ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

כיבוש יחיד ;">

בית מדרש גמרא גיטין Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

תשמ"ט

כיבוש יחיד

מסכת גיטין: דפים ז' ע"ב, ח' ע"א, מג' ע"ב



סוכם על ידי תלמידים

מוקדש להצלחת
ירון יוסף בן מרים

מראי מקומות:
דף ח ע"א "בשלשה דרכים" וכו' - רש"י, תוספות ומאירי שם;
דף ז ע"ב "עפר חו"ל" וכו';
דף מג ע"ב "המוכר עבדו" וכו' - רש"י ותוספות רי"ד שם;
עבודה זרה דף כא ע"א "ובסוריא" וכו' - תוספות, ראב"ד (בדף כ ע"ב) ורשב"א שם;
חלה, פרק ב, משנה ב, ופירוש מהר"י בן מלכי צדק שם;
רמב"ם, הלכות שבת, פרק ו הלכה יא;
שם, הלכות תרומות, פרק א הלכות ב-ד ו-כב, ורדב"ז שם;
שם, הלכות ביכורים, פרק ב הלכה א;
מגן אברהם, אורח חיים, סימן שו, סעיף יא, ס"ק כ.

השאלה על דברי הרמב"ם
במסכת גיטין 1 מביאה הגמרא ברייתא: "תנו רבנן, בשלשה דרכים שוותה סוריא לארץ-ישראל, ובשלשה לחוץ לארץ: עפרה טמא כחו"ל, והמוכר עבדו לסוריא כמוכר בחו"ל, והמביא גט מסוריא כמביא מחו"ל; ובשלשה לארץ ישראל: חייבת במעשר ובשביעית כארץ ישראל, והרוצה ליכנס לה בטהרה נכנס, והקונה שדה בסוריא כקונה בפרוארי ירושלים'". ומבארת הגמרא: חייבת במעשר ובשביעית כארץ ישראל - קסבר כיבוש יחיד שמיה כיבוש" כו'. ובהמשך מסבירה הגמרא את דין "הקונה שדה בסוריא כקונה בפרוארי ירושלים", שהיינו שהתירו חכמים לומר לגוי לכתוב שטר קניין לצורך ישוב ארץ ישראל, שמשום ישוב ארץ ישראל לא גזרו חכמים אמירה לגוי.

והנה, הרמב"ם 2 - על אף שהוא סובר שכיבוש יחיד לאו שמיה כיבוש, פסק להלכה את היתר האמירה לגוי; ולכאורה דבריו תמוהים, וכפי שהקשה ה"מגן אברהם" 3 : "כיון דהרמב"ם פסק דכיבוש יחיד לא שמיה כיבוש, למה נדחה דרבנן מפני דרבנן?" וכו', ויש צורך להבין את דברי הרמב"ם.

מחלוקת רש"י ותוספות בגדר כיבוש יחיד

הראשונים בסוגייתנו דנים לגבי מהותו של כיבוש יחיד. רש"י 4 כותב, שכיבוש סוריא על ידי דוד היה כיבוש יחיד, מכיוון "ש לא היו כל ישראל ביחד כדרך שהיו בכבוש יהושע, שהיו כולם, וכבשוה לצורך כל ישראל קודם חלוקה, אבל דוד לא כבש אלא לצורכו"; ואילו התוספות 5 חולקים עליו, וכותבים בשם הספרי שהטעם הוא "לפי היתה עדיין כל ארץ ישראל כבושה... אבל אחר שכל ארץ ישראל כבשוהו, דריש התם מדכתיב: 'כל מקום אשר תדרוך כף רגלכם' וגו' - שכל מה שהיו כובשים מחו"ל היה קדוש, ואפילו יחיד". אם כן, רש"י סובר שכיבוש יחיד הוא כיבוש שלא נעשה על ידי כל ישראל ולצורך כל ישראל, ואילו התוספות סוברים שכיבוש יחיד הוא כיבוש שנעשה בטרם זמנו, לפני שנכבשה כל ארץ-ישראל, וכפי שמובא ב"ספרי". ולכאורה סברתו של רש"י היא המובנת, שכן אם הפגם בכיבוש הזה הוא מחמת שנעשה בטרם זמנו, כפי שכתבו התוספות והספרי, אין זה מובן מדוע הוא מוגדר כ"כיבוש יחיד"? הרי לא בכך נעוץ הפגם!

