ונגד טבע ההויה כולה הוא.
חסד עליון מוכרח הוא להתפרץ, ממסגרותיו, וקדושת החיים תסלול נתיבות לשפעת העדן להופיע בכל שלל צבעיו, ובכל רעם הדר גבורותיו. עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו.
אדם שלא עובד את ה' חי במצב שאינו טבעי לו. הוא חי במציאות לא נורמלית. השקיעה בחומריות היא מחלה, מצב לא בריא שמנוגד לטבע האנושי.


כל זאת כותב הרב מהצד של השלילה, מדוע לא טוב לדכא את התכונה הפנימית של אהבת ה'. אך כמובן יש גם את צד החיוב (שם, ג):
אי אפשר שלא לאהוב את ה'...אי אפשר שלא לאהוב את התורה והמצוות...אי אפשר שלא לאהוב את היושר ואת הצדק, את הסדר הטוב והמעולה המסבב טוב לכל... אי אפשר שלא להתמלא אהבה לכל בריה, שהרי שפע אור ד' בכל הוא מאיר, והכל הוא התגלות חמדת נועם ד', חסד ד' מלאה הארץ.
המשמעות של "אי אפשר" היא שבפועל האהבה לה' פורצת מתוך האדם. אם הרב אומר את הדבר הזה, מובן שהוא גם מרגיש כך. מרן הרב גם הוא נקרא בשם אברהם, והוא המשיך את ההסתכלות של אברהם אבינו, את הדבקות הגדולה בריבונו של עולם, לאהוב את ה'.
יסוד הדברים הוא להבין שאין צורך להמציא ולפתח אהבה שאיננה קיימת, אלא רק לגלות את האהבה שקיימת בפנים. מצוות אהבת ה' היא בעצם לסלק את המחסומים והכיסויים שמכסים את הטבע הפנימי של הנפש, שבתוך תוכה בוערת אש של אהבת ה'. אם אדם לא מסלק את המחסומים זאת אכזריות, אכזריות למנוע מהנשמה להוציא את טבעה מן הכוח אל הפועל.

גאונות של חסד
עולה מדברינו, שישנן מידות ותכונות נפש שבעצם אינן קניין חיצוני, אלא הן מהות הטבועה בנפש. כדוגמה לדבר ניתן להביא את דברי הרב ב"אורות הקודש", (ג, עמ' שיג) ביחס לטבעיות תכונת החסד:
בכל גאונות רואה העין הבהירה, החודרת, אל התוכן הרוחני, המסבב את הפעולות, את הוד הרוח הגאוני בעצמותו, בכביריות חילו, בפאר תפארתו.
מתכוון הרב לומר, שגאונות היא תכונה פנימית, ובכל תחום של גאונות היא מתגלה בפועל – בהמצאות, בחידושים, במעשים וכדומה. ויש גם תכונה פנים-פנימית של גאונות.
העין הבהירה רואה את הפנימיות, את השורש של גאונות החסד. יש בדברים אלו חידוש גדול מאוד. בדרך כלל אנחנו מכירים גאונות בתחומים שונים של מדע אך חשוב לדעת כי גם במידות שייכת גאונות . יכולה להיות גאונות של חסד, דהיינו, להיות גאון בעשיית חסדים, והגאונות הזאת מתחילה מטבע עמוק של חסד שטבוע בתוכו, עוצמה של גדלות של חסד, שאחר כך יכולה להתבטא גם בפעולות ובמעשים. ממשיך הרב:
בגאונות החסד של נדיב גדול, שהחסד וההטבה הם משאת נפשו ונזר חייו, מכירה ההסתכלות הפנימית את זיו החסד מצד עצמו.
