ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

מלקוש

דף הבית בית מדרש משפחה חברה ומדינה ארץ ישראל ומצוותיה גשמים בארץ ישראל Bookmark and Share This Shiur in English
גירסת הדפסה קרא ב - word האזן לשעור (5 ד') הורד mp3
שלח לחבר


מלקוש


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
הרב עוזי קלכהיים זצ"ל

בשיחתנו הקודמת עמדנו על המשמעויות השונות של המילה: 'יורה', אם היא משורש יר"ה - הוראה, או יר"ה - ירייה, או שיש בה צליל המזכיר לנו את הלשון - רוייה. הפעם נשוחח על ה'מלקוש', כפי שפירשוהו חכמינו בתלמוד. אף שלא הגיע זמנו, נדון בו כי אנו מזכירים תמיד ביחד, בנשימה אחת, את היורה עם המלקוש, ונראה שיש ללמוד מסמיכותם.

באוזני חכמי התלמוד מעוררת המילה 'מלקוש' צליל בעל גוון שלילי, ושואלת הגמרא (תענית ו, ע"א): שמא המלקוש גורם "להפיל את הבתים ולשבר את האילנות ולהעלות את הסקאין", היינו לגדל את הארבה. ומתרצת הגמרא את השאלה מסמיכות היורה למלקוש. כמו שהיורה לברכה כך המלקוש לברכה. ומוכיחה הגמרא מן הכתוב ביואל (ב, כג): "כִּי נָתַן לָכֶם אֶת הַמּוֹרֶה לִצְדָקָה, וַיּוֹרֶד לָכֶם גֶּשֶׁם מוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ בָּרִאשׁוֹן". הועילה לו למלקוש שכנותו הטובה ליורה, להיחשב לדבר חיובי, כשם שהיורה 'מורה לצדקה' כך גם המלקוש לברכה.

ייתכן להסביר את הרקע לראיית המלקוש כדבר שלילי, כי המילה מלקוש נגזרת מ'לקש' שפירושה, איחור. כל דבר הבא באיחור נראה כחסר שלימות ולכן הוא מפגר ומתאחר ומגיע רק בסוף. לעומתו היורה - הגשם הראשון, אנו נמצאים בציפייה דרוכה לקראתו, תלמי השדה צמאים אליו, התהום הומה לקראתו, ותועלתו ניכרת לכול, ואילו המלקוש בא לאחר כל הגשמים, כשאנו כבר עייפים מרוב גשמים, ומצפים לאביב שיגיע.

וכך נאמר בתלמוד: "ת"ר יורה במר-חשון ומלקוש בניסן" (תענית ו, ע"א). וכן במדרש (ויקרא רבה לה,יב) "יורה במרחשון ומלקוש בניסן וגשמים באמצע". מאחר שהמלקוש בא לאחר כל הגשמים הוא נראה כביכול מיותר. לכן, כשרצו חכמינו לתאר מצב מאכזב מחמת איחורו אמרו: "שמא אמרתי לכם שאני מביא לכם טובה והלקשתי אותה"? (במדבר רבה א, ב) - כלומר איחרתי הטובה מלבוא. "שמא אמרתי להכניס אתכם לארץ והלקשתי אתכם" (במדבר רבה כג, י) - איחרתי להביאכם לארץ.

הזכרנו ששכנותו הטובה של המלקוש ליורה הועילה גם לו, "גֶּשֶׁם מוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ בָּרִאשׁוֹן" (יואל ב, כב) ודין אחד לשניהם, וצומחת הברכה גם ממנו. מכאן נבין את דרשתם של חכמים בתלמוד על מעלתו של המלקוש. "מלקוש - אמר רב נהילאי בר אידי אמר שמואל: דבר שמל קשיותיהן של ישראל" (תענית ו, ע"א). ראו חכמים מילה זו (מלקוש) כמורכבת משתיים, 'מל' מלשון למול 'קש' מלשון קושי, קשיות הלב. "כשאינו יורד חוזרין ישראל בתשובה, ומתענין ועושין צדקות" (רש"י שם). "בשעה שישראל באין לידי עבירות מעשים רעים, הגשמים נעצרים, והן מביאין להן זקן אחד..." (ירושלמי תענית פרק א, הלכה א), והוא מעוררם בדברים, לרכך לבם לתשובה.

