ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

שיחת מוצאי שבת פרשת משפטים תשע"ח

המשפטים והשלום

שופטים ומשפטים ◆מצווה בשונא ◆ישראל קדושים בעצמותם ◆חמורת הריבית ◆מחצית השקל מבטאת את האחדות ◆ האחדות בין חלקי הציבור.
לחץ להקדשת שיעור זה
שופטים ומשפטים
השופטים שנבחרים צריכים להיות תלמידי חכמים, אנשי אמת, אנשים ישרים, אנשים מתאימים. כאשר בוחרים שופטים שאינם ראויים בורים, עמי ארצות, בגלל קרבת משפחה או בגלל שיקולים אחרים - מתחלל שם שמים על ידי זה. שיקולי הדעת בעניינים הציבוריים צריכים להיות תמיד עניינים, בלי חשבונות של קרבה, בלי חשבונות נוספים של גומלין, 'אני אעזור לו והוא יעזור לי', אלא ממש לגופו של עניין. זו התבוננות שאנחנו צריכים לעשות קניין בה.
"וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם" (שמות כא, א) דיברנו על השופטים ועכשיו המשפטים. "ואלה המשפטים", משפטי התורה. בדיני ממונות אדם יכול למחול, ואם כן אם כל הציבור יקבל על עצמו את השופטים של היום היושבים בבתי משפט שלא שופטים על פי התורה, ומה שהם יגידו מוכנים לקיים, בעצם לכאורה לא עוברים על דין תורה. התורה מסכימה שאדם יכול לוותר על ממונו, על פי מה שהשופט יכריע, אפילו שזה לא יהיה ממש על פי דין תורה.
התורה ואומרת לנו: "וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם", שצריך לדון על פי דין תורה, כי כשדנים על פי דין תורה יש השראת שכינה. זה ההבדל בין מלך לשופט, המלך לא דן על פי דיני התורה אלא על פי המצב. לפעמים הוא צריך לגזור גזרות או לתקן תקנות בהתאם למציאות ההווית. אבל כשמלך יקבע תקנות, שלא התורה קבעה אותם, אין על זה השראת שכינה. זה מתקן את הצרכים שבין אדם לחברו או את הצרכים הציבוריים, אבל אין כאן השראת שכינה. אבל אם שופטים על פי משפטי התורה, אז יש השראת שכינה. על כן התורה קבעה שבית הדין, הסנהדרין, יושבים בבית המקדש. יש קשר בין בית המקדש למשפט. המשפט הוא לאלוקים, הוא שייך לקודש. אמרנו שהסכמה יכולה להיות, 'נאמן עלי אבא, נאמן עלי אביך', נאמנים אפילו קרובים, אפשר להסכים לכך באופן פרטי, אבל לעשות כלל, שכולם מקבלים משפט שלא על פי התורה, זו עקירת התורה. זה לבטל את סדרי המשפט שהתורה קבעה, וזה אסור, זה חילול ה', זה הריסת התורה והקודש. אנחנו מתפללים שהקב"ה יסייע בידינו וכולנו נחזור בתשובה, ובתי המשפט יהיו כולם על פי התורה.

מצווה בשונא
"כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ" (שמות כג, ה). אמנם היום אין הרבה חמורים בדרך, אבל יש מכוניות. אם אדם הולך בדרך ורואה מכונית תקועה, והוא מסתכל על הנהג והוא מזהה אדם שהוא שונא - עליו לעזור לו. ויותר מכך, יש מצווה להקדים בשונא, שאם אדם רואה שתי מכוניות תקועות, מכונית אחת של חבר שלו, ומכונית שנייה של זה ששונא אותך ואתה אותו, עליך לעזור קודם לשונא.
