ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
שבת בקראון פלזה עם הרב שמואל אליהו והרב יוני לביא ושבת שירה עם הרב סבתו
בית המדרש ספריה וידעת היום

נספחים לספר וידעת היום

א. הקנאות למעשה – מתוך דברי הרב בשיחה בישיבה. ב. עיוני תלמידים* בסוגיית אהבת ה' לאור דברי הרב זלמן ברוך מלמד ג. עיוני תלמידים* בסוגיית התשובה לאור דברי הרב זלמן ברוך מלמד.
מוקדש להצלחת
משפחת כהן והילדים, בתורה ומעשים טובים.
לחץ להקדשת שיעור זה
נספח
הבהרה: דרכו של מו"ר, הרב זלמן ברוך מלמד, בשיחות היא להתבונן על היסודות במבט מקיף, להקנות לשומעים את ההסתכלות הנכונה תוך לימוד מקורות יסודיים. הנספחים, שנכתבו על ידי תלמידים, הובאו מתוך רצון להעמיק ביסודות ולעיין במקורות נוספים. כדי לא להלאות את הלומד ולהשאיר את מרכז העיון בדברי מו"ר לא הבאנו בגוף פרקי הספר עומס של מקורות. הנספחים בנויים כהרחבה לסוגיות הנידונות בהבאת כמה מקורות יסודיים נוספים תוך כדי שילוב דברי הרב זלמן ברוך מלמד (להלן 'הרב' המסומנים בנקודות)והתבוננות בדגשיו לנושא.

אהבת ה'
בשנים האחרונות מרבה הרב לדבר על מצוות אהבת ה' וחשיבותה ולאור זאת נתבונן בדבריו. דגשים שונים יש לכל תלמיד חכם ביחס למצוות שונות ובמאמר זה נשתדל להעמיק בדגשים של הרב.
שתי נקודות בהם נתמקד הן הראשית והאחרית:
א. הראשית – טבעיות אהבת ה'.
ב. האחרית – חשיבות ההעמקה והפיתוח של מצוות אהבת ה' בדורנו.

הראשית- טבעיות אהבת ה'
נפתח בדברי הרב אודות ההבנה היסודית של מצוות אהבת ה' 1 :
מה שורש המצווה לאהוב את ישראל? התשובה היא – מפני שישראל הם אחד, ולכן צריכים לאהוב אחד את השני כלומר, המצווה נובעת מהמציאות. אנחנו מאוחדים וממילא צריך לגלות את האחדות הזאת. המצווה לאהוב כל אחד מישראל אינה בגדר ציווי חיצוני ומלאכותי, אלא הזולת הוא עצמך ובשרך... גם כשהתורה מצווה אותנו לאהוב את ריבונו של עולם – זה מפני שאנחנו שייכים אליו, אנחנו בטלים כלפיו, הכל ממנו, "ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד". כל העולם כולו שייך לריבונו של עולם, ולעם ישראל במיוחד יש שייכות גדולה יותר אל המקור האלוקי. שייכותנו לריבונו של עולם אינה תלויה בבחירתנו וממילא גם אהבת ה' טבועה בנפשנו.
במעמד הר סיני עם ישראל קיבלו תרי"ג מצוות מאת הקב"ה, חלקן מובנות בשכלנו וחלקן נשגבות ממנו. מצוות הנוגעות לחיי החומר כדיני ממונות ונזיקין, על פי רוב מובנות יותר, ואילו מצוות ששייכות לחוקים רוחניים כטומאה וטהרה פחות מובנות בשכלנו.
הבנת המצוות, אין משמעותה הבנת המבנה היישומי שלהן. לאחר ידיעת הכללים של ההלכות ניתן להמשיך באותו הגיון ולחדש ולדמות מילתא למילתא. העיסוק בנוגע לטעמי המצוות נוגע במהותן. מצוות אהבת ה' נמצאת בתווך, מצד אחד מובן הדבר שצריך לאהוב את מי שמחייה את העולם כולו ומשגיח עליו כל רגע, אך מאידך כיצד ניתן לצוות על הרגש?
הנחת היסוד של השאלה 'כיצד ניתן לצוות על הרגש?' היא שהיכולת לפתח את אהבת ה' היא קניין חיצוני לנפש, מעין אידיאל רחוק שככל שלומדים עליו מבינים את חשיבותו ומזדהים עמו. אך האמת היא שאהבת ה' שונה מהותית. ישנו טבע יסודי של אהבה שמהותו רצון עמוק פנימי להימשך אחר הקב"ה ותורתו, ותפקידנו הוא רק לגלות את אותו הטבע.
מקורות לטבעיות האהבה

