ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
שבת בקראון פלזה עם הרב שמואל אליהו והרב יוני לביא ושבת שירה עם הרב סבתו

אברהם אוהבי

אהבה – גילוי האחדות ◆ לאהוב 'בכל נפשך' ◆ אהבה מתוך אמונה ◆ תלמידיו של אברהם אבינו ◆ אי אפשר שלא לאהוב את ה'! ◆ מקום לתפילתו ◆ מסירות הנפש שבעקדה.
אחר
ללידה קלה וידיים מלאות למוריה בת רבקה
לחץ להקדשת שיעור זה
אהבה – גילוי האחדות
אברהם אבינו שאותו אנחנו פוגשים בפרשיות אלה, הוא אוהב ה' הגדול. כך קורא לו הקב"ה בעצמו 'אַבְרָהָם אֹהֲבִי' (ישעיהו מא, ח). האהבה החזקה ביותר שאנחנו מוצאים היא אהבת איש ואישה, והנביאים וחז"ל משתמשים באהבה זו כדוגמא לאהבת ה' וכנסת ישראל. כל ספר שיר השירים הוא משל לעניין זה. אהבת בני הזוג זה את זו היא אהבה מיוחדת, אהבה שמחברת - 'וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד' (ב, כד). האהבה נובעת מכך שכל אחד זקוק לשני, וכל אחד משלים את השני, וכשהם שני צדדים משלימים - הם קשורים, מחוברים. בזה האהבה מגיעה לשיאה, כי היא מגלה שהם דבר אחד, וכשהם נפרדים הם חסרים זה לזה. הם שייכים אחד לשני. והרגשת השייכות הזו מתבטאת באהבה, בדבקות.
כך היא גם אהבת ישראל לאביהם שבשמיים. האדם והבריאה כולה תלויים בריבונו של עולם. כל קיומם, כל מציאותם, הוא מריבונו של עולם. עצם המשך קיומה בכל רגע ורגע ובכל שעה ושעה. ועם ישראל, שהוא הלב שבאומות, הגרעין הפנימי של כל הבריאה כולה, מרגיש ביתר שאת את הקישור הזה לריבונו של עולם - שהכול בא מאת ה'. כל הזמן מרגישים שהקב"ה הוא המקיים אותנו, הוא המחייה אותנו, הוא הנותן לנו את כל החכמה, ההבנה, הרגש, השכל, הפרנסה והמזון.
כנסת ישראל חשה את זה בתוכה, ולכן כלל ישראל אוהב אהבה מוחלטת את ריבונו של עולם. והכלל, כמובן, מתבטא בפרטים, ביחידי סגולה מעם ישראל, שמגלים את המציאות הזאת. הצדיקים והחסידים שבכל הדורות, אנשי הקודש , הם מגלים בפועל את מה שטמון בכנסת ישראל כולה, בפוטנציאל, בתוך ליבו של כל אחד ואחד מישראל.

אהבה "בכל נפשך"
הגמרא אומרת (ברכות סא:):
בשעה שהוציאו לר' עקיבא להריגה, זמן קריאת שמע היה, והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל, והיה מקבל עליו עול מלכות שמים. אמרו לו תלמידיו: רבינו, עד כאן? אמר להם: כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה – 'בכל נפשך' – אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי: מתי יבוא לידי ואקיימנו? ועכשיו, שבא לידי, לא אקיימנו? היה מאריך באחד עד שיצאת נשמתו באחד. יצאת בת קול ואמרה: אשריך ר' עקיבא שיצאת נשמתך באחד.