מצד שני יש להבין, כיצד רש"י חולק על "ספרי" מפורש? ונראה להסביר, שלפי רש"י כוונת ה"ספרי" היא לומר, שמכיוון שכיבוש זה נעשה בטרם זמנו, הרי הוא מוגדר ככיבוש של יחידים, ולא של כל ישראל. רש"י מבאר, שאמנם כיבוש זה נעשה על ידי מלך ישראל, ועל ידי צבא ישראל, אולם מכיוון שהוא נעשה בטרם זמנו, אין להגדירו ככיבוש של כל ישראל, אלא ככיבוש של יחידים, שנעשה לצורכם הפרטי.

ולכאורה ניתן להוכיח את שיטתו של רש"י, שהפגם הוא בעצם הכיבוש , שנעשה על ידי יחידים ולא על ידי כל ישראל, ולא בזמנו של הכיבוש, שהרי גם לאחר שכבר נכבשה כל ארץ-ישראל, לא חלה הקדושה. לפי שיטת התוספות, שהפגם הוא בזמנו של הכיבוש, שנעשה בטרם נכבשה כל ארץ-ישראל, אין זה מובן מדוע אין הקדושה חלה בשעה שנכבשה כל ארץ-ישראל? הרי בשעה זו אין כבר עיכוב לקדושה מלחול. אלא על כורחנו אנו חייבים לומר כשיטת רש"י, שהפגם הוא בעצם הכיבוש, שנעשה על ידי יחידים, ופגם זה נמשך גם לאחר שנכבשה כבר ארץ ישראל. ברם, למעשה גם לפי שיטת התוספות ניתן להסביר שקדושת ארץ-ישראל חלה על ידי הכיבוש, וכפי שכותב הרמב"ם 6 ש"חיוב הארץ בשביעית ובמעשרות אינו אלא מפני שהוא כבוש רבים, וכיון שנלקחה הארץ מידיהם, בטל הכבוש, ונפטרה מן התורה ממעשרות ומשביעית", ולפי זה מובן שגם לפי שיטת התוספות ניתן לומר, שמכיוון שהכיבוש נעשה בטרם זמנו, הוא לא החיל על המקום הנכבש את קדושת ארץ-ישראל, ומשום כך אין הקדושה חלה גם לאחר שנכבשה כל ארץ-ישראל, שכן הכיבוש הסתיים, ואם כן אין להוכיח מתוך דין זה כנגד שיטת התוספות.

שיטת המהר"י בן מלכי צדק
וכשיטת התוספות נראה שסובר גם מהר"י בן מלכי צדק. קודם לברייתא זו 7 הביאה הגמרא את המשנה: "עפר חוץ לארץ הבא בספינה לארץ חייב במעשר ובשביעית. אמר ר' יהודה: אימתי? בזמן שהספינה גוששת (רש"י: 'מגששת בקרקע, שאין המים עמוקים'), אבל אין הספינה גוששת - פטור". במה חולקים התנאים? היה ניתן לומר שהדיון במשנה הוא לגבי יניקת הצמחים שבספינה מן הקרקע שנמצאת מתחת לספינה, שלפי תנא קמא הם יונקים מן הקרקע גם כשהספינה אינה גוששת, ולכן הם חייבים במעשר ובשביעית, ולפי ר' יהודה אין הם יונקים מן הקרקע אלא אם כן הספינה גוששת, ולכן כשהספינה אינה גוששת הם פטורים. אולם המהר"י בן מלכי צדק 8 מבאר אחרת, ש"הגדילין באותו עפר חייבין במעשרות ובשביעית, דכתיב: 'כל מקום אשר תדרך כף רגלכם בו לכם יהיה', כלומר: כל עפר שאתם דורכים רגליכם עליה בארץ-ישראל, לכם תהא", ואם כן הוא מסביר שהמשנה דנה לגבי הוספת קרקע לארץ-ישראל, האם ניתן להוסיף את הקרקע הנמצאת בספינה לארץ-ישראל גם אם הספינה אינה גוששת, או שאין להוסיף קרקע זו לקרקע ארץ-ישראל אלא אם כן הספינה גוששת. מהר"י בן מלכי צדק סובר, שאמנם אם היו מניחים את עפר חוץ לארץ על גבי קרקע ארץ-ישראל עצמה, הוא היה בטל, כפי שמצינו לגבי סוכה 9 , שאם היא גבוהה למעלה מעשרים אמה, ניתן לשים עפר על גבי קרקע הסוכה, ועפר זה יתבטל לגבי הקרקע, וימעט את חלל הסוכה, אולם אצלנו מדובר בעפר שאינו נמצא על גבי הקרקע עצמה, אלא על גבי ספינה, ומשום כך אין הוא בטל לגבי הקרקע, ויש צורך לדון האם ניתן לצרפו אל הקרקע, אם לאו, ואת זאת אנו לומדים מן הפסוק: "כל המקום אשר תדרך כף רגלכם בו לכם יהיה" וגו', המלמד על דין ההוספה לארץ-ישראל. ומקור לפירושו זה של מהר"י בן מלכי צדק ניתן להביא מתוך דברי הירושלמי 10 , המביא פסוק זה בהקשר לדין הספינה.