יסוד זה שאהבת ה' טבועה בנו, נלמד כבר בתורה, ממשיך בדברי חז"ל ומודגש בדברי חכמי ישראל במהלך הדורות.
תורה
ספר דברים כולו אוצר בתוכו דברי הכנה של משה לקראת פטירתו וכניסת ישראל לארץ. בין כל דבריו אומר משה לישראל את הפסוק הבא (דברים י, יב):
וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ.
ולכאורה, כיצד יתכן לומר על יראת ה' ואהבתו 'כי אם', שמשמעו דבר פשוט וקל להשגה. הרי רואים שלמעשה אהבת ה' לא פועמת בחזקה בלבות אנשים, וממילא אף מעשיהם אינם מכוונים על פיה.
מסביר על כך הר"ן (דרשות הר"ן, דרוש עשירי):
ההגעה לאהבת השם יתברך ויראתו האמיתית, דבר קל מצד אחד ודבר קשה מצד אחר...ואומר שיש באדם שתי כוחות, האחד פונה אל צד המעלה, ושם יש לו נטיה אליו בטבע. והשני הוא פונה אל צד המטה ואליו תשוקתו. וכל אחד מאלו קל מאד להגיעו למה שנטיתו אליו...אם כן השכל מצד טבעו אוהב השם יתברך ונכסף למצותיו, ובורח מכל מה שמנעהו השם יתברך ממנו כבורח מן הנחש. ומי שעובד השם יתברך על זה הדרך, לא מאהבת השכר ויראת העונש, עובד השם יתברך מאהבה וסוף השכר לבא. ובבחינת זה הצד קל מאד שיגיע האדם לעבודת השם יתברך ויראתו האמיתית, מפני ששכל האדם נוטה אל זה בטבע. וכבר כתבתי שהקלות באיזה דבר, שיגיע הדבר למה שיש לו אליו נטיה בטבע, ובבחינה זו אמר ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה וגו', כלומר שאינו שואל דבר יכבד עליך ושהוא חוץ מטבעך, אבל יש לך נטיה בטבע אליו, ותתענג בהגעתו.
כלומר, הדרישה מעם ישראל לאהוב את ה' איננה תביעה חיצונית, אלא גילוי טבע פנימי ועל כן הוא מתאים להיאמר גם לציבור כולו ולא רק ליחידים.
דברי חז"ל
הגמרא במסכת ברכות (יז ע"א) מביאה את נוסח התפילה של כמה אמוראים לאחר העמידה. וזו נוסח התפילה הקצר של רבי אלכסנדרי:
רבון העולמים, גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך, ומי מעכב? שאור שבעיסה ושעבוד מלכיות; יהי רצון מלפניך שתצילנו מידם, ונשוב לעשות חוקי רצונך בלבב שלם.
פירוש דבריו הוא שגלוי וידוע לפני ה' שבאופן הטבעי והפשוט אנו חפצים בקרבתו. התפילה היא על הסרת המניעים וממילא נשוב אל ה', מעין הפסוק 'השיבנו ה' אליך' ומיד 'נשובה'. כך מסביר זאת בעל ספר העיקרים (מאמר ג, לב):
וזה המין מן היראה [יראת הרוממות ה.ע.] שהיא היראה המשובחת היא אשר טבע השכל יכסוף אליה, לפי שכל דבר ישתוקק אל מה שהוא בטבעו ודומה לו, וכמו שישתוקק כל אדם להשלים חפצי האדם השלם החסיד ולעבוד עבודתו בלב שלם ובנפש חפצה מבלי תקות גמול ויראת עונש, כן השכל ישתוקק לעשות להשלים רצון השם יתברך כי זה דבר טבעי אליו. ובעבור זה היה החכם אומר רבונו של עולם גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך ומי מעכב שאור שבעיסה וכו', רוצה לומר כי זה דבר נכון מצד טבע השכל, כי השכל יגזור השתעבד הפחות לנכבד, כי מזה הצד נשתעבדו הבעלי חיים למין האדם, ואולם טבע החומר ויצר הרע שהוא שאור שבעיסה מנגד לזה ומחשב להרע ולמרוד תמיד ולזלזל בכבוד הגדול, ובעבור זה הונחו בתורה העונשים כדי להכריח טבע החומר והכחות החמריות לעבוד את השם יתברך מיראת העונש, לא שיהיה מצטרך זה להכריח השכל כי דבר טבעי הוא אליו לעבוד השם יתברך ולהכנע אליו מזולת יראת העונש ואהבת השכר. ולזה היו שני מיני היראה הללו הכרחיים אל האדם כדי שישיג שלמותו, האחד מצד החומר והאחר מצד השכל.
חכמי הדורות
הרמב"ם מבאר שנטיית האדם אל האלוקים היא עצם מהותו האנושית, וחסימת נטייה זו היא הִידַמות לבעלי חיים. וכך כותב (הקדמת פרק חלק):
אם כבר האמין שיש מדע שהגיע אל הנביאים מאת ה' הודיעם בו שהמעלות הם כך וכך והמגרעות כך וכך, הרי הוא חייב מצד היותו אדם ישר להתקרב אל המעלות ולהתרחק מן המגרעות, ואם עשה כן הרי נשלם בו הענין האנושי ונבדל מן הבהמות, וכיון שנעשה אדם שלם הרי ממעלת האדם שלא יעכבנו מעכב שתתקיים נפשו בקיום מושכלה וזה הוא העולם הבא כמו שביארנו, וזהו ענין אמרו אל תהיו כסוס כפרד אין הבין וכו', כלומר שהדבר שמונעם מן ההפקרות הוא דבר חיצוני כמתג והרסן, אל יהא האדם כן אלא יהיה המונעו מכך נפשו כלומר צורתו האנושית, אם היתה שלמה היא תמנענו ממה שימנע ממנו את השלמות והן הנקראות מגרעות...
לאחר שאדם ביסס ובירר את אמיתות המסורת ימצא את עצמו מתקרב אל המעלות ובורח מהצדדים הנמוכים שבחיים. הלימוד רק מסייע לגלות את מהותו העצמית, והימנעות שלא מכוח הנפש הפנימית דומה היא לרסן של סוס שהוא המעכב היחיד שלו מלהתפרע.
ניתן לראות בדברי הרב הבאים מעין פיתוח של דברי הרמב"ם:
בתוך הנשמה יש שלהבת אש קודש של אהבת ה'. אדם שמכסה את מידת אהבת ה' שבתוך תוכו, נוהג באכזריות אל עצמו. הוא משתקע במחשכי החיים במקום לתת לאהבת ה' הבוערת בתוכו לפרוץ ולצאת החוצה. אדם שלא עובד את ה' חי במצב שאינו טבעי לו, הוא חי במציאות לא נורמלית. השקיעה בחומריות היא מחלה, מצב לא בריא שמנוגד לטבע האנושי.
מצווה
העולה מכל האמור שמהותה של מצוות אהבת ה' היא הסרת המניעים וחיזוק הנטיות הטבועות בנו. ונסיים בדברי הרב:
יסוד הדברים הוא להבין שאין צורך להמציא ולפתח אהבה שאיננה קיימת, אלא רק לגלות את האהבה שקיימת בפנים. מצוות אהבת ה' היא בעצם לסלק את המחסומים והכיסויים שמכסים את הטבע הפנימי של הנפש, שבתוך תוכה בוערת אש של אהבת ה'. אם אדם לא מסלק את המחסומים זאת אכזריות, אכזריות למנוע מהנשמה להוציא את טבעה מן הכוח אל הפועל.