ר' עקיבא רוצה כל ימיו לגלות את האהבה שהוא אוהב את ה' בכל לבבו ובכל נפשו. ר' עקיבא היה בבחינה של בעל תשובה. הוא היה רועה צאן, ואחר כך בגיל מבוגר התחיל ללמוד תורה עד שנהיה גדול התנאים. כל הזמן הוא מתקדם. 'כל ימי הייתי מצטער מתי יבוא פסוק זה לידי', פירוש הדבר שכל הימים הוא היה במדרגה של הפסוק הזה. הוא אהב את הקב"ה בכל לבבו בכל נפשו ובכל מאודו, כפשוטו. להתחיל בגיל ארבעים ללמוד תורה, להיכנס לכיתה א עם התלמידים הצעירים, ולעמול ולהתקדם בצורה מדהימה – אפשרי רק עם מסירות נפש אמתית. זה לא דומה לכל אדם רגיל שלומד. רבי עקיבא מתאמץ ומתייגע, הוא מוסר את כולו ללימוד התורה.
אחר כך, כשהוא כבר תלמיד חכם חשוב וגדול, הוא ממשיך ומתמסר לסייע לבר כוכבא מתוך תקוות גאולה, כי רבי עקיבא חשב שבר כוכבא יכול להיות המשיח. אז הוא מתמסר לכיבוש ארץ ישראל מידי הרומאים. כולו מסור, כל חייו, לתורה, לארץ ישראל, לעם ישראל. אבל זה לא מספיק לו והוא אומר: כל ימי הייתי מצטער מתי יבוא פסוק זה לידי ואקיימנו, מתי אגיע למצב כזה שכל כולי נמסר בפועל לריבונו של עולם. הכול נובע מהבנה שהכול שייך לקב"ה, שהקב"ה אחד, ואין עוד מלבדו.

אהבה מתוך אמונה – ה' אחד
מה הכוונה 'אין עוד מלבדו' - יש מפרשים באופן פשוט, שאין עוד אלוקים מלבדו. יש בריאה, ויש עולם, אבל אלוקים יש אחד ואין עוד מלבדו. אבל הסבר יותר עמוק הוא שלא רק שאין עוד אלוקים מלבדו, שהוא אלוקי האלוקים, אלא שאין מציאות מלבדו, אין מציאות בלעדיו. ומה הפירוש - כל המציאות היא גילויים אלוקיים, הכול מגיע משפע אלוקי. הקב"ה מקיים את העולם בכל רגע ורגע (נחמיה ט, ו) 'אַתָּה מְחַיֶּה אֶת כֻּלָּם', בלשון הווה. כל הזמן ממשיך חיים. זאת אומרת שאין מציאות בלעדי הקב"ה - אין עוד מלבדו.
ביטוי לזה הוא היחס בין הגוף לנשמה. כל זמן שהנשמה חיה האדם חי, ובסוף חייו הוא מחזיר את נשמתו לבוראו. האדם המאמין, ברגע החזרת הנשמה לבורא, גם בתודעה שלו, הוא מחזיר את נשמתו לבורא וזה מה שעושה ר' עקיבא. הוא רוצה לקיים 'בכל נפשך' כפשוטו, מתוך ידיעה ואמונה שאין עוד מלבדו, שכל המציאות שלו נמסרת לריבונו של עולם. לכן הוא מוסר את נפשו ב'אחד'. ה' אחד - פירושו שאין עוד מלבדו. גם צורת המיתה שלו מופיעה את המציאות הזו שאין עוד מלבדו, והוא בטל כלפי ריבונו של עולם.
היחס הזה אל ריבונו של עולם, הוא יחס של הכרה בכך שה' כל הזמן משלים אותנו, כל הזמן מקיים אותנו, כל הזמן נותן לנו את כל השפע, הטוב והאורות. זהו חיבור מוחלט, הכי גדול שיכול להיות, כמו שאיש ואישה זקוקים אחד לשני, ומשלימים זה את זה. אין כאן שני חלקים מחוברים, אלא שני חלקים של מציאות אחת. רק יחד בני הזוג הם אחד - 'ויקרא את שמם אדם'. אהבה זו היא משל עבורנו לאהבה אל ריבונו של עולם. האדם מחובר לריבונו של עולם. אין לו מציאות כלל בלעדיו.