ומכל מקום אנו רואים, שלפי דעתו של מהר"י בן מלכי צדק, גם יחיד יכול להוסיף על קרקע ארץ ישראל, ולכאורה חייבים אנו לומר שהוא סובר כשיטת התוספות, שהחסרון בכיבוש יחיד הוא בכך שכבשו זאת לפני הזמן, שכן לפי שיטת רש"י, החסרון בכיבוש יחיד הוא בכך שיחיד כובש זאת, ואם כן בוודאי שאין יחיד יכול להוסיף על קדושת הארץ.

ברם, למעשה ניתן גם להסביר, שמהר"י בן מלכי צדק סובר אף כשיטת רש"י, וניתן להסביר זאת בשני אופנים.

ראשית ניתן להסביר, שגם לפי רש"י יש הבדל בין הוספה של חלק נוסף לארץ-ישראל, ובין הוספה באותו מקום עצמו של עפר נוסף. ניתן לומר, שדברי רש"י - שהוספה של אדם יחיד אינה מועילה - אינם אמורים אלא לגבי הוספה של חלק חדש לארץ-ישראל, אולם ביחס להוספה של עפר בתוך ארץ-ישראל, הוא מודה שאף יחיד יכול להוסיף, כפי שניתן להניח עפר נוסף על הקרקע עצמה, ולבטלו לגביה.

ושנית ניתן לומר, שיש לפי רש"י הבדל בין אם מצרפים את החלק הנוסף, לארץ ישראל הקיימת, או שאין מצרפים אותו, ואם כי דינו כארץ-ישראל, מכל מקום הוא עומד בפני עצמו, ואינו מצטרף לארץ-ישראל הקיימת. כשרש"י מגדיר את סוריא, הוא כותב 11 : "היא ארם צובה, וכבשה דוד והוסיפה על ארץ-ישראל", ואם כן הוא מסביר שמדובר על צירוף של סוריה לארץ-ישראל הקיימת. וביותר מודגש הדבר בדברי רש"י במסכת עבודה זרה 12 , שם הוא כותב: "'סוריא' - ארם צובה, וסמוכה לארץ-ישראל, וכיבשה דוד וחיברה לקדושת ארץ-ישראל" וכו'. ואם כן ניתן להסביר, שרש"י סובר שהפגם בכיבוש על ידי יחיד אינו קיים אלא בשעה שמדובר בחיבור של החלק החדש לארץ-ישראל המקורית, אך אם אין הוא מצרפם, אלא משאיר את התוספת כחלק בפני עצמו, אין חסרון גם אם יחיד עושה זאת.

ואמנם יש בהסבר זה חידוש, כי בעפר הנמצא בספינה הריהו מוסיף את הקרקע על ארץ ישראל ממש והסיבה שהוא אינו מצרפם היא שכלל אין צורך בצירוף, שהרי זהו אותו מקום עצמו, ואין הדבר דומה להוספת חבל ארץ הנמצא במקום אחר, ששם חוסר הצירוף הוא מפני שיש הפסק בין החלק שנכבש לבין ארץ ישראל המקורית. אך מכל מקום ניתן לומר שגם ביחס להוספה כזו יאמר רש"י שניתן להוסיף על ידי יחיד, ופירושו של מהר"י בן מלכי צדק יובן אף לפי שיטתו.

שיטת הרמב"ם בגדר כיבוש יחיד
הרמב"ם מביא את דין כיבוש היחיד בתחילת הלכות תרומות 13 , ושם הוא כותב:
ארץ-ישראל האמורה בכל מקום, היא הארצות שכובש אותן מלך ישראל או שופט או נביא מדעת רוב ישראל, וזה הוא הנקרא כיבוש רבים, אבל יחיד מישראל או משפחה או שבט שהלכו וכבשו לעצמן מקום אפילו מן הארץ שניתנה לאברהם, אינו נקרא ארץ-ישראל כדי שינהגו בו כל המצות, ומפני זה חלק יהושע ובית דינו כל ארץ-ישראל לשבטים ואע"פ שלא נכבשה, כדי שלא תהיה כיבוש יחיד כשיעלה כל שבט ושבט ויכבוש חלקו.