האחרית
חשיבות העיסוק במצוות ה' דווקא בדורנו נובע מכמה סיבות שונות ונמנה אותן:
א. הישיבה בארץ ישראל היא המכשירה לאהבה.
ב. דור הגאולה מביא את העולם לתכליתו שהיא אהבת ה'.
ג. הדרך להתמודדות עם יצרים מתחדשים.
א. ארץ ישראל
בתחילת הפרק העוסק באהבת ה' בדורנו כותב הרב:
הדור שלנו הוא דור גדול. בארץ ישראל יש לנו את מעלת ארץ ישראל, ויש חיבור של ציבור עצום שמתקבצים יחד, דבר שגורם לשפע אלוקי של השראת שכינה. מכיוון שהגענו למעלה חדשה יש גם אתגרים חדשים, יותר גדולים ויותר קשים... ישנם אתגרים רוחניים, הקב"ה משכלל את עולמו במכשירים חדשים, פתיחות גדולה שמגמתה הפנימית היא להביא אותנו לשיא של עבודת ה', לשם כך יש לעבור דרך התמודדויות קשות מאוד. כל זה אומר שהדור שלנו הוא דור גדול.
ההסבר לכך שלארץ ישראל יש השפעה על איכות עבודת ה' היא שארץ ישראל איננה רק מקום פיסי לקיום עם ישראל, אלא היא המקום שבו עם ישראל מוציא לפועל את סגולותיו הפנימיות.
דברים אלו מוסברים בכוזרי (מאמר ב, יב):
המעלה המיוחדת הראשונה היא לעם שהוא סגולה ולב כאשר זכרתי, ויש לארץ עזר בזה עם המעשים והתורות התלויות בה אשר הם כעבודה לכרם, אבל לא יתכן לסגולה הזאת להגיע אל הענין האלהי בבלעדי המקום הזה, כאשר לא יתכן שיצליח הכרם בבלעדי ההר הזה.
אם כה גדולה היא השפעתה של הארץ על בניה, על פי מה שבארנו לעיל ביחס לאהבת ה' שטמונה בישראל, יש צורך להתבונן ביחס בין ישיבת ישראל בארצם לאהבת ה'.
אלו הם דברי הרב זצ"ל (פנקס יג, סא):
א"י היא מיוחדת לסגולת אהבת השי"ת. ע"כ ההדרכה של עם ד' בארצו צריכה להיות ע"פ דרכי האהבה, לא ע"פ דרך של יראת העונש שאין ראוי להשתמש בה בקביעות. ומתוך שכח האהבה לד' ית"ש, שנקרא ביחוד אלהי הארץ ומשפט התורה נקרא ג"כ משפט אלהי הארץ, הוא מוכן ביותר בא"י. ע"כ ההדרכה שע"פ יראת העונש איננה עלולה לשא פרי כלל, ואדרבא מוצאת היא התנגדות והתגברות מצדי צדדים. ע"כ הדרך האחד המיוחד לרומם קרן ישראל בא"י הוא להרחיב המוסר שמאהבת השם ית' ואהבת עמו וארצו.
בדבריו מבהיר הרב זצ"ל שההתמקדות בעבודת ה' מאהבה אינה רק מעלה אלא הכרחית לעבודת ה' בארץ.
דור הגאולה
כשם שארץ ישראל איננה עניין טכני בלבד בעבודת ה' אלא מהותי, כך גם התקופה שבה אנו חיים. כבר בדברי חז"ל ישנן התייחסויות לתקופת עקבתא דמשיחא כבעלת משמעות הדורשת יחס שונה מאשר דורות קודמים. אשר על כן צריך לתת את הדעת לאופיו הכללי של עם ישראל בתקופה הנוכחית כאשר מדריכים בעבודת ה'.
דברים בעניין זה אמר הרב זצ"ל (אגרת שע"ח):
ואם יבוא אדם לחדש דברים עליונים בעסקי התשובה בזמן הזה ואל דברת קץ המגולה ואור הישועה הזרוחה לא יביט לא יוכל לכוון שום דבר לאמתתה של תורת אמת כי כל זמן מאיר בתכונתו.
מכוח דברים אלו נתבונן מעט בדברי הרב:
לדור שלנו יש נטייה גדולה מאוד לסוג מסוים של עבודת ה', יותר עבודה מאהבה מאשר עבודה מיראה... כך הקב"ה מוביל את התהליך, עד שבא דור שריבונו של עולם כאילו מסתתר לחלוטין, אז הבחירה החופשית נעשית מוחלטת, אין משהו שמחייב את עבודת ה'. זאת תקופה של חופש, חופש הדעות וחופש הבחירה. מצד אחד החופש הזה מסוכן מאוד, הוא מאפשר מרידה וכפירה, אך מצד שני הוא מאפשר אהבת ה' עצמית, שתתגלה מתוך האדם. לא בעקבות לחץ שבא מבחוץ, שאין כלל לזלזל בו, אלא מבפנים, מהעומק הפנימי. כמובן שבחירה כזאת מגיעה מתוך ייסורים וקושי כיוון שאור ה' מסתתר, אבל הוא מביא את העוצמה הגדולה ביותר של עבודת ה', עבודה שבאה מעומק הנפש הפנימית. זה עניינו של דורנו, דור החופש, דור שהכול פרוץ, ואין לו כל מחויבות.
לצורך הבנת דברי הרב נרחיב מעט:
לכל תקופה יש את האופי המיוחד לה, וממילא את ההדרכות המתאימות לה. אנחנו חיים בדור, שבו כל אדם חופשי לחשוב לעצמו מה נכון וטוב, כל אחד יכול לשבור מוסכמות עתיקות. מה שהיה מוסרי נכון לאתמול היום כבר ישתנה לפי גחמת כמה מעצבי דעת קהל. לצערנו, אין כפיפה ביחס לאלוקים ואפילו מחויבות לערכי היסוד של אהבת המשפחה והלאום כבר אין. בדור, שבו אנו חיים יש לאנשים נטייה גדולה יותר לחיות את חייהם דווקא מתוך חיבור והזדהות לעולם הערכים שלהם, פחות חיים מוכרחים או כפויים. התפישות האלו שוטפות בכל העולם באופן מהיר והן משפיעות על כולם. גם בני התורה שחיים בדור זה מושפעים מכך. האם נכון הדבר לקבל השפעה זו?
התשובה היא שעל אף שיש סיכונים ונפילות בעקבות הרוחות החדשות, אכן יש מקום מסוים לחופש. צריך להבין שהעולם אינו הפקר, ישנם תהליכים שונים ומקבילים שמובילים אותו אל תכליתו. תהליכים אלו כולם מכוונים על ידי רבש"ע ומגמת כולם היא להגיע לקרבת ה' גדולה יותר. מכיוון שהתהליך הוא אלוקי, צריך להתבונן מה אנו לומדים מכך.
הנביא אומר שלעתיד לבוא יגיעו כולם לידיעת ה': "כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים" (ישעיהו יא, ט). כלומר, שאיפת המציאות כולה היא להגיע לדרגה הרוחנית של ידיעת ה' הגבוהה ביותר שניתן. ומהי אותה דרגה?
אומר בעל "חובת הלבבות" בהסבר מיקום שער אהבת ה' בסוף הספר:
אמר המחבר: מפני שהקדמנו במה שעבר מדברינו בשער התשיעי באור ענין הפרישות מן העולם, והיתה כוונתנו ליחד הלב ולפנותו לאהבת הבורא יתברך ולכסף לרצונו, ראיתי לסמוך לו באור אופני אהבת האל יתברך, כי היא תכלית התכונות וסוף המעלות במדרגות אנשי העבודה. ואומר, ובאלהים אעזר: ראוי לך, אחי, שתבין ותדע, כי כל מה שקדם לנו זכרו בספר הזה מחובות הלבבות ומעלות המדות ונדבת הנפשות הם מעלות ומדרגות אל הענין העליון הזה, אשר התכווננו לבארו בשער הזה. וגם ראוי לך לדעת, כי כל חובה וכל מדה טובה מושכלת או כתובה או מקובלת הם תכונות ומעלות, שעולים בהם אל הענין הזה והוא תכליתם וסופם, אין מדרגה למעלה ממנו ולא אחריו, ומפני זה סמכו הנביא ע"ה במשנה תורה ליחוד, באמרו: שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד ואהבת את ה' אלהיך וגו'. וזרז עליו והשיב אותו במשנה תורה הרבה, כמו שנאמר: לאהבה את ה' אלהיך לשמע בקולו ולדבקה בו. וטעם הדביקה - האהבה הנאמנה והלב השלם בה, כמ"ש: ויש אוהב דבק מאח.
אהבת ה' היא המעלה העליונה ביותר של עבודת ה' שאין אחריה עוד. ואם זוהי המעלה העליונה, ממילא כאשר הנביאים מדברים על מציאות, שבה כולם עובדים את ה', המשמעות היא עבודת ה' באהבה.
אהבת ה' היא השאיפה המרוממת והמענגת יותר הקיימת במציאות, ובפנימיות הלב לשם כולם שואפים. בעל ה"תולדות יצחק" 2 ביאר זאת כך (וירא, ד"ה וירא אליו):
"וירא אליו ה' באלני ממרא והוא ישב פתח האהל כחם היום" וירא אליו יי' כל המפרשים נבוכו בזאת המראה שלא דבר לו ה' כלל ואמרו רבותינו ז"ל (סוטה יד, א) לבקר את החולה ונראה לי שנראה אליו יי' לשיהיה דבק עם הקב"ה שהדבקות ואהבת השי"ת הוא התכלית היקר שאפשר במין האנושי והוא האושר האמתי והוא תכלית התורה והמצות ואם כן אין צורך לבקש תכלית למה שהוא התכלית האחרון והטוב אשר הכל יכספוהו והכוונה שלזכות המילה נדבק השי"ת עמו ואברהם עם השי"ת.