האהבה שלנו לריבונו של עולם היא רק גילוי של מציאות קיימת. זו לא יצירה של קשר שאנחנו בונים ומפתחים, אלא אנחנו מגלים את המציאות הזו שאנחנו קשורים בכל נימי נפשנו לריבונו של עולם. זה היה אברהם אבינו, אוהב ה' הגדול. אהבה כזו מוכרחת להתחיל מאמונה גדולה בריבונו של עולם, תודעה עמוקה שיש בורא לעולם, וכל קיום העולם זה מעשה ה'.

תלמידיו של אברהם אבינו
העוצמה הזאת של האמונה של אברהם אבינו חזקה עד שהוא נעשה צור שכל הדורות עומדים עליו וממשיכים אותו. כל דור ודור שעם ישראל ממשיך הוא גילוי גדול מחדש של גדולתו של אברהם אבינו, גודל אמונתו ואהבתו את ה', שהיה כל כך מושרש בו עד שנטבע בזרעו לכל הדורות. אנחנו צריכים לקחת את המטרה הזאת, להעמיק ולהתקדם כל הזמן באמונה, כל הזמן להיות יותר חזקים ויותר מאמינים, יותר דבקים בריבונו של עולם, יותר חיים בהרגשה העמוקה שאנחנו בריאה אלוקית.
האמונה הזו נותנת עוצמות, כי אנחנו נשענים על ריבונו של עולם. אנחנו מחוברים למקור הגדול והבלתי גבולי וממשיכים משם את כל כוחנו, וככל שאנחנו יותר דבוקים בריבונו של עולם - אנחנו גדלים, כי כל הגודל שלנו הוא ממנו. אנחנו עוד יותר דבקים ומחוברים לגודל, וממילא עוד יותר גדלים. וככל שיותר מאמינים כך יש יותר יכולות ועוצמות, כי אדם שבוטח הוא אדם יותר שמח. שמח ובוטח מתוך האמונה בה' באהבה וביראה, מתוך אהבת ה' גדולה ומוחלטת.
אמרו חכמים: 'כל מי שיש בידו שלשה דברים הללו מתלמידיו של אברהם אבינו: עין טובה, ורוח נמוכה ונפש שפלה' (אבות ה, יט). המידות הללו נובעות מאמונה. המאמין, העומד נוכח ריבונו של עולם, רואה את גדולתו ואינסופיותו, את כוח מעשיו הגדול, רואה את הבריאה כולה, השמיים, הארץ, הכוכבים. הוא מתבונן יותר ויותר בחכמה הגדולה שיש בבריאה, בטוב הגדול שיש בבריאה, בעוצמות הבלתי מוגבלות. עומד האדם הקטן, הנברא, ומרגיש בטל כלפי הגדולה האלוקית. גם אם יש נבראים שקטנים ממנו אינו מתגאה, כי כולם קטנטנים ביחס לריבונו של עולם, גם אם אני גדול מהשני במשהו, זה פסיק קטנטן ביחס לגדולה האלוקית של ריבונו של עולם. אפילו אם אני אהיה בולט יותר מכולם, מה הנפקא מינא בכך - זה לא משמעותי. אדם שכל הזמן חי בתודעה אלוקית, מרגיש בטל.
ועוד יותר מזה, כי כמו שאמרנו קודם, הוא לא רק עומד מול הקב"ה ורואה את גדלות הקב"ה למולו אלא הוא מכיר שגם כל המעלה שבו היא ממנו יתברך. לכן לא יכול להיות שהמאמין לא יהיה עניו ולא תהיה לו רוח נמוכה. האמונה נותנת הרבה כוחות, אבל המאמין יודע שזה לא כוח שלו אלא כוח שהוא מקבל מהקב"ה, וככל שהוא יוסיף ויהיה דבק בקב"ה הוא יקבל יותר כוחות. הוא לא עסוק בעצמו, אלא באידיאל, בשאיפה לאור ה', בדבקות. זה העניו. הוא לא מתעסק במקום שהוא תופס בעולם, האם הוא נתפס כגדול או קטן, כי זה לא הגדלות שלו. הכל מאת ה'.