אם כן, הרמב"ם מחדש שייתכן כיבוש יחיד גם בארץ-ישראל עצמה, אם הוא נעשה על ידי יחידים, ולא על ידי כל ישראל, וזאת בניגוד לשיטת התוספות. ולאחר מכן 14 הוא מוסיף וכותב:
גוי שקנה קרקע בארץ-ישראל, לא הפקיעה מן המצוות, אלא הרי היא בקדושתה, לפיכך אם חזר ישראל ולקחה ממנו - אינה ככיבוש יחיד, אלא מפריש תרומות ומעשרות ומביא בכורים והכל מן התורה כאילו לא נמכרה לגוי מעולם...
ומשמע מדבריו שאם היה לגוי קניין בארץ-ישראל להפקיע מן המצוות, היה המקום מוגדר ככיבוש יחיד, על אף שמדובר בארץ-ישראל עצמה, ואם כן הרמב"ם הולך לשיטתו 15 .

חידוש המאירי והראב"ד
המאירי כתב בסוגייתנו 16 :
ובשלשה לארץ-ישראל; הראשונה: חייבת במעשר ובשביעית כארץ-ישראל, ולפי סוגיא זו חייבת מן התורה, מפני שכיבוש יחיד לענין זה נקרא כיבוש, ואעפ"כ אין שוה לגמרי לארץ-ישראל, מפני שכבשה קודם שיכבוש כל ארץ-ישראל, והניח שם משבעה עממין, והתורה אמר: 'והוריש ה' את הגוים האלה מלפניך', ואחר כך: 'כל מקום אשר תדרוך כף רגלכם' וכו', וכן היא שנויה ב'ספרי'...

המאירי מחדש שגם מאן דאמר שכיבוש יחיד נחשב כיבוש מסכים שיש חסרון בזה שחבלי הארץ הללו נכבשו קודם לכיבושה המלא של ארץ-ישראל, והרי זה פוגם בקדושתם המלאה, ובשל כך אין דינם שווה בכל לדינה של ארץ-ישראל, אלא רק בשלושה דברים. כדברי המאירי כתב גם הראב"ד 17 , ויש צורך להבין מהו המקור לחידושם זה 18 .

נראה שמקור חילוקם של המאירי והראב"ד הוא בדין שהמוכר עבדו לסוריא יוצא לחרות. לגבי המוכר עבדו לחוצה לארץ, כתב ה"תוספות רי"ד" 19 , שהסיבה ליציאתו לחרות היא מפני ש"הפקיעו ממצות הנוהגות בארץ ישראל, לפיכך קונסים אותו שיצא לחירות", אולם טעם זה אינו שייך לכאורה לגבי סוריא, שכן בה חייבים בתרומות ומעשרות, ואפילו אם חיוב זה אינו אלא מדרבנן, מכל מקום אי אפשר לומר שהמצוות התלויות בארץ הופקעו מן העבד בהיותו בסוריא. ונראה שלכן כתב רש"י בסוגייתנו 20 , שלגבי סוריא "קנסינן ללוקח משום דעבד שייך במצות, ואסור לצאת מארץ לחוצה לארץ", ואם כן דין זה נובע מפני קדושתה של סוריא, שפחותה מקדושת ארץ-ישראל, ומשום כך אסור לצאת מארץ-ישראל אליה, ומכאן המקור לדברי המאירי והראב"ד, שגם למאן דאמר שכיבוש יחיד שמיה כיבוש, מכל מקום אין קדושת כיבוש היחיד שווה לקדושת ארץ ישראל לגמרי, ובשל כך יש הבדלים בין דינה של סוריא לדינה של ארץ-ישראל.