איך יכול להיות שאדם שונא מישהו מישראל - במכילתא יש דעה שמדובר גם על גוי, אבל מכל מקום זה נכון גם על יהודי. הגמרא בפסחים (קיג ע"ב) מסבירה שהוא ראה אותו שעבר עבירה, הוא היחיד שראה אותו, הוא לא יכול להעיד עליו, כי עד אחד זה הולך רכיל, הוא יודע שהוא עבר עבירה, הוא הוכיח אותו והוא לא חוזר בו, אז מצווה עליו לשנוא אותו. זה ההיכי תמצי של שונא. אז שואל התוספות (שם ד"ה שראה): הרי הוא שונא בצדק, למה יש מצווה בשונא קודם, הרי אתה שונא אותו מפני שהוא עבר עבירה, אז זה נכון, אז מדוע האדם צריך לעזור לו כדי להתגבר על השנאה הזו. אומר התוספות: הוא שונא אותו כיוון שהוא עבר עבירה, וההוא שונא אותו כי הוא שונא אותו, והראשון משיב לו שנאה... אז כבר יש כאן גם שנאה אישית, אז מצווה בשונא קודם, כדי לכוף את יצרו. התורה מחנכת אותנו כאן חינוך מיוחד במינו, צריך לפעמים לעשות פעולות של התגברות על היצר, לכוף את היצר.
אתמול הייתי במכינה, ושאלתי: מישהו כאן יכול לספר לי סיפור שהוא כפה את יצרו? עשה פעולה של התגברות? ראש המכינה סיפר על תלמיד שהיה במכינה ומאוד התחזק. הוא התגייס לצבא ובחורה אחת כל הזמן ניסתה להתעסק אתו, והוא התחמק. לילה אחד הוא שומר בעמדה חשוכה לבדו, והוא רואה שהבחורה הזו מתקרבת. אף אחד לא נמצא, הוא חושב לעצמו, 'מה אני עושה עם זה?' אז הוא התחיל להתנהג כמו שוטה, עשה כל מיני פעולות מוזרות ודוחות, והיא הלכה ממנו. הוא סיפר שזה היה קשה מאוד, היא באה לפתות אותו, זה היה כמו הניסיון של יוסף. קם בחור אחר שכבר חזר מהצבא ואמר: 'לי היה מאוד קשה לקום בבוקר, ויום אחד לקחתי את עצמי בידיים ובקושי עצום התגברתי וקמתי'.
התורה מלמדת אותנו שכשיש אתגר, האדם צריך לכוף את יצרו ולעזור לשונא, גם כאשר האדם יכול לעשות חסד עם זה שאוהב אותו. גם כאשר האוהב צריך לפרוק, והשונא צריך לטעון, אז בעיקרון עדיף לפרוק מאשר לטעון כי רחמנות על החמור, אבל בשונא ואוהב, והשונא צריך לטעון, מצווה בשונא כדי לכוף את יצרו. כשאדם כופה את יצרו הוא עושה נחת רוח לקב"ה, הוא שובר את היצר.
אנחנו רואים את זה בעוד מקום בפרשה. נאמר: "וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ" (שם כב, ל) אומר המהר"ל בגור אריה:
אף על גב דרש"י פירש בפרשת קדשים: כל מקום שאתה מוצא גדר ערווה, שם אתה מוצא קדושה, אין לומר דדווקא גבי עריות תמצא קדושה, הרי בסוף קדשים תמצא קדושה אצל שקצים: "וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי" (ויקרא יא, מד).
אז למה רש"י אומר שבכל מקום שאתה מוצא גדר ערווה שם אתה מוצא קדושה, עושה המהר"ל חלוקה: אם תאכלו שקצים ורמשים ודברים אסורים אתם פוגעים בקדושה. לשמור על הקדושה זה להתרחק מכל זה. אבל אם אדם לא אוכל שקצים ורמשים הוא לא נהיה קדוש, אלא האדם לא התקלקל. אבל בכל מקום שאתה מוצא גדר ערווה שם אתה מוצא קדושה, עצם ההתגברות עושה קדושה. גם אם האדם התרחק מההפך לקדושה, בזה הוא התקרב לקדושה. המהר"ל מסביר לנו שאם האדם התגבר הוא התעלה, הוא התקדם.