אברהם אבינו לימד אמונה, וממילא תלמידיו, שלמדו ממנו את האמונה, הם בעלי רוח נמוכה. אברהם אבינו הוא עניו. הוא אומר: 'ואנכי עפר ואפר', וחז"ל לומדים מכאן שהענווה של אברהם אבינו היא להידמות לעפר, שממנו האדם בא. העפר הוא הפוטנציאל - מעפר גדלים כל העצים והפירות, שמהם אחר כך מתפרנסות החיות ובני האדם. העפר הוא המקור של הכול. גם האדם הוא מן האדמה. המהר"ל אומר שבריאת האדם מן העפר מסמלת שהאדם נברא עם הרבה מאוד כוח, ועניינו הוא להוציא את הכוח הזה אל הפועל. אני חושב שאברהם אבינו אומר לעצמו כל הזמן: יש לי עוד פוטנציאל עצום שלא יצא מן הכוח אל הפועל. אני עוד בבחינת עפר. למרות כל מה שהתאמצתי אני עוד כלום. לכן הוא אומר שהוא אפר. אפר זה דבר שאין בו תועלת. כביכול אומר אברהם אבינו - במקום להוציא את הכוחות שלי, אני הורס את הכול, הופך לאפר.
לכאורה זה תמוה. האם כך צריך אדם גדול להסתכל על עצמו, לחשוב שהוא לא שווה כלום כמו אפר, האם אברהם אבינו לא ידע את המעלות שלו, את העוצמות הגדולות שיש לו, שהוא מוביל אחריו זרם גדול של בעלי תשובה, שמתייחסים אליו בכבוד מלכים בכל הסביבה, האם הוא עפר ואפר?! כן. המאמין הגדול יודע, שכל המעלות שלו לגבי הגדולה האלוקית - הן עפר ואפר. אולי אני עצום, אבל זה מכוח ריבונו של עולם שנמצא בתוכי. ה'אני' בעצמו הוא כלום. וכשאברהם מדבר כלפי ריבונו של עולם הוא אומר: אני גדול, ריבונו של עולם שמופיע בי הוא הגדול, לעומת ריבונו של עולם 'אנכי עפר ואפר'. אין סתירה בין ההכרה של האדם במעלות שהקב"ה נתן לו ובין הענווה. להפך, אנחנו רואים שככל שאדם יותר גדול, הוא יוכל להגיע לענווה יותר גדולה. כמו שחז"ל אומרים לנו שאברהם, משה רבינו, אהרון ודוד היו ענווים. הם היו אנשים גדולים, והם אלה שמצוינים בענוותנותם. ככל שהאדם העניו יותר גדול כך הוא בטל יותר לקב"ה, וממילא יש לו יותר כוחות מהקב"ה.
המאמין מסתפק במה שיש לו ושמח בחלקו. הוא יודע שהכול מאת ה', הכול מושגח והכול לטובה - אז הוא שמח בחלקו. הוא לא צריך לאסוף עוד ועוד ממון, להיות בעל עיניים גדולות. הוא שמח כי הוא יודע שהכול מאת ה' לטובה. הוא מתלמידיו של אברהם אבינו, המאמין הגדול. ואברהם אבינו עצמו, כשהציע לו מלך סדום: 'תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ וְהָרְכֻשׁ קַח לָךְ' (בראשית יד, כא), אברהם לא הסכים. הוא לא רץ אחרי הממון. אף על פי שהוא היה גדול בממון, והיה לו הרבה ממון, אבל זה לא מה שתפס אצלו מקום, כי את הכול הקב"ה נתן לו. והכול מיועד להשתמש בו להכנסת אורחים, להרבות תורה ולהרבות אור ה' בעולם.