וכשם שבפרט היא המעלה הגבוהה כך גם בכלל. היינו, אל בני הדור הזה צריך לדבר במושגים המרוממים ביותר של אהבת ה'. תקופה זו, שבה העולם כולו הולך ונגאל הולך ומתפתח בכל התחומים, מחייבת התפתחות מואצת ואיכותית גם בעבודת ה'. רבש"ע אומר לנו שאי אפשר להתעלם מעבודת ה' העליונה של אהבת ה'. בדור בו השאיפה להנאה ולסיפוק של שמחה היא המניעה אנשים, אהבת ה' גדולה היא מחויבת.
התבוננות על התכלית המקווה של אהבת ה' במובן כללי מובא ברמב"ן על התורה. כתוב בתורה (דברים יט, ח-ט):
וְאִם יַרְחִיב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת גְּבֻלְךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ וְנָתַן לְךָ אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר דִּבֶּר לָתֵת לַאֲבֹתֶיךָ:
כִּי תִשְׁמֹר אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת לַעֲשֹׂתָהּ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו כָּל הַיָּמִים וְיָסַפְתָּ לְךָ עוֹד שָׁלֹשׁ עָרִים עַל הַשָּׁלֹשׁ הָאֵלֶּה:
ולכאורה קשה מדוע תלה הקב"ה את הרחבת הגבול בשמירת המצוות הרי כל ירושת הארץ התנה ה' בכך? וזו לשונו (שם, ד"ה ואם):
והנה דבר ברור הוא כי השבעה גוים עצמם לא יירשו אותם בעברם על התורה, כאשר אמר פעמים רבים.. א"כ מה התנאי הזה אשר יתנה בשלשת העממין האלה לבדם, ואם ירחיב ה' אלהיך את גבולך כי תשמר את כל המצוה וגו'. והטעם בזה, כי היה הרצון לפניו יתברך שינחיל אותם בימי משה ויהושע השבעה אשר הבטיחם במצרים ובמדבר, כי היה גלוי לפניו שתגיע זכותם לכך, ומפני זה חייב אותם בכל המצות בירושה של אלו, וחייב אותם בשש ערי מקלט והבדילם יהושע, אבל על השלשה הנשארים התנה כי תשמור את כל המצוה לאהבה את השם וללכת בדרכיו וגו', והוא לומר שיקיימו כולם כל התורה כולה. ואין שום מצוה תלויה בכך זולתי שלש הערים האלה. ומה טעם לאמר, כי תשמור ללכת בדרכיו כל הימים תוסיף לך שלש הערים, כי מי יודע מה יהיה אחרי כן כל הימים: ואמר ר"א, כל הימים, בלי הפסק ביניהם. ואיננו נכון. אבל כי - תשמר, כאשר תגיע זכותך שתשמור כל המצוה, לאהבה את השם - אהבה שלימה קיימת לעולם, שיהיה גלוי לפניו שלא תחטא עוד לעולם, אז ירחיב את גבולך ויתן לך כל העמים. והוא לימים אשר אמר (דברים ל, ו) ומל ה' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך, "ולבב זרעך" יורה על כל הימים העתידים לבוא, וכענין שנאמר בקבלה (ירמיה לב, לט-מ) ונתתי להם לב אחד ודרך אחד ליראה אותי כל הימים לטוב להם ולבניהם אחריהם, וכרתי להם ברית עולם אשר לא אשוב מאחריהם להיטיבי אותם ואת יראתי אתן בלבבם לבלתי סור מעלי. ואז כאשר יכרות להם ברית עולם יבדילו שלש הערים האלה:
אם כן, התכלית המצופה היא שנעבוד ככלל את ה' באהבה גדולה ובלתי פוסקת. התכלית הזאת הולכת ומתקדמת במהלך הדורות ושומה עלינו להגדיל ולהעצים את הקשר העמוק והאוהב לרבש"ע.
ונסכם נקודה זו בדברי הרב:
הווי אומר, שהמציאות מתקדמת לזה שאנו נאהב את ה' מכל הלב... כשאדם אוהב לבו מתמלא שמחה, ובאהבת דבר גדול השמחה גדולה יותר על אחת כמה וכמה כשמדובר באהבת ה'. כשהוא אוהב את ריבונו של עולם, זו אהבה אינסופית... צריכים לקחת את הדברים הללו, להוציא אותם מפנים הנשמה ולגלות אותם. אם אדם לא מגלה אותם, הרב אומר שזאת אכזריות. בכך אדם מונע מעצמו שמחה, אושר ותענוג אין סוף. אדם הנמצא במציאות רוחנית נכונה, מלא באהבת ה' ובאהבת תורתו - הוא מאושר. זה לא רק חובה שיש על האדם לבצע, אדם חייב ללמוד, חייב להתפלל וחייב ללכת בדרך התורה – אלו הדברים האמיתיים שהאדם רוצה לעשות, שיכולים לעשות את האדם למאושר ביותר.
הדרך להתמודדות עם יצרים מתחדשים
שני שבילים מקבילים ישנם בעבודת ה' ושניהם נצרכים. האחד 'סור מרע' והשני 'עשה טוב'. מה השביל העיקרי כיום?
נפתח בדברי הרב:
הדור שבו אנו חיים מצוי בהתחדשות מתמדת. פיתוחים טכנולוגיים, רפואיים ועוד. לבד מעצם ההתפתחות שמביאה לתיקון העולם, יש ללמוד מזה שאהבת ה' צריכה להיות בהתפתחות תמידית. כל הזמן להתקדם באהבת ה', לאהוב את התורה והמצוות יותר. בדרך זו אפשר להתבונן בפסוק: "אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה". יש לאו מיוחד שלא לכבות את האש מעל גבי המזבח. האש הזאת מסמלת את אש הדבקות בעבודת ה', צריכה להיות אש פנימית שבוערת כל הזמן בליבו של האדם, אש של עבודת ה'.
כשם שמהלך הדורות הכללי מביא את העולם אל מציאות של קרבת אלוקים, כך גם פיתוחים וחידושים בעולם החול יכולים וצריכים לסייע בכך. אם יש שטף של התקדמות טכנולוגית הדבר לא נועד להפיל אותנו אלא לפתח בנו כוחות גדולים ולסייע לנו בעבודת ה'.
הדרך להתמודד עם הרע דרך עימות חזיתי מולו – הוקעתו, ויכוח והתנצחות עמו אינה מועילה כשהיא לעצמה. היא חשובה מאד והכרחית בתור סילוק השלילי, אך אנשים זקוקים להדרכה מה כן לעשות ולא רק ממה להימנע. מי שעוסק בלכלוך מתלכלך, לעיתים אין ברירה אך הדרך לרבים היא אחרת.
כותב הרמב"ם (איסורי ביאה כב, כא):
וכן ינהוג להתרחק מן השחוק ומן השכרות ומדברי עגבים שאלו גורמין גדולים והם מעלות של עריות, ולא ישב בלא אשה שמנהג זה גורם לטהרה יתירה, גדולה מכל זאת אמרו יפנה עצמו ומחשבתו לדברי תורה וירחיב דעתו בחכמה שאין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב פנוי מן החכמה, ובחכמה הוא אומר אילת אהבים ויעלת חן דדיה ירווך בכל עת באהבתה תשגה תמיד.
כלומר, עצה גדולה יותר מכל ההלכות שכתב הרמב"ם בהקשר להרחקה מאיסורי עריות טמונה במקום אחר בכלל – בעיסוק בקדושה. על ידי הלימוד והדבקות ברצון ה' מחשבות ורצונות שליליים מאבדים את כוחם וממילא אין צורך להיאבק בהם. חשוב לציין שבאופן מעשי כמובן שאין לזלזל בכהוא זה מההלכות, ואין אפוטרופוס לעריות, אך השאלה הגדולה היא היכן מצוי ראשו של האדם, ברע ובבריחה ממנו או בטוב?
אדם שאוהב את ה', מרחיק ממנו באופן טבעי לא רק את מה שאסור אלא גם את כל מה שמפריע לו בעבודת ה', וכלשון "חובת הלבבות" (שער אהבת ה', ו):
אבל אותות האהבה באלהים מן האוהב, מהם עזיבת כל מה שיטרידהו מעבודת הבורא יתברך מעניני המותרים.
העולה מהאמור עד כאן שדורנו שראוי לאהבת ה' גדולה אינו יכול לנצח את הנסיונות הגדולים שלו על ידי סינון, הרחקה, הוקעה ודחיית הרע בלבד. הכרח הוא להכניס תוכן אחר, משמעות חיובית ועל ידי כך לא רק שננצל מהיצרים אלא נרומם את כל הכלים החדשים לעבודת ה' עמוקה ומאירה יותר.
האתגר של הדור שלנו הוא לפתח את פנים פנימיות הנפש כך שלא תהיה מלחמה פנימית ושום דבר לא ימשוך אותנו כנגד רצון ה', והנטיות הנמוכות יאבדו את החומריות שלהן וייעשו נטיות מרוממות. לארץ ישראל ישנה קדושה מיוחדת ולכן העבירות הללו לא מתאימות לה. וענין הגאולה העתידה היא שנתאים עצמנו לארץ ישראל ונעבוד את ה' עם חיבור לאהבת ה', וזה מה שנאמר בתחילת פרשת העריות "אֲנִי ה' אלהיכם". יש צורך לעבור את כל התהליך ש"גדול המצווה ועושה" אך המגמה היא לעלות אל השלמות העליונה.