סיפרתי באחד השיעורים השבוע שבפרשת בשלח, הרב יוסי אפריון דיבר על זה. נאמר: " וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּם סוּף" (שמות טו, כב). חז"ל אומרים שהיה קשה לישראל לעזוב את ים סוף כי הייתה שם ביזה, ולהתגבר על המשיכה לביזה זה עניין גדול. אחרי שהוא דיבר על זה חשבתי לעצמי שאולי הוא לא יודע כמה זה עניין גדול, כי אני זוכר שבזמן מלחמת ששת הימים סיפרו אנשים שלאחר שכבשו את הערים היו כאלה שפרצו לחנויות. מיד הצבא הודיע שזה אסור, אבל היצר הזה שהאדם פתאום רואה רכוש, והוא יכול לקחת אותו ובבת אחת לזכות בהרבה רכוש, זה יצר מאוד גדול. הביזה היא דבר מאוד מושך שמאוד קשה להתגבר עליו. קראתי שבאיזו חנות של שוקולד וממתקים בחוץ לארץ הורידו מאד את המחירים ובאו אלפים לקנות, היו שם מריבות בתור וכמעט הרגו אחד את השני. היצר הזה, שיש הזדמנות לזכות במשהו בחינם או בפחות כסף הוא מאוד מושך. באה התורה ואומרת: "וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּם סוּף", לא רק מפני שהיה צריך ללכת להר סיני, כמו שאפשר להבין בפשטות, אלא שהיה להם קשה לעזוב את המקום ומשה אמר להם: 'מספיק, צריך להתקדם, לא נישאר כאן להרבה זמן, לקחתם כבר מספיק'... יש כאן מסר, חינוך להתגברות על היצר. לכוף את יצרו. אדם צריך לחנך את עצמו לנצח את היצר, יש לו התמודדויות, יש לו קשיים, וכשהוא מנצח זו עבודת ה' גדולה. עצם הניצחון הוא לא רק סילוק הבעיה, שהאדם לא נפל, אלא שהאדם התמודד וניצח זו התקדמות.

ישראל קדושים
"וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ" (שמות כב, ל). מה עניין הקודש כאן, אמרנו שאדם שאוכל דבר נבילה זה מקלקל את הקדושה וזה עניינם של ישראל. הזוהר בפרשת משפטים אומר (דף קכא ע"א-ע"ב):
זכאים ישראל שהקב"ה הוקיר אותם יותר משאר בני העולם. בתחילה אמר להם: "וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים" (שם יט ,ו), לא הסיר אהבתו עד שקרא להם: "וְגוֹי קָדוֹשׁ" והוסיף עוד חיבתו עד שקרא להם: "כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱלֹקֶיךָ" (דברים ז, ו).
"גוי" זו מסגרת טכנית של ציבור, 'עם' זה משהו עם ייחוד פנימי.
ועוד הוסיף וקרא להם: ""וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי" (שמות כב, ל) שזה יותר מהכול. אמר רבי שמעון: נאמר: "וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי", ונאמר: "כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱלֹקֶיךָ". למה לא נאמר 'לי'? (שמבטא יותר קרבה) אלא קודש לעילא ולעילא, ולכן כתוב לי, עם קדוש שם השכינה.
השכינה שורה בעולם. אנחנו אומרים: "לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתה", השכינה זו ההופעה האלוקית, ההתגלות, והמקור יותר גבוה, אז קודש זו מדרגה יותר גבוהה, ועם קדוש זו כבר הופעה. וכתוב: "וְהָיָה הַנִּשְׁאָר בְּצִיּוֹן וְהַנּוֹתָר בִּירוּשָׁלִַם קָדוֹשׁ יֵאָמֶר לוֹ" (ישעיהו ד, ג) קדוש, לא קודש.
לעילא קודש. וכתוב: "קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה' רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה" (ירמיהו ב, ג) תבואתה בה"א, לרמז על המדרגה העליונה.