והמידה השלישית היא עין טובה. אדם מאמין, מסתכל על כל הבריאה כבריאה של הקב"ה. הוא אוהב את ה', דבוק בקב"ה, רוצה שיופיע אור ה' בעולם, וככל שהעולם יותר מפותח ויותר טוב - יש יותר הופעת אור ה'. לכן כשהוא רואה אנשים שטוב להם, חברים שטוב להם ומצליחים, הוא לא משווה אל עצמו, הוא לא שואל 'למה הם יותר טובים ואני פחות?' כשהקב"ה מיטיב אתו הוא שמח, וכשהקב"ה מיטיב עם אחרים הוא שמח. זו עין טובה.
שלושת המידות הבסיסיות האלו עושות את האדם שלם, וגם הכי מאושר. מי שיש לו את המידות הללו - ענווה, הסתפקות במועט ועין טובה - הוא אדם מאושר. והכול נובע מהאמונה. את המידה הזו של האמונה אנחנו צריכים להציב לפנינו כמטרה כל הזמן, להתקדם באמונה, שמביאה לאהבת ה' וליראתו.
אי אפשר שלא לאהוב את ה'
אדם שאוהב את הקב"ה ומאמין בקב"ה בוודאי משתוקק גם לקרבתו. איך משיגים את קרבת ה' - על ידי גילוים של אור ה'. אם מתחברים לתורה, לעם ישראל, לארץ ישראל, לכל דבר שבקדושה שמופיע בו אור ה', נדבקים בגילויים של אור ה'. לכן מי שמאמין מוכרח להיות אוהב תורה, אוהב ישראל, אוהב ארץ ישראל, ואוהב את כל העולם כולו. האהבה הזו היא במדרגות שונות. מרן הרב, שגם נקרא אברהם, ויש בו ניצוץ מהגדולה הזו של אברהם אבינו, אומר: " אי אפשר שלא לאהוב את ה'". לא יכול להיות אחרת. שמעתי תמיד, ש'צריך לאהוב את ה'' ו'נכון לאהוב את ה'' אבל הרב אומר 'אי אפשר שלא לאהוב'. מי שלא אוהב את ה' יש לו בעיה בריאותית, כי האדם הבריא אוהב את ה'.
ומוסיף הרב:
אי אפשר שלא יצמיח כוח של אהבה מתוקה ומוכרחת זו צמח מעשי.
מוכרח להיות שכוח האהבה הזה יוליד רצון לפעול במעשה.
כל המתרחש לטוב ביחס להשגת אור ה'. אי אפשר שלא לאהוב את התורה והמצוות, שהן כל כך קשורות בטוב ה'. אי אפשר שלא לאהוב את היושר, את הצדק, את הסדר הטוב והמעולה המסבב טוב לכל שהוא קשור יפה באמיתת המציאות, ברעיון הלב, ביחס המעולה שלפי גדלו ותפארתו אנו קוראים אותו ומתגלה בו חפץ ה'.
כל דבר יפה וטוב שיש בעולם הוא הופעה של ריבונו של עולם, וצריכים לאהוב אותו.
אי אפשר שלא להתמלא אהבה לכל בריה. שהרי שפע אור ה' בכל הוא מאיר. והכל הוא התגלות חמדת נעם ה'.
יש מדרגות, כמובן, אם אדם אוהב את כל הבריאה, קל וחומר שהוא צריך לאהוב את הבריות היותר מעולות ובולטות, הוא צריך לאהוב מהבריות הקטנטנות ועד לבריאות היותר גדולות. לאהוב את הדומם, הצומח, החי והמדבר - ובכל מדרגה יש הרבה מדרגות, עד שאנו מגיעים לישראל.
אהבת הבריות צריכה להיות בלב ובנשמה. אהבת כל האדם ביחוד, ואהבת כל העמים כולם. חפץ עִילוּיָם ותקומתם הרוחנית והחומרית.