התשובה
הקדמה
את נושא התשובה בדברי הרב אפשר לחלק באופן כללי לפי דברי הפסוק 'סור מרע ועשה טוב'. על פניו נראה שכל אחד מהאופנים האלו עומד לעצמו ומתעסק בחלקים שונים של התורה: יש מצב שבו האדם נשמר מלעבור על דבר ה', "סור מרע". ולעומת זאת, מצב שבו האדם משתדל באופן חיובי לקיים את רצון ה', "עשה טוב". אמנם האמת היא שהדברים קשורים זה בזה ותחום אחד משפיע על חברו. בדברינו עתה נתמקד יותר בבירור ה'עשה טוב'. מאמר נפרד יוקדש בעזרתו יתברך לליבון אופן ה'סור מרע'.
הנקודות בהם נשתדל להעמיק בעז"ה:
1. מדרגות התשובה ומקורן.
2. שתי דרכים לתשובה מאהבה.
3. תשובה כהתרוממות ולא כתיקון.

מדרגות בתשובה
העולם הגשמי בנוי ממדרגות שונות: דומם, צומח, חי מדבר ומעליהם מדרגת ישראל כדברי רבנו יהודה הלוי בספר הכוזרי. לכל מדרגה יש את יחודיותה ותפקידה. במקביל לעולם הגשמי, גם העולם הרוחני בנוי ממדרגות שונות: מדרגות בקדושה (עשר קדושות הן וכו'), בטומאה וטהרה (ראשון לטומאה וכן הלאה). הרמב"ם (הקדמה לפרק חלק) מציין מדרגות ברמת עבודת ה' עד כמה היא נעשית לשם שמים.
מִדרג נוסף ומפורסם מצאנו גם במצוות התשובה כאשר לכל אופן יש את דרכי קנייתו וייחודיות פעולתו. פעמים רבות הרב מדבר על עניין המדרגות בתשובה ונראה חלק מדבריו:
יש מדרגות בתשובה: יש תשובה מיראה, ויש תשובה מאהבה. יש תשובה תתאה, ויש תשובה עילאה. תשובה מיראה באה לתקן את המעוות, לתקן את העבר, לסור מרע, לבוא זכאים ליום הדין, ולהיות זכאים בדין. אולם תשובה מאהבה אינה נובעת מהצער על העבר. אלא מקורה הוא מהמשיכה אל העתיד הגדול. היא איננה בריחה מהרע, מהחטא, אלא שאיפה אל הגודל האלוקי, אל הטוב האלוקי, לקבל את השפעת אותו הגודל. כמובן שאנו זקוקים לשתי התשובות האלו. מפני שאין האהבה שלמה אלא אם כן היא מחוברת ליראה. שניהם כאחד מהוים את השלמות, כאשר הצד של האהבה הוא העיקר והוא צריך לכלול בתוכו גם את היראה כי אז יקבל הכל בשלמות.
ראשית ננסה להתחקות אחר מקור החילוק בין שתי סוגי התשובה ולאחר מכן להעמיק בתכנן.
פרשת התשובה בתורה
פרשת התשובה מופיעה בחומש דברים בפרשת נצבים (פרק ל, א-י). מהתהליך המתואר שם עולה שיש שתי מדרגות של תשובה ונעיין מעט בפסוקים:
(א) וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה:
(ב) וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ:
(ג) וְשָׁב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה:
(ד) אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ:
(ה) וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ:
(ו) וּמָל ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ:
(ז) וְנָתַן ה' אֱלֹהֶיךָ אֵת כָּל הָאָלוֹת הָאֵלֶּה עַל אֹיְבֶיךָ וְעַל שֹׂנְאֶיךָ אֲשֶׁר רְדָפוּךָ:
(ח) וְאַתָּה תָשׁוּב וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה' וְעָשִׂיתָ אֶת כָּל מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם:
(ט) וְהוֹתִירְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ בִּפְרִי בִטְנְךָ וּבִפְרִי בְהֶמְתְּךָ וּבִפְרִי אַדְמָתְךָ לְטֹבָה כִּי יָשׁוּב ה' לָשׂוּשׂ עָלֶיךָ לְטוֹב כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ עַל אֲבֹתֶיךָ:
(י) כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה כִּי תָשׁוּב אֶל ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ:

התשובה הראשונה מופיעה מתוך מצב של פיזור בין הגויים (פס' א), מציאות של ריחוק וקושי. מציאות זו מביאה את ישראל להשיב אל לבבם שכל עניינם תלוי בהליכה אחר דבר ה' (שם). תשובה זו שנולדה מתוך הקושי והרצון להימלט ממנו היא תשובה מיראה (ב). רק לאחר השיבה לארץ (ג-ה) ישנה פעולה אלוקית של מילת הלב ואז מגיעים לאהבת ה' (ו).
לאחר מכן מתארת התורה מצב של רוממות בישראל ביחס למצב המדיני מול הגויים (ז), למדרגת קיום המצוות (ח) ומצבם הגשמי (ט). מתוך מעמד גבוה ושלם זה באה תשובה נוספת והיא התשובה אל ה' (י).
נראה לומר, שעל אף שמצויות שתי התשובות הן אינן שוות בדרגתן ויש הבדל בין תשובה עד ה' (ב) לתשובה אל ה' (י). 3 השיבה המוזכרת בסוף הפרשייה היא התשובה המעולה.
וכך כותב המלבי"ם (פסוק י):
כי תשוב אל ה' אלהיך בכל לבבך. שאז יבואו למדרגה גדולה כזו מפני שהתשובה תהיה אל ה' אלהיך. לא כהתשובה שבראש הפרשה שהיא רק עד ה' אלהיך:
הסבר חשוב בפרשת התשובה מופיע בדברי "ספר העיקרים" (מאמר ד פרק כה):
כשחפשנו כל מצות עשה שבתורה לא מצינו מצוה שיזכה האדם בה בלבד לתכלית המושג מצד התורה אלא התשובה, וזה שהתכלית המכוון בתורה ובעשית מצותיה לפי מה שבארנו במאמר השלישי, הוא אהבת השם שהיא המביאה את האדם אל השכר הגדול המקווה לנפש, וכן מצינו בענין התשובה שנכתב זה התכלית בעצמו בפרשת אתם נצבים, וזה ממה שיורה על גודל מעלת המצוה הזאת וכו'.