הרב מחדש כאן לא להסתכל רק בחיצוניות ההופעה של מעשי החסד אלא לראות ולהבין שיש בהם עומק ושורש פנימי, זיו חסד מצד עצמו, נטייה חזקה ועצומה של חסד. נטיית החסד מופיעה אחר כך במחשבות כיצד לגמול חסד, בדיבורים שמוסיפים טוב, במעשים, בהמצאות כיצד לגרום טובה גדולה לבריות ולעולם, ובדברים נוספים. הרב רוצה כאן ללמד אותנו את הנקודה של ההסתכלות הפנימית, להכיר שיש תכונה פנימית של חסד-"זיו החסד מצד עצמו",
שהוא דבר יותר יקר ומרומם, יותר נשגב ונעלה, מכל הפעולות של החסדים וההטבות המתגשמות במעשה ובפועל.
לדעת שהפנימיות היא הדבר העיקרי, והיא יותר נעלה ממה שמתגלה בפועל. זה שורש ההתגלות של הפעולות, יכול להיות מצב שבתוך תוכו של האדם יש תכונת גאונות של חסד, אבל אין לו כלים להוציא אותה מן הכוח אל הפועל. בהמשך אומר הרב:
גאונות החסד הזאת מתגלה לפעמים אצל עניי ארץ, רק שהוד הקודש של חיי החסד שוכן תמיד בלבבם פנימה, ולפעמים יוצא אל הפועל בנדיבות מעשית, כשיפגש הכשרון הנדיבותי את היכולת לזה.
אין לעניים אמצעים כדי להוציא את גאונות החסד הזאת מן הכוח אל הפועל, הם רוצים להיטיב עם אנשים, אלא שיכולותיהם מצומצמות. יכול להיות שהדיבור מצומצם, המעשים מצומצמים או שהאמצעים הכלכליים מגבילים אותם. כאשר הגאונות הזאת יוצאת אל הפועל, היא מופיעה באופן שלם.
מדברים אלו של הרב אנו למדים, שלא די להתבונן בגילויים החיצוניים של המידות, אלא יש להתבונן עמוק פנימה, אל שורש המידות, איך הן לפני ולפנים, איך הן מופיעות בגדלות באמת, גם אם כלפי חוץ יש מגבלות של ביצוע.
הגדרה זו נכונה גם ביחס למידת האהבה. היא נמצאת לפני ולפנים, חזקה ועצומה, וצריך להוציא את האהבה הזאת, אהבת ה', מן הכוח אל הפועל.

אהבה תמידית
ניתן להשלים את ההתבוננות ביסוד זה של אהבת ה' הטבועה בנו, דרך עיון בפרשת קרבן העולה. בתחילת פרשת צו נאמר: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ" (ויקרא ו, א-ב) וההמשך: "אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה" (שם, ו). ישנה מצווה שהאש תדלק כל הלילה. ויש לשאול, מה הצורך בכך, הרי אין עבודה בלילה? אמנם יש בלילה השלמה של איברים ופדרים (מנחות כו ע"ב) אך בפועל לא תמיד יש צורך באש כל הלילה בשביל האיברים והפדרים. ולמרות זאת, התורה מצווה שתמיד תהיה אש על המזבח, בין בשעת העבודה ובין שלא בשעת העבודה.
ההסבר לכך הוא שכל מהותם של הקרבנות הוא ביטוי לקרבה שלנו לריבונו של עולם. אנחנו מקריבים קרבנות ומביעים את קרבתנו אליו, את הביטול אליו ואת הקשר המלא שלנו לריבונו של עולם. גם בזמן שלא מקריבים קרבנות, הלב נשאר אוהב, יש שעת מעשה ויש שעה שרק הלב בוער באש אהבת ריבונו של עולם, "אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה". אש התמיד הזאת היא אש פנימית ורוחנית שמבטאת את הדבקות של עם ישראל בריבונו של עולם, אש שבוערת תמיד באהבת ה'. כשמגיעה השעה גם נותנים לה ביטוי, בבוקר, בשעות הלימוד, בשעות עבודת התפילה וקיום המצוות אך המציאות הפנימית היא: "אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה". 1
גם כאשר בית המקדש חרב וישראל לא מקריבים קרבנות וכבר אין מזבח שהאש דולקת בו – האש הפנימית עדיין קיימת. מה שהמזבח ביטא לא פסק. 2 החיבור של עם ישראל לדורותיו עם ריבונו של עולם מעולם לא פסק. המציאות הכללית של העם לא התרחקה. פרטים התרחקו, לפעמים אפילו פרטים רבים, אבל האומה כאומה נשארה תמיד נאמנה. לפעמים ייצגו את הנאמנות הזאת רק יחידי סגולה, לפעמים רבים יותר, אנשי קודש ואנשי תורה, אבל הם לא ייצגו את עצמם, אלא את האומה כולה. אש התמיד לא כבתה מעולם.