ואמנם ניתן היה להקשות, שממה נפשך: אם הם סוברים שהחסרון בכך שסוריא נכבשה קודם לכיבושה המלא של ארץ-ישראל גורם להפקיע מסוריא את קדושת ארץ-ישראל, דינה של סוריא היה צריך להיות לגמרי כדין חוצה לארץ, ואם הם סוברים שחסרון זה לא גרם להפקיע מסוריא את קדושת ארץ-ישראל, דינה היה צריך להיות שווה בכל לדין ארץ-ישראל; אולם כבר מצינו שגם בקדושת ארץ-ישראל עצמה יש מדרגות בקדושה, ובשל כך אומרת המשנה בכתובות 21 שגם מתוך ארץ-ישראל "הכל מעלין לירושלים", ולפי זה ניתן להבין שאמנם למאן דאמר שכיבוש יחיד שמיה כיבוש, קיימת בסוריא קדושת ארץ-ישראל, אך מכל מקום בתוך קדושה זו יש מדרגות, ומדרגתה של קדושת סוריא נמוכה ממדרגת הקדושה בכל ארץ-ישראל.

ביאור שיטת הרמב"ם וראיות לכך
ומעתה ניתן לומר גם בשיטת הרמב"ם יסוד זה, שגם בסוריא קיימת קדושת ארץ-ישראל, אלא שאין היא מגיעה לדרגת הקדושה של ארץ-ישראל עצמה. הרמב"ם אמנם סובר שכיבוש יחיד לאו שמיה כיבוש, אך ניתן לומר שכוונתו היא רק שאין קדושתה של סוריא מגיעה לדרגת הקדושה של כל ארץ-ישראל, אולם גם הוא מודה שיש בה קדושת ארץ-ישראל. וניתן להביא לכך כמה ראיות.

א. בהלכות תרומות 22 פוסק הרמב"ם ש"סוריא, יש דברים שהיא בהן כארץ-ישראל, ויש דברים שהיא בהן כחוצה לארץ" וכו', ומקדים לכך וכותב: "הארצות שכבש דוד חוץ לארץ כנען, כגון ארם נהרים וארם צובה ואחלב וכיוצא בהן, אע"פ שמלך ישראל הוא, ועל פי בית דין הגדול היה עושה, אינן כארץ-ישראל לכל דבר, ולא כחוצה לארץ לכל דבר כגון בבל ומצרים, אלא יצאו מכלל חוצה לארץ, ולהיותן כארץ ישראל לא הגיעו ... והארצות שכבש דוד, הן הנקראין סוריא", ואם כן משמע מתוך דבריו בפירוש שיש בסוריא קדושה, ואין זו תקנה מדרבנן בלבד, אלא שאין דרגת קדושה זו מגיעה לדרגת הקדושה הקיימת בארץ-ישראל עצמה, והרי זה כעבדים, שהרמב"ם כותב לגביהם 23 , ש"יצאו מכלל הגוים, ולכלל ישראל לא באו".

ב. בהמשך כתב הרמב"ם 24 : "פירות ארץ-ישראל שיצאו לחוצה לארץ, פטורין מן החלה ומן התרומות ומן המעשרות... ואם יצאו לסוריא, חייבין מדבריהם" וכו', ושואל הרדב"ז - הרי גם שנער ומצרים עמון ומואב חייבין בתרומות, האם יעלה על הדעת לומר שפירות שיצאו לאחד מהמקומות הללו יהיו חייבין מדבריהם? ומתרץ: "לא קשיא, דסוריא היה ראוי שתהיה מכלל ארץ-ישראל, אלא מהטעם שכתב רבינו, ויש בה צד קדושה, אבל שנער ומצרים אין בהם צד קדושה, ולא חייבום אלא כדי שיסמכו עליהם העניים", ואם כן הוא מחלק בפירוש בין סוריא ובין שאר חוצה לארץ, וכותב שבניגוד לחיוב הפרשת התרומה בבבל ומצרים, שאינו אלא תקנת חכמים בעלמא, הרי הפרשת התרומה בסוריא נובעת מחמת קדושת ארץ-ישראל הקיימת בה.

ג. גם מדברי הראב"ד שם משמע שלדעתו יש בסוריא קדושת ארץ ישראל. הראב"ד כותב שם, שפירות ארץ-ישראל שיצאו לחוץ לארץ ונתמרחו שם, חייבים במעשר מדרבנן "משום דלא גריעי מפירות שנער ומצרים ועמון ומואב", ולכאורה אין זה מובן מדוע הראב"ד צריך להגיע לפירות שנער, ולא כותב שפירות אלו אינם גרועים מפירות סוריא. אלא ודאי שייתכן שאמנם פירות אלו, שיצאו למקום שאין בו קדושת הארץ, גרועים מפירות סוריא, שנמצאים במקום שיש בו קדושת הארץ, ורק לגבי פירות בבל ומצרים, שאין בהם קדושה כלל, אלא רק חיוב על האדם להפרישם, ניתן לומר בפשטות שאין פירות ארץ ישראל שיצאו לחוץ לארץ גרועים מהם.

