גדול קידוש מחילול ה' | הרב ש. יוסף וייצן | בית המדרש

משפחה חברה ומדינה
ואנחנו קמנו ונתעודד

קטגוריה משנית

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

הרב יעקב יוסף רעייתו חנה
ובנם שובאל ציון דיקשטיין הי"ד

8 דק' קריאה

היום אנו נמצאים בימים קשים מאד. אנו הולכים מלוויה ללוויה. לוויות מיוחדות, לוויות לישובים שנחרבים אל מול עיננו. אנו מתפללים שהלוויה לא תהיה לזמן רב. אנו מקווים תוך זמן מועט לשוב אל ארץ חיינו.

אתמול לווינו את הישוב ניסנית. הלכנו לבית מקדש מעט שם והתפללנו. לאחר מכן הסתובבנו בין בתי התושבים שהיו עמוד השדרה של הקהילה. לבסוף התכנסנו בבית הקהילה ומשם פוננו. כל זאת לאחר שבשבת קודש הייתה שבת מרוממת . כמאתיים וחמישים אנשים נשים וטף זאת מלבד מאות החיילים ששהו במקום. לא היינו יכולים לעבור את הלוויה ללא ההכנה של השבת.

בסעודה שלישית הגענו לנקודות שיא ומיד עלו מול עיני והציפו את חדרי ליבי הציורים הרוחניים שנקבעו בנפשי באותה שבת מופלאה בה הייתי יחד עם הרב דני יחד עם הילדים הנפלאים של יוסי וחני.

אותם שירים מיוחדים של סעודה שלישית שירים המושרים ברוממות רוחנית בשעות שאתה יודע אל מול מה יצטרכו שירים אלו לעמוד . ליבא לפומיא לא גליא בשבת אולם חשים את גודל השבר גם כי אלך בגיא צלמוות... תפלה לעני כי יעטוף... אנא ה' אני עבדך בן אמתך פיתחת למוסרי.... ועוד ועוד מנגינות ומילים החודרות אל הנשמה ...

זוהי שבת שאנו יודעים שרק מכוחה ניתן להגיע למבט שיש בו הרבה בכי הרבה דמעות הרבה שבר אולם הכול מוביל אל הקודש, הכול מוביל אל התקווה , הכול מוביל לבנין. הבניין הוא עתה בעיקרו בנין רוחני אולם בעם ישראל אנו יודעים שברגע שבתוך תוכנו הכול יהיה בנוי ושלם אזי החוץ זה פכים קטנים.

קשה מאד להתרומם ולהגיע לשיאים רוחניים. אנו צמאים להגיע למקומות נישאים מתוך עבודה והשקעה , מתוך עלייה מדורגת אל כיוון מעלה. אולם לפעמים אנו נפגשים עם מאורעות שהם לא נותנות לנו מנוח , הם מקפיצות אותנו והם בחינת קול דודי דופק. מצבים אנו לפעמים באים דווקא מתוך מציאות נוראית של חילול ה'. אלו מדרגות שאי אפשר להגיע אליהם בימי חולין. ההתנוצצות של קידוש ה' בא דווקא מתוך הנוראות של חילול ה'.

חז"ל אומרים "גדול קידוש ה' מחילול ה'" ושאל מורנו הרב צבי יהודה זצ"ל מה חידוש בדבר? ובאר שיש מצבים מסובכים בהם יש תערובת של חילול ה' וקידוש ה'. על כך באו חז"ל ולימדונו שמציאות זו למרות שיש בה לחילול ה' ברגע שיש בה גם קידוש ה' אזי היא מציאות שהסך הכל שלו חיובי. היינו יכולים להעלות על דעתנו שהדבר תלוי במשקל הכמותי. על כך אומרים חז"ל שהצד האיכותי הוא הקובע. אפילו מעט קידוש ה' מכריע ריבוי של חילול ה'. וזאת למה? משום שהקדושה היא דבר שקיים לעולם קדוש לעולם קיים. חילול ה' הוא מקומי . לאחר זמן חילול ה' מתפוגג וכל מה שנשאר מן האירוע זה קידוש ה'.

ניתן להוסיף שלא רק שיש כאן תערובת בין חילול ה' לקידוש ה'. יש כאן סדר קבוע שדווקא מתוך חילול ה' צומח ועולה קידוש ה'. ההתמודדות אל מול חילול ה' מייצרת מציאות של קידוש ה'.

רבי עקיבא נהרג על קידוש ה'. ודאי שמיתתו הייתה חילול ה' נוראי. אפילו מלאכי מעלה שאלו שאלות נוראיות על הצדק האלוקי. ודאי שבארץ היה חילול ה' נוראי שהרומאים ברשעותם מתעללים ומבזים קדוש עליון. אולם במשך הדורות התברר שמעשהו של רבי עקיבא נחרת בליבו של עם ישראל והוא נהפך ללפיד אש לקדושה ומסירות נפש.