אהבת הכלל לא מתבטאת רק באהבת כל יחיד ויחיד מהכלל. צריך לאהוב כל יחיד ויחיד, וגם את כל הכלל כולו. מי שאוהב את הבריות, רוצה שהם יצליחו ושמח בהצלחתם.
השנאה צריכה להיות רק על הרשעה והזוהמא שבעולם.
כלפי הצדדים המקולקלים צריכה להיות שנאה. אבל לא כלפי הבריות עצמן, אלא על ההופעה של השנאה שמופיעה בבריות. את הבריות צריכים לאהוב. זו מדרגה מאוד מאוד גדולה.

הקובע מקום לתפילתו
אמרו לנו חכמים (ברכות ו:):
כל הקובע מקום לתפילתו אלוקי אברהם בעזרו, וכשמת, אומרים: 'הי עניו הי חסיד מתלמידיו של אברהם אבינו'.
אברהם אבינו קבע מקום לתפילתו - 'וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר עָמַד שָׁם אֶת פְּנֵי ה'' (בראשית יט, כז). מה מיוחד בקביעת מקום, הרי המקום לא חשוב, חשובה הכוונה ולהגיד את המילים בצורה נכונה! הפירוש הפשוט, וכך מפרש רבינו יונה, שאם אדם קובע מקום, זה מראה עד כמה הוא מתייחס באופן רציני לתפילה, הוא לא עוסק רק בדברים העיקריים, אלא גם בצורה החיצונית של עבודת ה', שיהיה במקום קבוע ומכובד.
לפעמים אנשים נתפסים לחיצוניות: יש להם מקום קבוע, אבל לא בדיוק מתכוונים בתפילה. המקום נועד לבטא את היחס לתפילה. אדם שנתפס להנהגות החיצוניות: לובש חגורה ועוד הכנות, אך הראש נמצא במקום אחר - זה לא מועיל. החשיבות של התפילה מגיעה עד המקום, אבל המקום לא הופך לעיקר.
המהר"ל מסביר שיש בזה עמקות מיוחדת. 'הקובע מקום לתפילתו', לשון קביעות. התפילה אצלו אינה ארעית, היא לא חיי שעה, האדם עושה את עניינה של התפילה לדבר קבוע.
הצל"ח (שם) מוסיף עוד שקביעת המקום מראה על ענווה. אדם רוצה שהתפילה שלו תתקבל, ותהיה חזקה ומשמעותית, והוא לא סומך על הכוונה שלו לבדה. הוא יודע שכשאדם מתפלל במקום מסוים, המקום מתקדש, כי במקום הזה נעשית מצווה. אז הוא מתפלל בכל יום באותו מקום, והמקום הזה הולך ונהיה מקום קדוש. כלומר האדם נסמך גם על קדושת המקום, שנותנת לתפילה של כוח נוסף, כי כל מקום שמרבים בו בתפילה – מקבל קדושה. זה סימן שהוא עניו, שלא סומך רק על תפילתו.
הרב פרנק אומר שקביעת מקום מראה על מידת האהבה והוותרנות. יש אנשים רגישים. אם לא קראו להם לעלות לתורה כפי שהם ציפו שיקראו להם, או לא כיבדו אותם במדרגה שהם חשבו שמגיעה להם, אז האדם מתרגז והולך לבית כנסת אחר. אבל גם שם הוא לא מסתדר, אז הוא הולך למקום אחר. אין לו מקום קבוע. לכן מי שקבוע במקום, זה סימן שהוא וותרן גדול, וגם אם לא נתנו לו את הכבוד – הוא מבין את המציאות, והוא מוותר. אתם יודעים שמתלוצצים, שאצל היהודים בכל מקום שיש שני אנשים יש שלושה בתי כנסיות... זו ליצנות מצערת.