ד. הרמב"ם בהלכות ביכורים כותב 25 ש"מביאין בכורים מדבריהם מערי סיחון ועוג ומסוריא, שהקונה בסוריא כקונה בירושלים" וכו', ומבואר מדבריו שמן התורה אין חובת ביכורים בארצות אלו, מפני שאינן "ארץ זבת חלב ודבש". ומקור דבריו הוא בדברי הירושלמי 26 . ומכך שהרמב"ם כותב בהלכה אחת את ארץ סיחון ועוג ואת סוריה ניתן ללמוד, שכפי שבערי סיחון ועוג יש קדושה, והחסרון אינו חסרון של קדושה, אלא שאין זו ארץ זבת חלב ודבש, כך גם בערי סוריא יש קדושת ארץ-ישראל, והחסרון אינו אלא שקדושה זו אינה מספיקה, שכן הם "יצאו מכלל חוצה לארץ, ולהיותן כארץ-ישראל לא הגיעו".

ה. מדברי הרמב"ם בהלכות שמיטה ויובל ניתן להוכיח שגם בארץ ישראל ישנן מדרגות של קדושה, וכך הוא כותב 27 : "ארץ-ישראל המתחלקת לשבטים אינה נמכרת לצמיתות, שנאמר 'והארץ לא תמכר לצמיתות'" וכו', ואם כן הוא סובר שרק לגבי הארץ שנתחלקה לשבטים חל דין זה, ולא לגבי הארץ שלא נתחלקה לשבטים, ואם כן יש מדרגות בתוך קדושת ארץ-ישראל, ולפי זה מובן שניתן גם לומר שלחבלי הארץ שנכבשו כיבוש רבים, ונתחלקו לכל השבטים, יש לפי הרמב"ם יותר קדושה מאשר לחבלי הארץ שנכבשו בכיבוש יחיד, על אף שגם חבלי ארץ אלו מוגדרים כארץ ישראל, ויש להם קדושת ארץ-ישראל.

הסבר שיטת הרמב"ם
והנה, בתחילת דברינו הבאנו את דברי הרמב"ם בתחילת הלכות תרומות, ש"ארץ-ישראל האמורה בכל מקום היא הארצות שכובש אותן מלך ישראל או שופט או נביא מדעת רוב ישראל, וזה הוא הנקרא כיבוש רבים, אבל יחיד מישראל או משפחה או שבט שהלכו וכבשו לעצמן מקום אפילו מן הארץ שניתנה לאברהם אינו נקרא ארץ-ישראל כדי שינהגו בו כל המצות, ומפני זה חלק יהושע ובית דינו כל ארץ-ישראל לשבטים ואע"פ שלא נכבשה, כדי שלא תהיה כיבוש יחיד כשיעלה כל שבט ושבט ויכבוש חלקו", ובדבריו ש"מפני זה חלק יהושע ובית דינו כל ארץ-ישראל לשבטים, ואע"פ שלא נכבשה, כדי שלא תהיה כיבוש יחיד" וכו' יש חידוש. קודם לכן הבנו שהחסרון בכיבוש יחיד הוא חסרון בכיבוש , שנעשה על ידי יחידים, ואילו כאן מחדש הרמב"ם שגם חסרון בחלוקה של הארץ גורם להגדרת המקום ככיבוש יחיד.