במלחמת השחרור נפל גוש עציון. נפילתו היה בה חילול ה' נוראי. חילול ה' בה תוך כדי אובדן נוראי של נשמות קדושים שנהרגו על קידוש ה'. חילול ה' בה תוך כדי שבי של חיילים שביזום בשבי בירדן. אולם כל זאת בה תוך כדי מאבק ומסירות נפש עצומה על ההתיישבות. לדורות מה נשאר מגוש עציון נשאר עוז הרוח והנחישות . אותם עוצמות של קידוש ה' הם אלו שפעלו להמשך החיבור אל אדמת גוש עציון.

כך גם אנו אומרים לגבי הסתלקותם של רבי יוסי חני ושובאל הי"ד. הסתלקותם באה תוך כדי חילול ה' חילול ה' בעיקרו נגרם על ידי הגויים. חלילו ה' בא על ידי כוחות של רוע. גם מצדנו מצד עם ישראל היו צדדים רבים של חילול ה' של חולשת הרוח ואי היכולת המוסרית להלחם בטרור. אולם מה יישאר חרות לנצח? האם חילול ה' או המופת של קידוש ה' של משפחה שללא מורה יישבה את הארץ. מופת של משפחה שגידלה ילדים אידיאליסטים ומסורים משפחה שמקדשת את ה' יום יום בכך שהם מתמודדים וממשיכים . משפחה שבזכותה התגייסו כוחות נפלאים באומה בקהילה במשפחה הקרובה בכדי לרפא את השבר. כמה טוב , כמה עוצמות וכמה מעלות באו עלינו על ידי המציאות של סילוק נשמות שהתרוממו לגנזי מרומים על ידי קידוש ה' בכדי להשפיע עלינו משם שפע של קודשה מסירות וטוב. גזירה על המת שישתכח מן הלב. גזירה זו מאפשרת לנו להתנתק מהעדר החיים מן החלל שנוצר. אולם חיוניות החיים וכוחות הטוב והקודש שחוללו הנשמות בהסתלקותם אינם נשכחות מן הלב. הם הולכות ומוסיפות עוד ועוד עוצמות חיים.

כך אנו אומרים ביום הזה. נראה על פני הדברים ברגע זה שחילול ה' שמתרחש אל מול עיננו היום גדול שבעתיים מנקודות קידוש ה' שבאו תוך כדי כך. אולם אנו צריכים להעמיק ולהאמין שלא ירחק היום והמציאות תשתנה. כל החילול ה' ילך ויתנדף ובמקומו יעלה על נס קידוש ה' גדול שבא אל מול החילול ה'. מה שייזכר חרוט בלב האומה זה המסירות נפש של הישובים שישבו שם תחת אש במצבים בלתי נתפסים. תשארנה המידות הנעלות שידעו לשלב בין אמירת אמת לאהבה בין בטחון והשתדלות בין נתינה ללא גבולות לנטילת אחריות משפחתית. הרוח הגדולה הזו תלך ותגייס כוחות מופלאים כוחות גדולים כוחות של קדושה שהיא לעולם קיימת.

גדול קידוש ה' מחילול ה' היא לא רק עובדה היא גם קריאה ואתגר. היא שליחות שאנו נקראים עליה להפוך כל מציאות של חילול ה' למנוף גדול לקידוש ה'. היא מציבה בפנינו אתגר שאל מול כוחות חיצוניים גסים ודורסניים נגלה כוחות פנימיים עדינים ומכילים את שאר האומה.

כאן רוצים לומר עוד הבחנה חשובה. יש הבדל בין המציאות של עם ישראל בגלות לבין המציאות של עם ישראל בזמן הגאולה. בגלות המציאות הבסיסית היא מציאות של חילול ה'. שם לפעמים צריכים לעבור דורות על גבי דורות עד שאנו מצליחים להמתיק את חילול ה' את כל כוחות הרוע. שם גם לאחר שמיתתו של רבי עקיבא נהפכת לפיד אש של קידוש ה' ממשיכה להיות מציאות של חילול ה' במיתת קדושים וטהורים. אין כאן פתרון עומק שעוקר את כוחות הרוע שגורמות לחילול ה'. אולם עתה אנו במציאות חדשה מציאות של גאולה היא מציאות שבמהותה היא מציאות של קידוש ה' של כוחות טוב וצדק שהולכים וכובשים את המציאות. יש מציאויות של חילול ה' אולם עתה בכל מציאות של חילול ה' שמולידה קידוש ה' כאן קידוש ה' עוקר מהיסוד את החילול ה'. כאן אנו לא מסתפקים בכך שיהיה גם קידוש ה' כאן יש סיעתא דשמיא לשינוי בסיסי של כוחות הטוב והרע בעולם. כאן הטוב עומד לכבוש את הרע ולא לתת לו להרים ראש.