לכן כתוב: 'ואנשי קודש תהיון לי', כלומר במדרגה הפנים פנימית זה ממש לי, כאילו ישראל מקושרים מאוד מאוד עם ריבונו של עולם. לכן, כיוון שכל ישראל נקראים קודש "כָּל אֹכְלָיו יֶאְשָׁמוּ" (שם) מי שאוכל קודש צריך להביא אשם. ממשיך הזוהר ואומר:
כיוון שישראל נקראים קודש, אסור לאדם לקרוא לחברו בשם גנאי, ולא לכנותו בשם. ועונשו של העושה כן רב, "נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע" (תהלים לד, יד) מלהביא רע לעולם. והמכנה שם נתפס בעצמו בזה. ומי שקורא לחברו רשע מורידים אותו לגיהנם, חוץ מעזי פנים בתורה שמותר לקרוא להם רשע. אבל האומר לחברו שהוא כרשע, אין זה קורא לו רשע, אלא שמעשיו כמו של רשע.
זאת אומרת אם אדם עובר עבירות, אסור לקרוא לו רשע, מפני שרשע זה תואר של האדם, אבל אפשר לקרוא: 'כרשע' זה אומר שהמעשים שלו הם כמו רשע, אבל לא מגדירים את הבן אדם עצמו. אסור לקרוא לאף אחד מישראל רשע, וראיה: "הָיָה ה' כְּאוֹיֵב" (איכה ב, ה) כמובן שאילולי כן לא היה נשאר מישראל. "הָיְתָה כְּאַלְמָנָה" (שם א, א), אנחנו רואים ש- כ' זה לא ממש.
וכן: "וְעַל דְּמוּת הַכִּסֵּא דְּמוּת כְּמַרְאֵה אָדָם" (יחזקאל א, כו) אמר רבי אבא: זכאין ישראל שהקב"ה קרא להם 'קודש' ולא 'כקודש'.
קודש בעצם, בעצמותם, לא שהם רק עושים מעשים של קודש, אלא בעצמותם, הם בעצמם קודש. עם ישראל עם קדוש. קדוש זו ההופעה, 'ואנשי קודש תהיון לי', זו מדרגה גבוהה מאוד. כל פעולה שיכולה לפגוע בקדושה אסור לעשותה, לכן אומרת התורה: "וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ" (שמות כב, ל).

המשפטים והמזבח
נחזור לראשית הפרשה: "וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם" (שמות כא, א), כל מקום שכתוב 'ואלה' בא להוסיף על הראשונים. לפני הפרשה הזו מדובר על המזבח: "וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִּי לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית" (שמות כ, כא) למה נסמכה פרשיית אלה המשפטים למזבח.
אומר המהר"ל:
זה קשה, למה סנהדרין אצל המזבח? ואין זה קשיא, דהם שווים לגמרי, דהמזבח משים שלום בין ישראל לאביהם שבשמים, כי עליו מקריבים הקרבנות שנקרא קרבן על שם שהוא מקרב את האדם לבורא יתעלה, והמזבח שעליו ההקרבה הוא משים שלום בין ישראל לאביהם שבשמים. כך כתוב במכילתא: מה אבנים שאינם רואים ואינם שומעים, בשביל שמטילים שלום בין ישראל לאביהם שבשמים אמרה תורה: "לֹא תָנִיף עֲלֵיהֶם בַּרְזֶל" (דברים כז, ה) המטיל שלום בין איש לאיש, בין איש לאשתו, בין עיר לעיר, בין אומה לאומה, על אחת כמה וכמה שלא תבוא עליו פורענות. וכן המשפטים משימים שלום בעולם, וכן אמרו במכילתא: מה ראו להקדים דינים לכל המצוות שבתורה? כשהדין בין אדם לחברו, נפסק הדין, ועל ידי זה נעשה שלום. נמצא שהמזבח והדין מתקשרים, נמצא הכול מקושר, בשביל זה היה המזבח בלשכת הגזית, באמצע העולם.