לפי הרמב"ם, גם מקום שנכבש על ידי רבים יכול להיות מוגדר ככיבוש יחיד, אם לא התחלק על ידי רבים. מכיוון שהארץ מתקדשת על ידי כיבוש וחלוקה, יש צורך שהן הכיבוש והן החלוקה ייעשו על ידי כל ישראל. ואם כן צריכים אנו לומר שהחסרון בסוריא היה לא רק שהיא נכבשה על ידי יחידים, אלא גם שהיא נתחלקה על ידי יחידים. ועל פי זה ניתן יהיה להבין את דברי הגמרא בסוגייתנו, ש"הקונה שדה בסוריא כקונה בפרוארי ירושלים". לכאורה אין זה מובן מדוע הגמרא מדגישה שהקונה שדה בסוריא הוא דווקא כקונה בפרוארי ירושלים ? הרי בפשטות הגמרא הייתה צריכה לומר שהוא כקונה בארץ-ישראל ! אלא צריך לומר שהגמרא מדגישה שהוא כקונה בפרוארי ירושלים, כדי להשמיע שכפי שבפרוארי ירושלים ניתן לקנות שדה, ולומר לנכרי לכתוב אונו אפילו בשבת, וזאת על אף שירושלים לא נתחלקה לשבטים, כך גם בסוריא ניתן לקנות שדה, ולומר לנכרי לכתוב אונו אפילו בשבת, וזאת על אף שסוריא לא נתחלקה לשבטים, ומשום כך היא מוגדרת ככיבוש יחיד. הגמרא באה להשמיע שאמנם יש הבדל בין ירושלים לסוריא, ואם כי בירושלים אין חוסר חלוקתה לשבטים גורם להגדרתה ככיבוש יחיד, מכיוון שכך נצטוו בני ישראל לנהוג לגביה מעיקר הדין, שכן היא שייכת לכל ישראל, ואילו בסוריא גורם חוסר חלוקתה לשבטים להגדרתה ככיבוש יחיד, אולם לעניין דין קניין השדה בשבת אין הבדל ביניהם, וכפי שבירושלים אומרים לנכרי לכתוב עליו אונו אפילו בשבת, כך גם לגבי הקונה שדה בסוריא. דין כיבוש היחיד גורם רק להפקעת סוריא מחיוב תרומות ומעשרות מדאורייתא, אולם לעניין התיישבותם של בני ישראל בארץ-ישראל אין הבדל בין כיבוש רבים לכיבוש יחיד, ומשום כך גם בסוריא אומרים לנכרי לכתוב אונו אפילו בשבת 28 .

ביאור נוסף לשיטת המאירי והראב"ד
את חידושם של המאירי והראב"ד ניתן לבאר באופן נוסף. המאירי והראב"ד חידשו, שגם למאן דאמר שכיבוש יחיד שמיה כיבוש, יש חסרון בכך שחבלי ארץ אלו נכבשו קודם לכיבושה המלא של ארץ-ישראל, ומשום כך אין סוריא שווה לגמרי לארץ-ישראל, אלא רק בשלושה דברים. וקודם לכן הסברנו שהמחלוקת בין מאן דאמר שכיבוש יחיד שמיה כיבוש, לבין מאן דאמר שלאו שמיה כיבוש היא, שלמאן דאמר שלאו שמיה כיבוש, גורם חסרון זה להפקעת המקום מכלל ארץ-ישראל, ואילו למאן דאמר שכיבוש יחיד שמיה כיבוש, אין גורם חסרון זה אלא להפחתת מדרגת הקדושה של המקום, אך לא להפקעת הקדושה לגמרי. אך ניתן להסביר את ההבדל בין שתי הדעות באופן נוסף.

ביארנו שאת החלת קדושת ארץ-ישראל על מקום ניתן לעשות בשני אופנים: ניתן להחיל על מקום את קדושת ארץ-ישראל, ולצרפו לארץ ישראל המקורית; וניתן להחיל על מקום את קדושת ארץ-ישראל בלא לצרפו לארץ ישראל המקורית, אלא להשאירו כמקום מנותק . ולפי זה ניתן להסביר שהמחלוקת בין מאן דאמר שכיבוש יחיד שמיה כיבוש, לבין מאן דאמר שלאו שמיה כיבוש היא, שלמאן דאמר שלאו שמיה כיבוש, גורם חסרון זה להפקעת המקום מכלל ארץ-ישראל, ואילו למאן דאמר שכיבוש יחיד שמיה כיבוש, אין גורם חסרון זה אלא להגדרת המקום כמנותק מארץ-ישראל המקורית, אך לא להפקעת הקדושה לגמרי. על פי שיטתו של הסובר שכיבוש יחיד שמיה כיבוש, החסרון בכיבוש היחיד הוא בכך שכבשו חבלי ארץ אלו קודם לביעור העבודה זרה מארץ-ישראל המקורית, כפי שכותב "תוספות הרא"ש" 29 : "שלא תהא ארץ-ישראל טמאה בגילולים, ואתם חוזרים ומכבשים חוצה לארץ", וכן הוא ב"ספרי" 30 , ומקור הדין הוא בדברי הגמרא בעבודה זרה 31 ש"גידועי עבודת כוכבים קודמין לכיבוש ארץ-ישראל", וחסרון זה גורם לכך שחבלי ארץ אלו לא יצטרפו לארץ-ישראל המקורית, וישארו מנותקים ממנה. ולפי זה מובן שהמאירי והראב"ד אמרו, שחסרון זה הוא הגורם לדין שאין למכור עבד לסוריא, מכיוון שעל ידי מכירתו הוא יתנתק מארץ-ישראל המקורית, ויצטרך לשהות בארץ שאמנם יש לה קדושת ארץ-ישראל, אך אין היא ארץ-ישראל.