אבל יש הסבר יותר גדול, שמעמיק את המושג של 'קובע מקום לתפילתו'. לא מדובר רק במקום פיזי אלא מקום נפשי. אדם שנכנס לבית הכנסת לא רק נכנס למקום גשמי אלא נכנס לאטמוספירה חדשה. אדם שקובע לו מקום לתפילתו מבחינה רוחנית, יוצא מכל המציאות הגשמית שלו, מהעיסוקים שלו, מהטרדות שלו, מהתאוות והרצונות המגושמים שלו - ונכנס למקום חדש, מקום נקי, טהור, קדוש. זו דרכו של אברהם אבינו. זה מבטא כמובן ענווה וחסידות, 'הי עניו, הי חסיד', כמו שאמרה הגמרא. מידות מאוד גדולות, שכאשר אדם נוהג כך הוא מתרומם. וממילא, גם 'אלקי אברהם בעזרו'.

מסירות הנפש בעקדה
מסירות הנפש של אברהם אבינו מתגלה כמובן בפרשת העקידה. יש כאן גודל מיוחד של מסירות, שאנחנו צריכים להתבונן בה עוד ועוד. לאברהם עד גיל מאה יש בנים לא משרה, אבל הקב"ה מבטיח לו בן יחיד משרה שממנו יהיה ההמשך שלו. הקב"ה הבטיח לאברהם אבינו שזרעו יהיה כעפר הארץ, שאם יוכל לספור את כוכבי השמים 'כה יהיה זרעך', והכל מיצחק - 'כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע' (בראשית כא, יב).
יצחק גדל, ויש לאברהם הרבה תקוות ממנו, והנה הקב"ה אומר לו (בראשית כב, ב): 'קַח נָא אֶת בִּנְךָ'! איזה בן? 'אֶת יְחִידְךָ', איזה יחיד? זה יחיד לאמו וזה יחיד לאמו! 'אֲשֶׁר אָהַבְתָּ', גם אותו וגם אותו אני אוהב! 'אֶת יִצְחָק', את מי שאתה הכי הכי אוהב, את כל התקוות, את כל השאיפות - 'וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה, וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה'. אברהם אבינו מבטא את גודל הדבקות שלו בקב"ה, ולא שואל שאלות. הוא לא שואל: הרי ריבונו של עולם, אמרת והבטחת לי אחרת, איך יכול להיות.. ולא רק שהוא עושה את זה, אלא הוא עושה בהידור. קם מוקדם ועושה הכול בעצמו.
'וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה'. חז"ל אומרים לנו - 'בזכות ויבקע עצי עולה, בקע הקב"ה את ים סוף'. הרי הקב"ה אומר לו ללכת רחוק, למה הוא סוחב עצים מהבית, שימצא עצים שם במקום, אבל אברהם מכין את הכול בשלמות, רוצה להיות ערוך לכל מצב. אולי לא יהיו שם עצים... חז"ל אומרים לנו שהדבקות של אברהם בקיום המצווה, במסירות נפש, גרמה אחר כך לקריעת ים סוף. הקדושה הגדולה של אברהם אבינו, מתגברת על החול, חוצה את הים, וישראל עוברים בזכותה ביבשה בתוך הים.
אברהם הולך, ומגיע אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים (בראשית כב, ג). הוא באמת רוצה לבטא את דבקותו בקב"ה, לעשות את ההקרבה הזאת עם כל הלב, הוא הכין את הכול, סידר את הכול. הוא עוקד את יצחק, לוקח את המאכלת, ועומד עכשיו לעשות את הדבר הכי גדול ונורא שיכול להיות. קשה לו בצורה שאי אפשר לתאר, אבל הוא רוצה לעשות את רצון ה'.