הסבר נוסף נותנים חכמים מבית מדרשו של רבי ישמעאל: "דבר שממלא תבואה בקשיה". גם כאן צירוף משתי מילים: 'מילוי', 'קשין', במילוי קשי התבואה, יש יתרון לגשם האחרון לעומת הראשון. לאחר שעוררו הגשמים את הזרעים והביאום לידי צמיחת הגבעול, הרי המלקוש בא בסוף וממלא את ראש הגבעול. כל הכוח הראשון של הגשמים הושקע בהפיכת הגרעין לצמח שיגדל ויתפתח, ועתה בא המלקוש לגמר המלאכה ומסיים את מלאכת הגידול, במילוי התבואה, בשעה שעומדת בקשיה.

בהסבר השלישי של הברייתא נאמר על המלקוש: "דבר שיורד על המלילות והקשין". אין כאן תיאור של פעולת המלקוש, כמו לפי הפירושים הקודמים, אלא קביעת עובדה. לעומת היורה שיורד על רגבי האדמה היבשים והקשים, ועל התלמים המבוקעים המבקשים את המים, מופיע המלקוש על השדה המליאה בים השבלים, זו אינה אותה שדה ריקנית של תחילת החורף, אלא שדה מליאה במלילות וקשין, והמלקוש יורד "על המלילות ועל הקשין". היורה מציין את הגשמים שבתחילת החורף, בעת שתלמי השדה היו בציפייה לגשמים - ואילו המלקוש מבטא את סיום תהליך הצמיחה בסוף עונת הגשמים, והוא מציין את השמחה שבגמר.

מדוע הבינו חכמינו את מילת ה'יורה' כבעלת שורש אחד, יר"ה, אם מלשון הוראה ואם מלשון ירייה, ואילו את מילת המלקוש הסבירו כמורכבת משתי מילים? ייתכן שמפני שהיורה הוא הראשון והמלקוש הוא השני, האחרון. כדי להדגיש שהוא משני, הסבירו את המילה מלקוש כהרכב של שתי מילים. אף שהכירו את שורשה מלשון 'לקש' שפירושה איחור, והשתמשו בה כמו שהזכרנו: "שהלקשתי את הטובה", בכל אופן רצו להדגיש בדרשתם שיש גשמים ראשוניים ויש אחרונים, והמלקוש הוא הבא אחריהם, לבסוף.

שלושת המשמעים שנתנו חכמינו ל'יורה' מקבילים בצורה מפתיעה גם לכינויים שנתנו למלקוש.

הראשון מתייחס לאדם, מה מלמדו הגשם? היורה - להטיח את הגגות ולהכניס את הפרות. המלקוש - מל את קשיות ליבו של האדם, ומרגיל אותו להיכנע לה', בעת שלא יורדים גשמים.

השני מתייחס לפעולת הגשם בארץ. היורה - מרווה את התלמים ומשקה עד התהום, מכשיר את הזרעים לקראת הצמיחה. המלקוש - בסיום התהליך - ממלא את התבואה בקשיה, כי הקרקע החרושה והתלמים החשופים התמלאו ביבול האדמה, ועתה פעולת המלקוש נועדה להשלים את תהליך הצמיחה. המלקוש ממלא את הקשין.

השלישי - מתייחס למטר עצמו, לצורת ירידתו. היורה - יורד בנחת ואינו יורד בזעף, יורד במקומות הנצרכים לגשמים וגם אינו גורם נזקים, ובכך הוא מגיע למטרתו היעודה לו ואילו המלקוש - יורד על המלילות ועל הקשים ואינו שוברם ואינו שוטפם, הוא בא לציין את גמר פעולת הגשמים, שירדו במשך החורף עד לסיומם לברכה.

הנה ראינו שפירושם של חכמינו על תפקיד הגשמים נחלק לשלושה כיוונים, המזכירים לנו את הקשר המשולש: אדם - ארץ - מטר. נזכיר את דברי ר' שמעון בר-יוחאי:
"ג' דברים שקולים זה כזה. ואלו הן: ארץ-אדם-ומטר, ללמדך שאם אין ארץ אין מטר ואם אין מטר אין ארץ, ואם אין שניהם אין אדם". (בראשית רבה יג, ג)

האדם בקיומו תלוי בארץ ובמטר, אבל הם ללא אדם - הם חסרי תועלת וייעוד. וכך נאמר במקום אחר: "אלמלא אדם אין ברית כרותה עליה להמטיר" (שם ח).


חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il