בזוהר כתוב (פרשת צו) שלאש המזבח יש תפקיד במקרים מסוימים לשרוף, וזאת כשמישהו נכשל ובערה בו אש זרה, אש התאווה, אש של רצונות לא טובים. התפקיד של אש התמיד היא לסלק את הבעירות הללו. התיקון לאש התאווה הוא להבעיר אש קודש, אש אוכלת אש (יומא כא ע"ב). זהו באמת עניינו של קרבן העולה, קרבן העולה מכפר על הרהורי הלב (ויקרא רבא ז, ג), קרבן זה כל כולו מוקרב למעלה, קרבן שמעלה אותנו למדרגה עליונה, כביכול למעלה מהמציאות הגשמית. זוהי התמסרות והתבטלות מוחלטת למקור האלוקי. אנחנו מוסרים את הכל, מסירות גדולה עד הקצה האחרון, וכך מתקנים גם את ההרהורים הקטנים, ההרהורים, שכביכול אין בהם ממשות.

מקור האהבה הנמצאת בעולם
תוכן אהבת ה' בנוי על ההתבוננות ששורש הכוחות והגילויים כולם הם הקב"ה. יסוד זה מבואר בדברי ר' מנחם נחום מטשרנוביל, תלמיד המגיד ממזריץ', בספרו "מאור עינים". בפרשות התורה אנו מוצאים לפעמים תיאור של מאורעות שקרו בעבר לאבותינו ובכל פרשה צריך לחפש מה דברי התורה אומרים לנו היום. אחת מהפרשיות שמדברת על העבר היא פרשת שמיני. הקב"ה מצווה ומורה כיצד לערוך את חנוכת אוהל מועד, מה לעשות ביום השמיני, ואלו קרבנות להביא. אלו אינן מצוות תמידיות. מה רוצה התורה ללמדנו?
מסביר ה'מאור עינים' (פרשת שמיני) שתיאור העבודות במשכן מלמדנו הדרכה בעבודת ה'. שבעת ימי המילואים הם כנגד שבע מידות, ובכל יום יש לעבוד על מידה אחת מיוחדת. ביום הראשון לעבוד על מדת החסד, להעמיק בעבודת ה' מאהבה, וזאת על ידי שהאדם יתבונן באהבות הטבעיות שלו. לדוגמה, אם הוא אוהב מאכל מסוים הוא צריך לתת את הדעת על השאלה – מי עשה שמאכל זה יהיה אהוב עליו כל כך והוא ימשך אליו? הרי זה ניצוץ אלוקי, הרי הקב"ה ברא את העולם ונתן בו את היופי והטעם ואת כוח המשיכה. זאת אומרת שמקור הטוב הזה הוא למעלה ושם למעלה הוא מופיע בשלמות. המקור הוא מהקב"ה שהוא הטוב השלם, המתיקות והחביבות השלימה, כביכול, ומשם נמשך והצטמצם לדבר מאכל. וכן אהבת החבר, אדם מתגעגע לראות את פניו של החבר. מי נתן בחבר את החן והנעימות שאליו הוא נמשך? ריבונו של עולם המשיך עליו חן זה, ולמעלה החן קיים בשלמות. וכן באהבת האישה שהיא אהבה היותר מוחשית. מי נתן באדם כוח זה? מקורו למעלה. אם אדם נשוי ואוהב את אשתו, קל וחומר שיש לאהוב את הקב"ה. לאחר שהאדם מתבונן כך על כל המציאות הוא מתעורר לאהבת ה'.