ביטול גמור לרצון ה'
והנה ברגע שהוא עומד לקיים את המעשה הכי גדול שאפשר לעשות, אפילו יותר מאשר להקריב את עצמו - הקב"ה עוצר אותו: 'אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר.' אברהם המום. האם הקב"ה לא רוצה את עבודתי, עשיתי משהו לא בשלמות, לא יצאתי ידי חובה.. הוא אומר, אולי אני אעשה ליצחק סימן קטן, הוצאת דם כלשהיא.. - 'אַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה'. להקריב אדם זה נוגד את השקפת התורה האלוקית. כך חז"ל אומרים על הפסוק 'לֹא עָלְתָה עַל לִבִּי' (ירמיה ז לא). לא עלה על ליבי לעשות את הדבר הזה.
הקב"ה מגלה כאן שני דברים: רציתי את מסירות הנפש עד הסוף, אבל מצד שני זו לא עבודת ה', ואני לא רוצה בה. כאן אנחנו רואים איך צריכים לעבוד את ה'. אדם לפעמים נכנס לאיזה מהלך של עבודת ה', וכבר זה נהיה מהלך שלו, ואם אומרים לו להפסיק בזה - הוא לא יכול. הוא נמצא עכשיו בכיוון מסוים, בעבודה מסוימת, וקשה לו לעזוב אותה. הקב"ה אומר לאברהם שני דברים כל כך קשים, אחד הפוך לגמרי מהשני. אברהם אבינו מבטל את עצמו ביטול מלא כלפי ריבונו של עולם. זה שיא שלא יכול להיות שיא יותר גדול ממנו - הנכונות לעקוד את יצחק, וגם העצירה מהמסירות והדבקות הזאת. הכול עשיתי בשביל הקב"ה, ואם הוא אומר לי לעצור – אני מיד עוצר.
בסופו של דבר, מתורצות לאברהם אבינו כל השאלות ששאל. הקב"ה רק בחן אותו. חז"ל אומרים לנו שאין הקב"ה בוחן אלא את מי שיכול לעמוד בניסיון, ואברהם אבינו עומד בניסיון. עשרה ניסיונות התנסה אברהם אבינו ומהניסיון מתגדלים. אנחנו אומרים בתפילה: 'אל תביאנו לידי ניסיון', והנה חז"ל אומרים לנו שהגדולה של אברהם היא מתוך הניסיונות שהתנסה. והמספר 'עשרה' בא רק לבטא את ריבוי הניסיונות. זה לא דווקא מספר מדויק. אברהם מתנסה בהמון ניסיונות, ומתוכם עשרה בולטים באופן מיוחד - והוא עמד בכולם, ומהם גדל. אם כך, למה אנחנו מבקשים שלא לבוא לידי ניסיון - אדרבה, צריך כל אדם לבקש 'נסני', 'בחנני'?
דוד אמר 'בְּחָנֵנִי ה' וְנַסֵּנִי', אבל לא הצליח לעמוד בניסיון. אומר הרב, 'אל תביאנו לידי ניסיון', פירושו אל תביאנו למצב שלא נהיה בתודעה שזה ניסיון. שתמיד כשניפגש בקושי נזכור שזה ניסיון. עכשיו הקב"ה בוחן אותך, אתה צריך להצליח במבחן. יש קושי, צריך לדעת, זה מה' לטובה. לא לשכוח לרגע את המציאות שהכול מאת הקב"ה, וכל מה שקורה אלו רק מבחנים. אין מכות סתם, אין התמודדות סתם - ריבונו של עולם, תעזור לי, שכל פעם שאני אפגש בהתמודדות אני אזכור שזו התמודדות, שזה אתגר שאתה מעמיד אותי בו, ואני צריך לנצח אותו. אם אדם זוכר את הדבר הזה - הוא מנצח ולא נכשל. 'חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי, אברהם יצחק ויעקב'. זו השאיפה, להגיע, לעלות ולעלות, לשאוף ולהתקדם כל הזמן. בעזרת ה'.

֎ ֎ ֎
לקבלת השיחה כל שבוע במייל או בווצאפ,
שלחו הודעה לכתובת bogrim@yeshiva.org.il , או למספר 0547881227
עוד בנושא וירא
שאל שאלה

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il