האמצע מחבר את כל הצדדים יחד. הדין עושה שלום, פותר את הבעיה, על פי מה שקובע פסק הדין ואז המחלוקת נפסקת.

חומרת הריבית
"אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ" (שמות כב, כד) למה נאמר 'אם כסף' הרי זו מצוות עשה. המהר"ל אומר:
למה נאמר בלשון 'אם'? שהמצווה תלויה בתנאי שלא יהיה לו כנושה.
כלומר, תלווה בלי ריבית, שלא ילחץ עליו בגלל החוב.
"את העני עמך'" עני קודם, אבל גם לעשיר יש מצווה להלוות כי ישראל עם אחד והלוואה זה לזה מראה שכולם עם אחד.
המהר"ל אומר שמצוות ההלוואה היא מצווה גדולה מאוד, לכן החומרא הגדולה מאוד של ריבית, שהיא נושכת ומקלקלת את מצוות ההלוואה. מצוות ההלוואה היא מחברת, האדם מרגיש אחריות ונותן לחבר והוא מחזיר לו. כל העולם הוא במצב כזה שיש הדדיות, יש הרמוניה בעולם. המדרש אומר:
כל בריותיו של הקב"ה לוים זה מזה. היום לווה מהלילה בקיץ, הלילה לווה מהיום בחורף. דבר זה מורה על אחדות הבריאה, שכן צריך להיות, שכן הבורא אחד והעולם נמצא מאיתו.
יש הרמוניה, יש הדדיות וזה מראה שהעולם הוא אחד. וזה שהעולם אחד מראה שהקב"ה אחד, שיש מקור אחד לעולם.
על כן גדולה מאוד מצוות הלוואה שהיא מראה את האחדות בישראל. ומכאן גודל העונש של ריבית שהוא נושך את השני. לכן התורה החמירה על ריבית יותר מאשר על גזל, על גזל יש לאו אחד ועל ריבית כמה לאווים. בן נח נהרג על הגזל, אבל הוא מותר לו להלוות בריבית.
לכאורה הלוואה בריבית קלה יותר מאשר גזל, שהרי זה בהסכמה, הלווה מסכים לשלם ריבית כי הוא צריך את ההלוואה עם ריבית. אמנם התורה אוסרת, אבל בשכל הישר, לגזול זה יותר גרוע מאשר ללוות בריבית, והתורה אומרת להפך. גזל זה חריגה, וריבית הורסת את היחד שבישראל. לכן האיסור של ריבית חמור כהנה וכהנה. אז בישראל ריבית אסורה בכמה אסורים וגזל רק באיסור אחד. אצל גויים אין אחדות, אין איסור ריבית ויש איסור גזל. וכך נאמר: "אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ וּבְמַרְבִּית לֹא תִתֵּן אָכְלֶךָ: אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹקִים" (ויקרא כה, לז-לח). יש קשר בין זה שהקב"ה הוציא אותנו מארץ מצרים לתת לנו את ארץ כנען לבין איסור ריבית. מה הקשר בין איסור ריבית לארץ, הרי זה איסור שלא תלוי דווקא בקרקע, כמו מצוות התלויות בארץ - כי ארץ ישראל עושה את עם ישראל לעם אחד. הריבית מקלקלת את זה, הריבית היא מפרידה. לכן אומר הקב"ה, אני בחרתי בכם כדי שתהיו עם אחד ותהיו ערבים זה לזה, וכאשר נכנסו ישראל לארץ הם נעשו ערבים. ארץ ישראל מחברת את ישראל, יש להם מקום אחד והם נעשים עם אחד. לכן כתוב "להיות לכם לאלוקים", כי יש ריבונו של עולם שהוא אחד. לכן בכספך לא תיתן לו בנשך. אומר המהר"ל: ישראל עם אחד מצד הגוף, וגם מצד הנפש. אז כנגד היותם אחד מצד הנשמה, נאמר: "אני ה' אלוקיכם" ומצד הגוף נאמר: "ארץ כנען", זה המקום הגשמי.