כל שיר השירים הוא משל לזה. כל מה שיש בעולם הוא הופעה אלוקית. זה פרוש הפסוק: "מַה יָּפִית וּמַה נָּעַמְתְּ אַהֲבָה בַּתַּעֲנוּגִים" (שיר השירים ז, ז), כלומר: אהבת ה' הנמצאת בתוך התענוגים הגשמיים היא הנעימה והיפה. וזה מה שנאמר: "רְאֵה חַיִּים עִם אִשָּׁה אֲשֶׁר אָהַבְתָּ" (קהלת ט, ט) כלומר אל תדבק באהבה החומרית שהיא מתה, אלא תדבק בחיות הפנימית שהיא אהבת ה'.
היום השני שבשבעת ימי המילואים הוא כנגד היראה. העיקרון שבארנו באהבה קיים גם ביחס ליראה. אדם שומע קול של יריות, הוא נכנס לפחד. יש אנשים שפוחדים מבעלי חיים, יש - מהחושך, ממלחמות, ממחלות. מה המקור לפחדים אלו? מדוע אדם פוחד? ריבונו של עולם נתן בהם כוח מיַרא. לא נתן הקב"ה ברקים ורעמים, אלא לירא ולעורר יראת שמים (ע"פ ברכות נט ע"א). וכיוון שמקור היראה הוא מהקב"ה, היראה צריכה להיות אליו, ולא לאמצעים שדרכם נגרמת היראה.
מעין דברים אלו אומר בעל ה"תולדות יעקב יוסף" (פרשת עקב) על הפסוק: "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ " (דברים י, יב). שואלים חז"ל במסכת ברכות (לג ע"ב) אטו יראת שמים מילתא זוטרתא היא? הרי זו המדרגה העליונה ביותר לירא מה'?! והוא מפרש, אל תפחד משום דבר, רק מריבונו של עולם, רק ממנו תירא כי הכול ממנו. אם אדם מתרגל שכל מה שהוא פוגש במציאות הוא בעצם הופעה של הקב"ה, יוצא שהוא עומד לנוכח ריבונו של עולם כל הזמן.
על זה נאמר: "זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה'"(ויקרא ט, ו), 3 לפגוש תמיד את הקב"ה, בכל המציאות. כל מאורע הקב"ה עושה ואליו צריך לפנות, לא אל הכלים והלבושים. לא לפחד מהמקל, אלא מהמחזיק בו, "אין הערוד ממית אלא החטא ממית" (ברכות לג ע"א).

מקור כל האהבות – אהבת ה'
דרך נוספת להתבוננות זו נמצאת בדברי קדושת לוי לפרשת תצוה הפותחת בפסוק: "וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד" (שמות כז, כ). כותב ר' לוי יצחק מברדיטשוב (קדושת לוי ד"ה ויקחו אליך) שצריך תמיד להעלות נר תמיד, צריך להעלות את כל הכוחות של האדם לקדושה, להעלות את כל הנטיות שפונות לכיוון לא טוב. אם לאדם יש פחדים או חששות מכל מיני דברים, האדם צריך להעלות אותם למעלה, ליראת ה'. הרי הכול מאת ה', כל הכוחות המייראים שנמצאים בעולם הם בריות של ריבונו של עולם, ה' עשה שיראו מלפניו. 4 ליראה יש תפקיד, כל אדם באשר הוא ירא ממשהו ואת היראה הזאת צריך להעלות ליראת שמים.
בעל התולדות יעקב יוסף (יתרו ד"ה עמוד ג') מבאר את דברי הגמרא "הוי ערום ביראה" (ברכות יז ע"א), שהגמרא מתכוונת ללמד את האדם שעליו להפשיט את כל היראות ולהישאר רק עם יראה אחת, יראת ה' יתברך. ערום בלי כל יראה אחרת ולירא רק מה'.