בדורנו יש לנו ביטחון שההמתקה של הכוחות הגסים לא ייקח זמן רב. כל הופעה של כוחות גסים מקרב את סילוקו מהעולם. אנו בעידן של "מכונת כביסה". בכדי להיטהר צריך ראשית להציף את כוחות הרוע את הצדדים הרפים. רק ביציאתם אל הפועל נוכל להתמודד מולם ולהמתיק אותם. "עת צרה ליעקב וממנה יושע".

יש עומקים שניתן להגיע אליהם רק מתוך שברון לב רק מתוך כוס הדמעות. שערי דמעה גם בזמן החורבן לא ננעלו. בכוחם של הדמעות לבנות כביש עוקף לסילוק שכינה וליצור חיבור עם עומק העומקים של הקדושה. מה יש בשערי הדמעות שלא ננעלו? הדמעה היא ביטוי למציאות של שבר למציאות של געגועים לעולם עליון לעולם שלא יכול להתגלות. רבי עקיבא מסתלק מן העולם בדרך לא טבעית במיתה משונה. סילוק זה מוליד צווחה הנשמעת בכל העולמות. "זו תורה וזו שכרה?!" על כך באה האמירה האלוקית "שכך עלה במחשבה לפני". בדרך כלל אין לנו מגע עם מחשבתו של הקב"ה. אנו רק נפגשים עם מעשיו של הקב"ה. אולם בשעה שעולם המעשה נשבר ברגע שהעולם הגילוי מלא ערפילים מתרוממים לעולם המחשבה לעולם שהוא בחינה של גזירה עליונה. הדמעות הם כלי הקיבול למדרגה עליונה זו.

כאן אנו מותחים קו אחד ישיר ומאוחד בין הדמעות שדמענו לפני שלוש שנים על הרוגי ארץ ישראל לבין דמעותינו על ארץ ישראל גופא. כמות הדמעות ועומק הדמעות שדמענו עם הרוגי ארץ ישראל וכמות הדמעות שעתה דמענו הולכות ומצטברות הולכות ונהפכות לכוח מטהר לכוח מזכך לכוח מרומם לכוח מנצח.

ריבוי הדמעות הם אלו שבונות בנו כלים להחיל את ההארות של הנשמות שמסתלקות מאיתנו. ככל שאנו היינו קרובים יותר לנשמות שמסתלקות מאיתנו כך אנו מרגישים חלל גדול יותר, כך אנו מתגעגעים ומצפים לחיים שנסתלקו מאיתנו. ההפנמה של החיסרון הגעגועים למה שאין, הצפייה לקשר היא כשלעצמה חיבור עם הנשמות שנסתלקו מאיתנו. הדמעות מאפשרות לבנות כלים להחלת הנשמות שמסתלקות מאיתנו. ככל שאדם בוכה יותר על מי שנסתלק ממנו זהו אות ומופת לריבוי קשר בינו לבין הנשמה המסתלקת. הדמעות יוצרות חיבור עומק חיבור נשמתי בינו לבין הנשמה המסתלקת. חיבור זה הינו חיבור על בסיס קודש, והקודש לעולם קיים. מהותו של הקודש הוא נצחיותו. הדמעות נוטעות בנו כלים להחיל באופן נצחי את אור הנשמה המסתלקת.

כך גם כשאנו רואים אל מול עיננו את חורבן הישובים אנו מתמלאים ברגשות של כריתה וסילוק חיים. הארץ הטובה מזרימה לנו זרמי חיים בישיבתנו עליה. ככל שאנו קרובים יותר לארץ כך היא מחייה אותנו ביתר שאת. כל אחד לפי מדרגתו מרגיש את החיבור שיש לו עם ארץ חיים זו. יש שמתפלל על המקום, יש מי שגר וניזון במקום, יש מי שמגיע לשם בקיץ ושם נרשמים בלבו ציורי המקום. מי מאיתנו לא קשור לגוש קטיף?! הדמעות הם הכלים להחיל את הרוח של ארץ חיים זו. ככל שאנו דומעים יותר אנו מתחברים יותר ונקשרים בעומק של שערי דמעה שלא ננעלו.