בעל ספר העיקרים מצביע על כך שמצוות התשובה היא היחידה בתורה, שעליה מובטח שיזכה לתכלית העליונה של כל התורה. התכלית המקווה מכל קיום התורה היא אהבת ה' אך לא בהכרח שהאדם יזכה לזה, תלוי במעשיו ובעוד חשבונות שמים. אך ביחס לתשובה נאמר שלאחר שהאדם שב יזכה למילת הלב ע"י רבש"ע שהיא נועדה ל'אהבה את ה"א בכל לבבך ובכל נפשך'.
מדברי "ספר העיקרים" נלמד בהמשך, בעז"ה, יסוד חשוב בתשובה מאהבה.
הפיכת זדונות לזכויות
נעבור עתה לדברי חז"ל על ההבדל בין תשובה מיראה לתשובה אהבה. הגמרא ביומא (פו ע"ב) בכמה אופנים מציינת הבדל זה ונביא את הידוע שבהם:
אמר ריש לקיש: גדולה תשובה, שזדונות נעשות לו כשגגות, שנאמר שובה ישראל עד ה' אלהיך כי כשלת בעונך. הא עון מזיד הוא, וקא קרי ליה מכשול. איני? והאמר ריש לקיש: גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כזכיות, שנאמר ובשוב רשע מרשעתו ועשה משפט וצדקה עליהם הוא יחיה! - לא קשיא; כאן - מאהבה, כאן - מיראה.
בכוחה של תשובה מיראה להפוך את מעשה העבירה שנעשה במכוון למעשה שנעשה רק בשוגג. לעומתה, בכוח האהבה להחשיב את מעשה העבירה לזכויות עבור השב אל ה'. וצריכים להבין מדוע אכן נהפך לזכויות? לכאורה התשובה אמורה רק למחוק את השלילה שבעבר אך לא להשתמש בו?!
בכדי לענות על שאלה זו נחזור לעיין בדברי הרב:
יש תשובה שהיא בחינה של סור מרע, שאדם חוזר למצב שהיה לפני חטאו, זו תשובה מיראה. יש תשובה שאדם משתנה ועולה מעלה מעלה למקום גבוה יותר, מטפס ועולה מטפס ועולה. הצִדקות מתגברת ומתגברת, היא לא נעצרת, היא מתפתחת ומשתלמת. זו תשובה מאהבה.
המשמעות הפשוטה של המילה תשובה היא חזרה, שיבה. היינו, האדם היה במדרגה מסוימת ומחמת החטא הוא נפל ממדרגתו. ע"י תיקון הנפילה, עשיית תשובה, הוא שב אל המדרגה הקודמת לנפילה. ולכאורה, זוהי מהות התשובה, לשוב אל המדרגה שקודם החטא, בין מכוח יראת העונש ובין מכוח אהבת ה'.
מדברי הרב אנו למדים הגדרה מחודשת של המושג תשובה מאהבה. היסוד המבדיל בין סוגי התשובות הוא לאן שבים. האם חוזרים למדרגה שקודם הנפילה, או שמא שבים אל שורש החיים, אל דבקות מחודשת ועוצמתית בה'.
כאמור לכל תשובה יש את מעלתה וחשיבותה אך גם את החלקיות שבה. באופן הפשוט של הסתפקות בתיקון המעשים, הגורם לחטא עדיין קיים. אמרו חז"ל שאין אדם חוטא אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות. כלומר, מה שגורם לאדם לעבור על דבר ה' הוא ניתוק מהצד הרוחני העליון שבו והליכה אחר כוחות הגוף החומריים. דבר זה מוגדר ע"י המהר"ל כשטות (נתיב התשובה פרק א). ממילא האדם נמצא במלחמה מתמדת עם כוחות חיים, מציאות קשה ומתישה. על אף שכמובן אין לזלזל בה כלל ועיקר ואין אדם שלא מצוי בתחום כזה או אחר במאבקים מול יצרו.
אך יש אפשרות אחרת של תשובה. מצב בו האדם משנה את כל הכיוון בנפש, ממלא אותה בתוכן חדש ומאיר ומתוך כך כוחות הנפש אינם מדוכאים אלא זורמים בכל יופיים ועוצמתם רק בצורה מכוונת ומושכלת על פי תורה.
וכך הסביר זאת הרב בדרשת שבת שובה (תשס"ב):
יש תשובה שבה אדם מחליט להתחזק ולבלום את כל ההתפרצויות של התאוות הרעות המושכות אותו לחטוא. הוא מחליט להתגבר כארי ולנצח את העצלות והכבדות המונעות אותו לקיים את המצוות בשלמות ובזריזות. השב מקבל על עצמו לבנות בתוכו כוחות גדולים של גבורה של שליטה עצמית שיוכלו לעמוד בפני כל גירוי של יצר הרע, שיוכלו לבלום כל התעוררות של תאווה. והוא מעמיק בהבנת החומרה של החטאים, אפילו אם הם קלים שאדם דש בעקביו מבלי משים לב. והוא מגביה את התבוננותו בגדולת הבורא היודע כל נסתרות, כדברי המשנה באבות הסתכל בשלושה דברים ואין אתה בא לידי עברה: דע מה למעלה ממך עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים. והכרה זו כאשר היא נעשית מוחשית הרי היא מונעת את האדם מלחטוא. וכדברי ר' יוחנן שאמר לתלמידיו כאשר בקשו ממנו הדרכה אמר: יהי מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם, תמהו התלמידים איזה מין ברכה היא, איזה הדרכה יש כאן. אמר להם אל תתמהו כי כאשר אדם נוכח שאדם אחר רואה אותו הוא נמנע מלחטוא מחמת הבושה. ועל כן יהי רצון שתחושו בפועל שריבונו של עולם רואה אתכם תמיד.
תשובה בדרך זו היא תשובה גמורה שכן יש כאן החלטה נחושה לתקן הכול ולהתגבר ולא לחטוא שוב ויש כאן אחיזה באמצעים שמחזקים החלטה זו. אך מכל מקום אין היא התשובה המעולה ביותר שכן על אף כל האמצעים שנקט אין בטחון שהחלטה זו תעמוד במבחן המציאות תמיד, שכן יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום וכדי לנצחו צריך כוחות עצומים ומי ערב שבעתיד לא יכשל שוב. כי טבע האדם שיש לו נטיות חומריות ויש בו תאוות, אם הוא מדכא אותם הם אינם מתבטלים אלא לשעה ולפעמים הדכוי גורם להצטברות של כוחות אלו בפנים ואחר כך הם פורצים ביתר שאת ומזיקים בכפלים. לאדם יש תכונות לא יציבות – אי אפשר להבטיח שלא יפול שוב - אל תאמין בעצמך עד יום מותך.
אכן יש תשובה מעולה יותר וזו תשובה מאהבה. מה בין תשובה מאהבה לתשובה מיראה, תשובה מיראה באה מההכרה שנכון לעשות את רצון ד', חובה לעשות את רצון ד', חובה להתגבר על כל המניעות, לכפוף את הרצונות לרצונו יתברך. לעומת זה תשובה מאהבה באה מההכרה שריבונו של עולם הוא טוב, הוא כנשמה לגוף, הוא המקיים והוא המחייה, הכול ממנו, הוא טוב לכול, וכל מה שקורה בעולם הוא לטובה, הכול מאהבת ד' את בריותיו. ויותר מכל בריותיו אוהב ד' את עמו, ואת כל אחד ואחד מישראל. וידיעה זו כאשר היא ממלאה את הלב היא מביאה לאהבת ד' בכל לבב בשני היצרים יצר טוב ויצר רע ורצון גדול לקרבת ד' ולעשות את כל רצונו בשמחה. האוהב את ד' לא צריך לכבוש את כוחותיו אלא אדרבה כוחותיו כולם פונים אל הטוב, חל שינוי בשורש ביסוד שבלב וממילא הכול משתנה לטובה.
לאמור התשובה העליונה אינה עוסקת בכיבוש הכוחות אלא בהכוונתם לכוון אחר אין צורך לכבוש את הכוחות אלא לתת להם להמשיך ולזרום ומאחר שהיסוד לכוחות הטבע השתנה - ממילא הכוחות פועלים בכוון החיובי.
פסגת התשובה
מה שבעצם מונח בדברים אלו הוא שהתשובה כרוכה יחד עם מצוות אהבת ה'. כל עניינה של התשובה הוא לשוב אל ה' במדרגה גבוהה יותר ממה שהייתי אי פעם. תהליך של תשובה שאינו עוסק כלל בעיקר, באהבת ה', הרי הוא חלקי ולא יציב.
הזכרנו לעיל דברים אלו ממש בשם "ספר העיקרים", שמצוות התשובה הינה היחידה המבטיחה להביא את מקיימה לידי תכלית כל התורה – אהבת ה'. על כן, הרב מציע כאן דרך הפוכה, ע"י עיסוק בתכלית תזכה להצליח ביתר קלות בדרך.
אין אפשרות של 'קיצורים', אדם הצריך להתגבר על תאוות אכילה או ממון מחויב לעשות זאת, אך אם לבו יהיו מלא באהבת ה' ותורתו, ממילא הצורך הנפשי שלו המתבטא בתאוות שונות יבוא לידי סיפוקו האמיתי והשורשי וממילא כוח היצר ייחלש.
יחד עם זאת צריך לדעת שלא תמיד שימוש בכוח עוצמתי וישיר של אהבת ה' יועיל. צריך שיהיה 'כלי שמסוגל יהיה להכיל את האורות'. לעיתים יש צורך בטיפול פרטני-דקדקני במעשים על מנת לאפשר לאור האלוקי לחדור אל תוך הנפש.
ביחס ל'סדר עבודת התשובה' מלמדנו הרב כך:
אי אפשר לקפוץ למדרגה הזו [של תשובה מאהבה. ה.ע.] בבת אחת, יש שלבים בדרך. יש מצבי ביניים שבתחומים מסוימים אדם חושק בטוב ובתחומים אחרים הוא עדיין נלחם. אי אפשר לקפוץ למדרגה הזו, אבל יש לשאוף אליה ולהתקדם אליה תמיד. זו עניינה של התשובה בדור הגאולה, דורו של משיח - עבודת ה' מתוך חפץ, מתוך הכרה עמוקה, מתוך דביקות נפלאה, וממילא ריחוק מכל מה שאינו לרצונו של בורא העולם. אסור לקפוץ ואף לא לנסות לעבוד את ה' רק עם חשק, ואם אין חשק לזלזל בעבודה. יש לרצות לעבוד את ה' מאהבה, אבל חייב לעבוד בכל אופן גם אם עדיין לא הגיע לדרגה זו... רק כשמגיעים אל המדרגה הראשונה בשלמות אפשר להמשיך למדרגה הבאה. אנחנו מתקדמים אל המטרה הידועה, אבל לפי המדרגות. קודם כל יש לכבוש את הכוחות, לנצח את החולשות, ליצור כוחות גבורה שיסייעו לנו לעמוד בפני המשיכה לחטא. ומאידך, יש לפתח גם כוחות לעשיית טוב, לא להתעצל מלשקוד על התורה או מלעמול בה - הן מבחינה כמותית והן מבחינה איכותית. בהתחלה הלימוד העמוק קשה מאוד, אך יש להתגבר על הקשיים ואחר כך יבוא החשק והרצון העצום להעמיק ולהשקיע בלימוד. כך מגיעים לעבודת ה' בשלמות.