וכן לגבי התאוות; אדם נמשך לדברים רבים בעולם, יש דברים גשמיים שמושכים אותו, ומשיכה זו יכולה לגרום לו לפנות לדברים אסורים; מהיכן יש למציאויות האלו כוח שיהיו מתאווים אליהם? הכול זה ריבונו של עולם, מקור כל הטוב וכל האהבה שבעולם ממנו. הכוחות האלו הם ניצוצות שנפלו מהשלמות האלוקית והתפשטו בתוך המציאות, יש ניצוצות שנפלו, נשברו ונעשו שליליים והם מושכים את האדם לדברים מכוערים ואסורים. הם שברים של אורות עליונים, שברים של אותיות.
הרעיון הזה מרומז בדברי הפסוק: "וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד". אותיות 'זך', כ"ז, מספר כל האותיות כולל האותיות הסופיות, יש כ"ב אותיות וה' אותיות כפולות, ביחד עשרים ושבע אותיות. "שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית", האותיות האלו נכתתו ונעשו שברים ושברי שברים, כוחות גדולים ועליונים שירדו ונשתברו. כל הבריאה כולה נבראה על ידי עשרה מאמרות (אבות ה, א), על ידי אותיות ודיבור: "בִּדְבַר ה' שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ" (תהלים לג, ו), דיבור של אותיות. יש אותיות שלמות – הופעות חיוביות גדולות, ויש שברים. המציאות הזאת היא סדר אלוקי שהקב"ה קבע כדי שהאדם יתמודד, ידע לרומם את הכוחות שלו ולהתגבר על קשיים, כדי שעבודת ה' לא תהיה בקלות אלא מתוך מאמץ. שיהיו לאדם פיתויים שיפתו אותו לדברים הפוכים מרצון ה', ועניינו של האדם הוא להתגבר על הקשיים ולבנות לעצמו כוחות טובים.
מהי הדרך לבנות את הכוחות האלו ולהתגבר? להעלות את הכוחות. אם אדם מתאווה לדבר כל כך קטן, שבר, ניצוץ מכוח גדול ומקורי, שבו יש את כל הגודל והשלמות – כל שכן שהוא צריך להתאוות למקור שלו, למקור כל האהבה וכל המשיכה. לפתח את ההתבוננות הזאת, שאין דבר שלם ומענג יותר מהדבקות בריבונו של עולם. לא יכול להיות דבר שמענג יותר, כיוון שריבונו של עולם הוא המקור של הכול. לקחת את השברים הללו ולהעלות נר תמיד. הנר נקרא 'תמיד' כיון שזאת עבודה תמידית. בכל פעם שהאדם פוגש משיכה בתוך המציאות, עליו לרומם אותה למעלה – לדעת את המקור.

הכרחיות האהבה
האור החיים הקדוש (דברים ו, ו) אומר שיש מדרגות באהבת ה' והן כתובות בפסוק: "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ" (דברים ו, ה). המדרגה הראשונה היא "בכל לבבך". פירוש הציווי הוא שהאדם צריך להתאמץ לפתח את אהבת ה' בכל הרגש, בשיא העוצמה שיכול הלב להכיל. על גבי מדרגה זו בא הציווי של המדרגה השנייה 'בכל נפשך'. הפירוש הוא שיש להגיע למצב שאהבת ה' הופכת לטבעית אצל האדם. הקב"ה טבע באדם שיאהב את מה שהגוף שלו צורך. לדוגמא, אדם נמשך לאכול כי הוא מוכרח לאכול, וכך בעוד דברים שהאדם צריך והוא לא יכול להתקיים בלעדיהם. זהו הציווי של: 'בכל נפשך', כמו שהנפש צריכה כל מיני דברים, כך יהיה לאדם צורך של אהבת ה', צורך שאי אפשר בלעדיו. המדרגה השלישית היא 'בכל מאדך' ברוב הדברים שאדם צורך, כי הם חסרים לו, כגון אוכל, לאחר שמילא את סיפוקו ושבע, האדם פוסק מלאכול ולא רוצה מנה נוספת. כך בכל התאוות שיש לאדם. אחרי שהוא בא לידי סיפוק בתאוותיו הוא מפסיק, ורק לאחר זמן הוא צורך את זה פעם נוספת. אך יש דבר בעולם שהאדם אוהב בלי גבול, זה: 'ובכל מאדך',"אֹהֵב כֶסֶף לֹא יִשְׂבַּע כֶּסֶף" (קהלת ה, ט). כסף הוא דבר שלא משנה כמה יש לאדם הוא רוצה עוד, ואף פעם אינו שבע. כך צריכה להיות אהבת ה', כל הזמן הולכת ועולה, הולכת וצומחת ללא גבול, "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ".