מחצית השקל מבטאת את האחדות
הווי אומר שעניינם של ישראל הוא להיות מאוחדים, להיות לעם אחד. זה מה שאנחנו פוגשים גם בפרשת שקלים. כל אחד נותן מחצית השקל וביחד נעשים מחוברים. התורה אומרת שאסור לפקוד את ישראל במספר, לכן אומרת התורה שכל אחד ייתן מחצית השקל ואז יספרו את כל המחציות ונדע כמה יש בישראל. במבט הראשון, כמו שכתוב בתורה: "וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַה' בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם" (שמות ל, יב) אם יספרו כל אחד ואחד ספירה רגילה בזה יש סכנה של נגף, על כן צריך להימנע מזה ולתת מחצית השקל. כאילו מחצית השקל מונעת את הסיכון שיש בזה שמונים כל אחד ואחד. אבל אפשר להסתכל על זה במבט חיובי ולא רק כשלילת הסכנה. במחציות השקל שכל אחד ואחד נותן יקריבו את קרבנות הציבור בבית המקדש. היחד הזה לא רק שהוא מונע את הנגף שלא יהיה, אלא הוא מחבר. ועוד יותר עמוק, החיבור תמיד הוא זה שמונע את הנגף. כשיש פירוד בגוף, יש בו פגעים, אז יכולות להיכנס לשם כל מיני מחלות, כל מיני נזקים. כשהגוף בריא ושלם אז הוא מוגן, העור מגן עליו. כשעם ישראל מאוחד הוא שמור, הוא מצליח. הוא שמור מכל נזק, לא רק מהנזק של הספירה. זה העניין של מחצית השקל. זה מה שאמרו חז"ל שהקב"ה הראה למשה מטבע של אש מתחת כסא הכבוד. כלומר משה רבינו התקשה בעניין מחצית השקל, במה בדיוק הוא התקשה? הוא לא מכיר מטבעות? הקב"ה מראה לו מטבע של אש מתחת כסא הכבוד. ה' מראה לו מטבע של אש שהיא כאילו המחזיקה את הכסא. כשעם ישראל עובד את ה' בבית המקדש ביחד, הוא בעצם נושא את שם ה' בעולם. הוא נעשה כסא להופעת שם ה' בעולם. הוא מחזיק את כסא הכבוד, הוא מופיע את כסא הכבוד בעולם, ביחד. זו עניינה של האחדות.

האחדות בין חלקי הציבור
לפני כמה שנים עשינו כנס גדול של רבני הציונות הדתית וב"ה היה מאוד מוצלח. היו הרבה שאלות לפני כן על הכנס: למה זה חשוב, מה זה יתן, ומה יהיה ההמשך של כל זה... בסופו של דבר, באו כשבע מאות רבנים רובם תלמידי החכמים היותר גדולים שבציבור שלנו, והיו ביחד באווירה מרוממת מאוד. דיברו שם זקני הרבנים מגוונים שונים של הציבור, אבל השיא של המפגש היה הריקוד. נהיה מעגל גדול סביב כל האולם. היו שם הרבה גוונים, לא ישיבה אחת, הרבה ישיבות, הרגישו שמחה כל כך גדולה שכולם רוקדים יחד. כל מי שיצא משם דיבר על זה שהשיא היה התחושה של היחד. שנתנו יד אחד לשני, רקדו אחד ליד השני... לאחר שהרבה זמן לא דיברו זה עם זה והיו בויכוח אחד עם השני.