הלכות תשובה לרמב"ם
רעיון זה של אהבת ה' כמגמת התשובה אפשר לראות בסדר שנתן הרמב"ם להלכות תשובה. הפרק העשירי והחותם את מִקבץ ההלכות העוסקות בנושא התשובה על צדדיה השונים מקדיש הרמב"ם לבירור עניין אהבת ה' ועבודת ה' לשמה.
ויש לברר מה השייכות של נושאים אלו למצוות התשובה.
הרמב"ם רוצה ללמדנו שלאחר שעשה תשובה אזי יכול להגיע אל התכלית והיא אהבת ה' יתברך. יתירה מכך, מצוות התשובה שייכת לא רק לחוטאים. לאחר שאדם סיים את הלכות תשובה ו'עבר לעשייתן' הרי שכבר נמחלו עוונותיו, ואם כן כיצד הוא יתרומם עוד בקרבת ה'? אומר לנו הרמב"ם שאהבת ה' היא התשובה היותר גדולה. תמיד אפשר בה להגות ואותה להעמיק.
שתי דרכים לתשובה מאהבה
כאמור, התשובה השלימה יותר היא התשובה המוסיפה בניין באדם ובישראל ולא רק כובשת כוחות. ולמעשה, מהי אותה התשובה? כיצד האדם ימלא את נפשו באור שידחה ממילא הרבה חושך ואפשרות של נפילות?
לשאלה זו מצאנו בדברי הרב שתי דרכים: א. התבוננות בגדלות ה'. ב. לימוד תורה.
שתי הדרכים מופיעות במדרש והביא הרמב"ם את שתיהן בי"ד החזקה. בהלכות יסודי התורה (ב, ב) כתב בדבר ההתבוננות בגדולת הבריאה:
והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו, בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול א כמו שאמר דוד צמאה נפשי לאלהים לאל חי, וכשמחשב בדברים האלו עצמן מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות, כמו שאמר דוד כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך מה אנוש כי תזכרנו, ולפי הדברים האלו אני מבאר כללים גדולים ממעשה רבון העולמים כדי שיהיו פתח למבין לאהוב את השם, כמו שאמרו חכמים בענין אהבה שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם.
בספר המצוות (מצות עשה ג) כתב בדבר ההשכלה בדבר ה' ומצוותיו:
והמצוה השלישית היא שצונו לאהבו יתעלה וזה שנתבונן ונשכיל מצותיו ופעולותיו עד שנשיגהו ונתענג בהשגתו תכלית התענוג וזאת היא האהבה המחוייבת. ולשון סיפרי (פ' שמע) לפי שנאמר ואהבת את י"י אלהיך איני יודע כיצד אוהב את המקום תלמוד לומר והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם. הנה כבר בארו לך כי בהשתכלות תתאמת לך ההשגה ויגיע התענוג ותבא האהבה בהכרח.
התבוננות בגדלות ה'
ביחס להעמקה בטוב ה' נחזור לדברים שראינו לעיל:
מה בין תשובה מאהבה לתשובה מיראה? תשובה מיראה באה מההכרה שנכון לעשות את רצון ד', חובה לעשות את רצון ד', חובה להתגבר על כל המניעות, לכפוף את הרצונות לרצונו יתברך. לעומת זה תשובה מאהבה באה מההכרה שריבונו של עולם הוא טוב, הוא כנשמה לגוף, הוא המקיים והוא המחייה, הכול ממנו, הוא טוב לכול, וכל מה שקורה בעולם הוא לטובה, הכול מאהבת ד' את בריותיו. ויותר מכל בריותיו אוהב ד' את עמו, ואת כל אחד ואחד מישראל. וידיעה זו כאשר היא ממלאה את הלב היא מביאה לאהבת ד' בכל לבב בשני היצרים יצר טוב ויצר רע ורצון גדול לקרבת ד' ולעשות את כל רצונו בשמחה. האוהב את ד' לא צריך לכבוש את כוחותיו אלא אדרבה כוחותיו כולם פונים אל הטוב, חל שינוי בשורש ביסוד שבלב וממילא הכול משתנה לטובה.
לאמור התשובה העליונה אינה עוסקת בכיבוש הכוחות אלא בהכוונתם לכוון אחר אין צורך לכבוש את הכוחות אלא לתת להם להמשיך ולזרום ומאחר שהיסוד לכוחות הטבע השתנה - ממילא הכוחות פועלים בכוון החיובי.
תשובה שעוסקת רק במישור של תיקון פרטי המעשים היא כאמור הכרחית. אך במידה מסוימת היא משאירה את האדם מרוכז במאבקים הפנימיים שלו עם עצמו, כוחותיו, מידותיו וכלל אישיותו. התשובה השלימה היא רוממות כלל האישיות אל הגודל האלוקי. כאשר האדם יזכה להפנים בנפשו את המבט הגדול של טוב ה' הממלא את העולם, מרכז התודעה לא עסוקה בעצמו אלא ברבש"ע. אדם שמחשבתו דבוקה ברבש"ע חי בתשובה מתמדת וממילא מעשיו יהיו טובים.
בהמשך לדברים הקודמים נשאל הרב כיצד אפשר לבנות בנפש את ההסתכלות הגדולה הזו. נראה את תשובתו:
ישנם שתי מדרגות בתשובה, יש תשובה של התגברות וניצחון על כוחות והכנעתם. ויש תשובה של הפיכת הכוחות על ידי הפיכת הכיוון, תשובה מאהבה, שאז כל כוחות הנפש פונים אל הטוב, הופכים את הגישה. שאלו אותי איך עושים זאת? הכל תלוי במבט על רבונו של עולם, אם רואים את הקב"ה כאדון או רואים את ה' כאב. אנו אומרים: "אבינו מלכינו", הוא גם אדון וגם אב, יש להיות גם בנים וגם עבדים. בחינת הבן היא לראות את הטוב האלוקי, כמה ה' הוא טוב ומיטיב. וכאשר מפתחים מבט זה, אז זה שורש לשינוי כל עבודת ה'. עבודת ה' היא על פי איך שמכירים את ה'.
התודעה הנפשית שנותנת כוח פנימי להתקדשות ולהזדככות בנויה על עומק האמונה שיש באדם. ככל שהאדם מעמיק את הבנתו ביחס לרבש"ע אזי האופן בו יראה את המציאות יהיה חיובי ומשמח יותר. העמקה בתורה ובמציאות תייסד מבט של בן אל אביו, דבר המוליד אהבה.
למעשה, הדרך להתרומם לכך היא להתרגל לדון את המציאות באופן חיובי. לראות בטוב המופיע בעולם את העיקר ואת החסרונות כנספחים. הרב משתמש הרבה במשל הבניין על מנת להסביר כיצד חסרון מעיד על גודל. משל הבניין אומר שככל שבניין גבוה ורחב יותר כך הצל שלו גדול בהתאם. אפשר להתרכז בצל ואפשר להתרכז בבניין. זוהי נקודת בחירה של האדם.
האמת היא שה' הוא טוב ודרכו להיטיב, ממילא עלינו ליצור מבט פנימי המגדיל את ערך הטובות שבעולם על פני הרעות. כל זאת ללא שום ויתור על קוצו של יו"ד בתורה או קבלה והסכמה לרעות חולפות אחרות. המאבק נגד הרע יוצא מהנחה שיש הרבה טוב והוא העיקר ואילו הרעות מעכבות אותו מלהופיע בשלמות גדולה יותר ועל כן נאבק בהן, אך לא מתוך ייאוש ופחד.
ממשיך הרב בהסבר עמוק יותר:
יש שדרשו שהמילה תשובה פירושה תשוב ה' להשיב את האות ה' של שם ה'. כאשר אדם חוטא הוא מרחיק את האות ה' האחרונה שבשם הוויה, כי אות זו מבטאת את הצד ההתנהגותי, צד ההופעה. שם ה' רמוז בתוך אישיותו של האדם, לאדם יש כוחות רוחניים בכמה מדרגות, כוחות פנימיים וכוחות יותר גלויים מעשיים. כאשר אדם נכשל בחטא הוא עושה דברים בניגוד לרצון הפנימי שלו, הוא מרחיק חלק מהנפש ממקורה, וכאשר הוא שב בתשובה הוא משיב אותה למקורה, ובזה הוא משיב את הופעת שם ה' שמתגלה על ידו. בשם ה' יש פעמיים אות ה'. יש תשובה נמוכה שמרוממת את החלק החיצוני ההתנהגותי, ויש תשובה עמוקה יותר שהיא מרוממת את התוך הפנימי שבאדם, ומהשורש הפנימי זורמים כל כוחות החיים בהופעה חדשה. והכל תלוי בהסתכלות על הגדולה האלוקית. אמרתי דברים ברמז ואידך זיל גמור.