הרוח שנבנתה בתוכנו תוך כדי התמודדות אל מול גזירת החורבן היא רוח שתלך ותוסיף עוד ועוד עוצמות לאומה. רוח גוש קטיף תלך ותכבוש את הכוחות הקפואים והחיצוניים שבאו בגסותם והרסו את כל הטוב הפנימי שנבנו במשך למעלה מעשרים שנה.

אלפיים שנה ארץ ישראל התאפקה ולא נתנה זרמי חיים למי שישב עליה. הנה באנו אל הארץ הטובה ונס תחיית המתים של הארץ התרחש. הארץ התחילה לחיות. הארץ קמה לתחייה עבורנו עבור עם ישראל. ארץ זו הייתה נקראת על ידי הישמעאלים ארץ מקוללת. עתה אנו נקרעים מארץ זו. קריעה זו אינה מחזירה אותנו למה שהיה לפני התיישבותנו במקום זה. הארץ הזו קמה לתחייה, היא לא תמות שוב. היא לזמן מוגבל מתנתקת מאיתנו. לפני שבאנו לארץ זו היו קטועי ידיים. עתה יש לנו יד אלא שלפרק זמן מוגבל היא משותקת היא לא יכולה להזרים לנו כוחות חיים באופן ממשי. אולם סומכים עליה היא תעשה שמות בישמעאלים. "לכו חזו מפעלות ה' אשר שם שמות בארץ"[תהילים מ"ו,ט]

מסופר בגמ' בסוף מסכת מכות על רבי עקיבא וחכמים.

פעם אחת היו עולין לירושלים כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים התחילו הן בוכין ור"ע מצחק אמרו לו מפני מה אתה מצחק אמר להם מפני מה אתם בוכים אמרו לו מקום שכתוב בו והזר הקרב יומת ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה אמר להן לכך אני מצחק דכתיב ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו וכי מה עניין אוריה אצל זכריה אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני אלא תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה באוריה כתיב לכן בגללכם ציון שדה תחרש [וגו'] בזכריה כתיב עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלם עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת בלשון הזה אמרו לו עקיבא ניחמתנו עקיבא ניחמתנו:

מה היה ההבדל במבט בין רבי עקיבא לחכמים. לכאורה רבי עקיבא מודה שיש להתאבל על מה שאין על חורבן בית המקדש. לכאורה גם חכמים מאמינים בגאולה. אם כן מה בין רבי עקיבא לחכמים? היו שהסבירו שרבי עקיבא מצליח כבר בהווה להתרומם למדרגת העתיד.

אולם נראה לי לבאר שההבדל בין רבי לחכמים זה לא רק בביטחון בגאולה. ההבדל דווקא מתחיל מהעומק של קריעת הבגדים. רבי עקיבא עצמו עוד לפי שהוא מצחק הוא קורע את בגדיו. רבי עקיבא קורע את בגדיו בעומק יותר גדול מאשר שאר החכמים. רבי עקיבא הוא זה שחווה בצורה הקרובה ביותר את השבר שנשברה האומה בדורו. רבי עקיבא הוא זה שחלם את חלום הגאולה לדורו, ולו נשבר החלום בצורה הקרובה ביותר. אולם דווקא משום שרבי עקיבא מיצה את הבכי והמספד הוא זה שיכול לשחוק ולהרגיש שבתוך תוכו כל המדרגות שהדמעות יכולות לבנות כבר בנויות והוא כבר יכול לחוש שביום שנחרב בית המקדש נולד המנחם.

תשאלו את ילדי משפחת דיקשטיין שהצחוק והתקווה באים לפעמים דווקא לאחר פרץ עמוק של דמעות וכאב.

אנו נקראים היום לבכי ומספד על ערי ישראל החרבות. אולם הבכי הוא זה שיוליד את הצחוק והביטחון שמכאן אנו יוצאים עם אוצרות רוח עם רוממות רוח להמשיך ולבנות את האומה.

זו כוונת חז"ל "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה". אין הכוונה שרק בזמן הגאולה הוא יזכה ויראה בשמחתה. גם זה נכון. אולם כל המתאבל על ירושלים הוא זוכה להיות כרבי עקיבא שלאחר שקורע בגדיו על החורבן הוא משחק "בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת".

אנו קוראים לבנינו היקרים: תבכו תכאבו אולם תבינו שאנו בעיקר צריכים אותכם שמחים עליזים בעלי עוז וגבורה. אתם תלמידי רבי עקיבא שאליהם כתב הרב:

"ודווקא משום שהחזון בשעתו נכשל ..בטוחים אנו כי תורת אמת אשר בפה קדוש יבוא תור לה והתור הזה הולך ובא ולא תקום פעמיים צרה ..."[מאמרי ראיה א' עמ' 230].

ואנחנו קמנו ונתעודד