אני מקווה שנצליח לארגן עוד פעם כינוס כזה. אני מספר את זה לכם כי צריך לפתח את הבריאות הזו, שאמנם יש ויכוחים ויש מחלוקות חריפות מאוד בינינו, מצד זה ומצד זה, ויש הבדלים מאוד רבים, ומרגיז אותנו לפעמים דברים שרבנים אחרים אומרים, עם זאת, המשותף הוא גדול. המשותף בין רבני הציונות הדתית הוא גדול מאוד. כולם שומרים על שולחן ערוך, שלוש עשרה העיקרים מוסכמים על כולם, כולם מסתכלים על התקופה שלנו כתקופה של אתחלתא דגאולה. לכן אנחנו עושים את הכנס סביב יום ירושלים שזה יום משותף לכל הציבור שלנו. יש הרבה משותף, רק שבדרך להגיע אל המטרה יש חילוקי דעות, וחילוקי דעות חריפים. יש לפעמים תחושה שישיבות מסוימות הורסות את הדרך והכיוון שלהם הוא כיוון מזיק. יש ויכוחים, אבל האחדות יותר גדולה. לא צריך להפסיק את הוויכוחים, אפשר להתווכח, בלי לבזות, לחלוק באופן ענייני. לדעת שיש משותף ויש מבדיל. זאת בריאות, קשה מאוד לעשות את הדבר הזה. לפעמים רואים פגם מסוים וזה מכתים כאילו את כל המהלך. אבל צריך להבין, אנחנו חוזרים לארץ ישראל, אנחנו חוזרים להיות עם, אנחנו צריכים להקים סנהדרין, ובסנהדרין יהיו שבעים אנשים, שבעים פנים לתורה. לא כולם יגידו אותו דבר, איך הם ישבו יחד - חלק יגידו שצריכים לפעול כך וחלק יגידו אחרת. ידונו בדיני נפשות, גם בדיני נפשות של מלך וכהן גדול, חלק יגידו שהוא חייב וחלק יגידו שהוא פטור. אלה שאומרים שפטור יגידו שאלו שאומרים שהוא חייב פוגעים בתורה ונגד התורה, אבל כך זה סנהדרין, כך זה בית דין. יושבים יחד וחלוקים מאוד בדעות. פלוני חושב שאם אתה רוצה לחייב במיתה אתה רוצח, איך אפשר לשבת איתך בכלל.. אבל כך זה ציבור. יצר הרע של המחלוקת מאוד מתגבר בדור שלנו, כיוון שהגאולה מאוד מתקרבת אז הוא מנסה בכל הכוחות לעצור את זה כיוון שהיחד מביא את הגאולה, והיצר הרע יעלם אם תהיה אחדות. אנחנו צריכים לדעת להתגבר על זה. זה חלק מהדברים שדיברנו, "מצווה בשונא" וודאי שהם לא ממש שונאים, אבל צריך לכוף את יצרו, לפעמים קשה מאוד להיות ביחד, אבל זה המעשה הנכון.
אנחנו נכנסים לחודש אדר (השיחה נאמרה בשנה לא מעוברת), "משנכנס אדר מרבים בשמחה". שמחה גורמת לאחדות. כשאדם שמח הוא מתרומם מהקטנות. הרבה פעמים בפורים עושים שלום מהמריבות. היו מתחים בתוך היישוב שלנו ובפורים היו נמחקים המתחים. איך מגיעים לשמחה אמיתית, לא חיצונית ושטחית - על ידי חיזוק באמונה. להאמין שיש לנו את ריבונו של עולם, שהוא טוב ושהוא כל הזמן מטיב אתנו ויש לנו על מי לסמוך, הוא משלים אותנו. כשהאדם מרגיש שהוא שלם הוא שמח. הדבקות בריבונו של עולם משלימה את האדם. זו עבודה מיוחדת שאנחנו צריכים לעבוד, לעלות עוד מדרגות באמונה. באמונה והכרה שהקב"ה הוא טוב, להתקדם באמונה, בטחון ושמחה.
חזק ונתחזק!
לקבלת השיחה כל שבוע במייל או בווצאפ,
שלחו הודעה לכתובת bogrim@yeshiva.org.il , או למספר 0547881227
עוד בנושא משפטים

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il