-------------------------------------
מתוך הספר "שיעורי מרן הגר"א שפירא" בעריכתו של הרב בנימין רקובר. כל הזכויות שמורות לרב בנימון רקובר © ירושלים תשנ"ה.


^ 1 ח ע"א.
^ 2 שבת ו, יא.
^ 3 שו, כ.
^ 4 ח ע"ב ד"ה כיבוש יחיד.
^ 5 ח ע"א ד"ה כיבוש יחיד.
^ 6 הלכות בית הבחירה ו, טז.
^ 7 בף ז ע"ב.
^ 8 על המשנה - מסכת חלה ב, ב.
^ 9 סוכה ב ע"א.
^ 10 חלה ב, א.
^ 11 ד"ה סוריא.
^ 12 כ ע"ב ד"ה סוריא.
^ 13 א, ב.
^ 14 א, י.
^ 15 אמנם יש להקשות על דברי הרמב"ם, שמשמע מהם שאם לגוי היה קניין להפקיע מן המצוות, היה המקום מוגדר ככיבוש יחיד, וגם לאחר שהישראל היה חוזר וקונה אותה ממנו, היה המקום פטור מדאורייתא מתרומות ומעשרות, ולכאורה סותר הדבר את כל סוגיות הגמרא, הנוקטות בפשטות שגידולים הגדלים בקרקע שנקנתה בעבר מן הגוי חייבים בתרומות ומעשרות, גם למאן דאמר שיש לגוי קניין להפקיע מקדושת הארץ! ונראה שמה שתלה הרמב"ם את החיוב בתרומות ומעשרות בכך שקניין הגוי אינו מפקיע מהמצוות, כוונתו רק לפירות שגדלו שם בשעה שהקרקע הייתה שייכת לגוי, שאם הגוי היה מפקיע את הארץ מהמצוות אז הפירות היו פטורים מתרומות ומעשרות גם אם התמרחו אצל ישראל, כדין כיבוש יחיד, שבו אין קיימת קדושת הארץ, ואילו עתה, כשאנו פוסקים שאין לגוי קניין להפקיע מקדושת הארץ, הפירות הללו חייבים בתרומות ומעשרות ובביכורים.
^ 16 ד"ה המוכר עבדו.
^ 17 בחידושיו לעבודה זרה כ ע"ב ד"ה אין משכירין, והביאו גם הרשב"א שם בדף כא ע"א ד"ה קסבר.
^ 18 אמנם הברייתא אומרת שיש שלושה הבדלים בין סוריא לארץ-ישראל, אולם לכאורה ניתן להבין שהבדלים אלו אינם נובעים מפני חסרון בקדושתה של סוריא, אלא מפני סיבות אחרות. את הדין, שהמביא גט מסוריא צריך לומר: בפני נכתב ובפני נחתם, ניתן לבאר ולומר, שאין הדבר נובע מפני חסרון בקדושתה של סוריא, אלא זו היא תקנת חכמים מפני שאין בקיאים בה לשמה, או מפני שאין עדים מצויים לקיים את החתימות, וכפי שמצינו שהמביא גט מבבל אינו צריך לומר: בפני נכתב ובפני נחתם, על אף שאין בה קדושה כלל, מפני שאין קיימים בה חסרונות אלו. וכמו כן הדין שעפרה של סוריא טמא כעפר חוץ לארץ, אינו נובע מפני חסרון בקדושתה של סוריא, שהרי גם דין זה אינו אלא גזרה מדרבנן.
^ 19 דף מג ע"ב.
^ 20 בד"ה כמוכר בחוצה לארץ.
^ 21 דף קי ע"ב.
^ 22 א, ד.
^ 23 הלכות איסורי ביאה יב, יא.
^ 24 שם, הלכה כ"ב.
^ 25 ביכורים ב, א.
^ 26 ביכורים א, ח.
^ 27 יב, א.
^ 28 ועיין עוד בדברי המהר"י קורקוס, שם.
^ 29 ח ע"ב ד"ה כיבוש יחיד.
^ 30 עקב, פסקה נא.
^ 31 מה ע"ב.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il