מצווה תמידית
הרמב"ם בהלכות קריאת שמע לא פותח בלשון שבה הוא פותח תמיד בכל המצוות, וזה ממש פלא. הרמב"ם אומר (הלכות קריאת שמע א, א):
פעמים בכל יום קוראין ק"ש בערב ובבקר, שנאמר ובשכבך ובקומך בשעה שדרך בני אדם שוכבין וזה הוא לילה, ובשעה שדרך בני אדם עומדין וזה הוא יום.
מדוע הרמב"ם לא כותב כמו בתחילת הלכות תפילה? בתחילת הלכות תפילה כתוב: "מצות עשה להתפלל בכל יום שנאמר ועבדתם את ה' אלהיכם", וגם כאן היה צריך לכתוב שיש מצוות עשה לקרוא כל יום פעמיים קריאת שמע? זה אמנם כתוב בהקדמה של הלכות קריאת שמע: "מצות עשה אחת והיא לקרות קריאת שמע פעמים ביום", אבל בהלכה עצמה זה לא מוזכר?! ראיתי שה"לחם משנה" בתחילת הלכות תפילה (א, א) שואל את השאלה הזאת, למה בהלכות קריאת שמע הרמב"ם לא התחיל בכך שיש מצוות עשה לקרוא קריאת שמע כמו שהתחיל כאן על תפילה. ה"לחם משנה" מביא את תירוצו של הספר "חרדים" 5 שאדם חייב במצוות ייחוד ה' בכל רגע, ולכן הרמב"ם לא החשיב את המצווה הזאת בתור אחת ממצוות התורה לבד. עיקרה של מצוות קריאת שמע היא לא האמירה פעמיים ביום של הפסוקים הללו, אלא לייחד את ה' ולאהוב אותו, ואדם צריך לזכור את ייחוד ה' כל היום כולו. מעניין לראות ב"ספר החינוך", כשהוא סידר את המצוות בפרשיה הזאת, הוא כתב את מצוות אחדות ה', אהבת ה', תלמוד תורה ואז מצוות קריאת שמע. קודם התוכן שנמצא בתוך הפרשה, ורק אחר כך את מצוות קריאת שמע שחרית וערבית. וכך מבאר החינוך את מצוות אהבת ה' (מצווה תיח):
שנצטוינו לאהוב את המקום ברוך הוא, שנאמר ואהבת את ה' אֱלֹהֶיךָ. וענין המצוה שנחשוב ונתבונן בפקודיו ופעולותיו עד שנשיגהו כפי יכלתנו. ונתענג בהשגתו בתכלית העונג, וזאת היא האהבה המחויבת...ועובר על זה וקובע מחשבותיו בעניינים הגשמיים ובהבלי העולם שלא לשם שמים רק להתענג בהם לבד, או להשיג כבוד העולם הזה הכואב להגדיל שמו, לא לכוונה להטיב לטובים ולחזק ידי ישרים, ביטל עשה זה ועונשו גדול. וזאת מן המצות התמידיות על האדם ומוטלות עליו לעולם.




^ 1.עיין בענייני תפילה, בתחילת עולת ראיה, אות א.
^ 2.ראה כלי יקר על תחילת פרשת צו.
^ 3.לביאור העניין ראה להלן פרק רביעי 'דרך לימוד תורה' בשם השפת אמת.
^ 4.ראה קהלת ג, יד
^ 5.ברמב"ם מהדורת פרנקל העירו שלא נמצא תירוץ זה בספר חרדים שלפנינו.
עוד בנושא וידעת היום

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il