לימוד התורה כאהבת ה'
סוג שני של התמלאות והתקדשות היא על ידי לימוד התורה. וביתר דיוק נאמר שהוספה באיכות ובכמות לימוד התורה מעידה כי האדם שב בתשובה מאהבה.
נעיין בדברי הרב:
יש מדרגות בתשובה, כאשר אדם שב ועוסק רק במצוות זו תשובה תתאה, וכאשר אדם שב ועוסק בתורה ובמצוות באהבה וביראה זו תשובה עליונה... תשובה מאהבה נמשכת מהעומק הפנימי של הנשמה, מה'חלק האלוק' ממעל שבו, מההבל של הנפיחה, ועל כן המצוות אינן עול מכביד אלא אושר ועונג. התורה נעשית שעשוע - "לולא תורתך שעשועי". המשיכה לקיום המצוות, המשיכה לתורה, היא כמו צימאון בלתי מרווה. מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה. התורה והמצוות הם כמו אויר לנשימה, לא עמל ויגיעה. ונראה לפרש כך את הפסוק "לולי תורתך שעשועי" לולי הפכה התורה לשעשועי, לולי שאהבתי לתורה ממלאה אותי, אילו עסקתי בתורה ללא אהבה, "אז אבדתי בעוניי" אזי הייתי צריך לתקן את חטאי בתעניות וסיגופים, בעינויים של צומות שלא היו נגמרים.
התורה היא דבר ה' הכללי, המופשט שפונה אלינו ואינו מתגדר במציאות מסוימת. המצוות לעומת זאת הינן פרטים של ההופעה הכללית. מעשה המצווה המסוים נתפש באיבר בגוף, בחפץ, בבעל חי, במאכל או במשקה.
העיסוק בתיקון המצוות הוא כאמור לעיל הכרחי אך הוא תחום במעשים המסוימים, והשפעתו על הנפש באופן כללי הינה עקיפה. העיסוק בתורה הוא עיסוק בשורש וממילא הנפש מתעלה בכך מאד וכל הפרטים מִתּקנים ממילא כגודל האהבה אל ה'.
התבוננות זו על לימוד התורה כאהבת ה' מופיע רבות בדברי חכמינו במהלך כל הדורות ונביא רק מקצתם.
הגמרא בברכות (טז ע"א) אומרת:
אהלים לנחלים, דכתיב: כנחלים נטיו כגנות עלי נהר כאהלים נטע וגו', לומר לך: מה נחלים מעלין את האדם מטומאה לטהרה - אף אהלים[בתי מדרשות, רש"י] מעלין את האדם מכף חובה לכף זכות.
מפורש בדברי הגמרא הרעיון אותו בארנו בס"ד שלימוד תורה, בתי המדרש, מעלים את האדם מחובה לזכות, כמו בתשובה מאהבה. 4
ה"נפש החיים" (שער ד', לא) מרחיב הרבה בנושא זה של לימוד התורה ככוח של תשובה ונראה משפט קצר מדבריו המתמצת את הרעיון שם:
כי עיקר התשובה שלימה האמתית שהיא מאהבה הוא רק ע''י עסק התורה כראוי כמ''ש במעלות התורה 'אוהב את המקום'. וכמ''ש 'השיבנו אבינו לתורתך כו' והחזירנו בתשובה שלימה לפניך'. ובזוהר ויקרא כ''א א' כד ב''נ אתרחיק מאורייתא רחיק הוא מקב''ה. ומאן דקריב לאורייתא קריב לי' קב''ה בהדי'. כי על כל פשעים תכסה אהבת התורה.

תשובה כהתרוממות ולא כתיקון
כאמור לעיל, התשובה אינה שיבה רק אל המצב שקודם החטא אלא שיבה אל השורש. בקשתנו מה' היא 'השיבנו ה' אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם'. כקדם של מקדם לגן עדן, במצב של קודם החטא. הוספה בהעמקה בגדלות ה' ובלימוד תורה הינן אינסופיות וממילא אין 'צורך' בחטא על מנת לשוב אל ה'.
כהסברה ליסוד זה וסיכום הנושא בכלל נביא את דברי הרב שהבאנו בפתיחת המאמר:
תשובה מיראה באה לתקן את המעוות, לתקן את העבר, לסור מרע, לבוא זכאים ליום הדין, ולהיות זכאים בדין. אולם תשובה מאהבה אינה נובעת מהצער על העבר. אלא מקורה הוא מהמשיכה אל העתיד הגדול. היא איננה בריחה מהרע, מהחטא, אלא שאיפה אל הגודל האלוקי, אל הטוב האלוקי, לקבל את השפעת אותו הגודל. כמובן שאנו זקוקים לשתי התשובות האלו. מפני שאין האהבה שלמה אלא אם כן היא מחוברת ליראה. שניהם כאחד מהוים את השלמות, כאשר הצד של האהבה הוא העיקר והוא צריך לכלול בתוכו גם את היראה כי אז יקבל הכל בשלמות.





^ 1.פרק ראשון – מקור אהבת ה'.
^ 2.ר' יצחק ב"ר יוסף קארו, דודו של מרן רבי יוסף קארו.
^ 3.'עד' יכול להתפרש כעד ולא עד בכלל מה שאין כן במילה 'אל'. ועיין עוד ב'לנתיבות ישראל' למו"ר הרצי"ה מאמר מ' 'המדינה כהתקיימות חזון הנביאים'.
^ 4.עיין עוד ב"עין איה" במקום המבאר כיצד לימוד התורה מקנה לאדם יסודות אמונה והתבוננות נכונה על העולם שבעצם מביאים אותו לידי תשובה שלימה.


*העיונים נכתבו ע"י משה מאיר אבינר ואלישיב קפקה
עוד בנושא וידעת היום

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות. שאל שאלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il