ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש פרשת שבוע ותנ"ך תולדות
1.00x

לעשות רצונך בלבב שלם

הקב"ה מתאווה לתפלת צדיקים ◆ מצוות התפילה ◆ 'אלוקים אתם'! ◆ לא רעב ללחם ◆ עניינה של התפילה ◆האבות קיימו כל התורה כולה ◆ גדול המצווה ועושה.
לחץ להקדשת שיעור זה
הקב"ה מתאווה לתפלתן של צדיקים
נאמר בפרשה:
וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם, אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק. וַיְהִי יִצְחָק בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה בְּקַחְתּוֹ אֶת רִבְקָה בַּת בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי מִפַּדַּן אֲרָם אֲחוֹת לָבָן הָאֲרַמִּי לוֹ לְאִשָּׁה. וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַה' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא, וַיֵּעָתֶר לוֹ ה', וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ.
יצחק נעקד על גבי המזבח, היה מוכן למסור את נפשו, להיות קרבן לה', והוא לא היה צעיר, הוא היה כבר בן שלושים ושבע. כל הדורות כולם נשענים על מסירות הנפש של יצחק, ומבקשים מה': 'זכור לנו עקידת יצחק', שהקב"ה יזכור את עקידת יצחק, ויעזור לנו בזכותו. והנה, ליצחק עצמו, הקב"ה לא מסייע. הוא נושא אישה - והאישה עקרה. ואחר כך - 'ויהי רעב בארץ'. למה זה קורה לו?
כנראה שאנחנו צריכים להסתכל במבט אחר על הייסורים. ייסורים הם לא עונש, אלא אתגר. הקב"ה רוצה לרומם את הצדיקים, ולכן הוא מעמיד אותם באתגרים והתמודדויות, ועל ידי זה הוא מרומם אותם. לכן, הגם שיצחק היה מוכן למסור את נפשו, הקב"ה מביא עליו ייסורים והתמודדויות נוספים, כדי להעלות אותו למדרגות עוד יותר גבוהות. כל צער שאדם נפגש אתו, כל ייסורים שאדם פוגש הוא צריך להסתכל על זה כאתגר, כקושי, שההתמודדות הנכונה אתו מעלה אותו למדרגה יותר גבוהה.
חכמינו זיכרונם לברכה (יבמות סד.) אמרו: למה האימהות היו עקרות? כי הקב"ה מתאווה לתפילתם של צדיקים, והוא רצה שהאבות יתפללו. לכן שרה לא יולדת עד שהיא מזדקנת, רבקה עקרה, וכך גם רחל. מזה אנחנו לומדים שהצרות הן בשביל התפילות ולא שהתפילות הן כלי לסלק את הצרות. בדרך כלל רגילים לחשוב, שאם יש צרה צריך להתפלל כדי שה' יסלק את הצרה. אבל חכמינו זיכרונם לברכה אומרים שהצרות באו בשביל התפילה. התפילה מרוממת את הצדיקים למעלות מאוד גבוהות, וכשיש איזה קושי, הוא מעורר לבקש ולהתפלל מקירות הלב. הצדיקים יודעים להתפלל באופן הטהור והזך ביותר, הם מבינים שכשיש צרה חיצונית, זה אומר שיש משהו פנימי שצריך תיקון, והפנימיות היא זו שגורמת את הצרה החיצונית. כך, על ידי הצרה הם עושים תיקונים מאוד גדולים, וכשהם עושים תיקונים בעצמם - זה תיקון של כל העולם כולו, כי הצדיק הוא יסוד עולם. התיקון של הצדיק הוא תיקון של יסודות העולם, ואז כל העולם נתקן על ידי זה.
התפילה היא מטרה ולא אמצעי להשיג תוצאות. התפילה היא עבודת ה', התפילה היא כמו עבודת הקרבנות, שעניינה הוא להביע את הקרבה אל ה'. ההקרבה אל ה' גורמת קרבה אל ה'. על ידי שאנחנו נותנים משהו לקב"ה, כביכול, מקריבים אליו, משרתים אותו, עובדים אותו - העבודה הזו מרוממת אותנו, ומקרבת אותנו לריבונו של עולם וכך גם התפילה. כשאדם מתפלל לקב"ה הוא מתעלה – זו תכלית ולא אמצעי.
'וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַה' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא'. ר' יוחנן מפרש, 'ויעתר' - העתיר בקשות רבות, התפלל עוד ועוד, 'קַוֵּה אֶל ה' חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ וְקַוֵּה אֶל ה'' לשון של ריבוי. אך ריש לקיש מפרש 'ויעתר' כמו עֶתֶר, מין כף כזו שמהפכים בעזרתה את התבואה. יצחק עשה מהפכה על ידי התפילה שלו, כי רבקה לא היתה יכולה ללדת באופן טבעי, ועל ידי התפילה התהפך הטבע (בראשית רבה סג, ה).
נראה לי שהפירושים האלו מבטאים את ר' יוחנן וריש לקיש. ריש לקיש הוא בעל תשובה, עשה מהפכה בחייו. היה ראש הליסטים, והפך לתלמיד חכם עצום ומיוחד, שמתנזר מאוד מהחיים. ואילו ר' יוחנן הוא בחינה של צדיק גמור. וכל אחד ביאר את ההעתרה של יצחק, לפי המהות שלו. ושני הדברים נכונים. עניינה של התפילה שהיא יכולה לעשות גם מהפכות ושינויי טבע, וגם שפע של בריאות וטוב טבעי.
מצוות התפילה
התפילה היא אחד משלושת העמודים שעליהם העולם קיים. יצחק – מבין שלשת האבות – מייצג את עמוד העבודה, כי הוא הקריב את עצמו לריבונו של עולם, שזה שיא של עבודת ה', שיא של קרבן, של ביטול כלפי ריבונו של עולם.
הרמב"ם והרמב"ן נחלקו האם התפילה היא מדאורייתא או מדרבנן. הרמב"ם אומר שעיקרה של התפילה הוא מהתורה: 'והיה אם שמוע תשמעו אל מצוותי אשר אנכי מצווה אתכם היום, לאהבה את ה' אלקיכם ולעבדו בכל לבבכם' - איך אפשר לעבוד את ה' בלב, אנחנו עובדים עם הידיים, בעשיית המצוות, ועם הרבה איברים, אבל 'איזוהי עבודה שבלב' אומרים חכמים - 'זו תפילה'. ולדעת הרמב"ם כאן התורה מלמדת אותנו שיש מצווה להתפלל. אמנם התורה לא אמרה לנו את פרטי המצווה, אבל עיקר מצוות התפילה הן מדאורייתא.
אך הרמב"ן אומר, שמכל דברי חכמים אנחנו מוצאים שהתפילה היא מדרבנן. המפרשים מיישבים את דעת הרמב"ם ואומרים שנוסח התפילות, והקביעה של שלוש תפילות ביום הן כמובן דרבנן, ואף על פי כן עיקר מצוות התפילה הוא מדאורייתא. כל יום אדם צריך להתפלל איזו תפילה שהיא, איזו פניה לריבונו של עולם.
התבוננתי פעם בשני הצדדים האלה של תפילה מדאורייתא או מדרבנן. חשבתי, שהרמב"ם אולי אומר, 'איך אפשר להתפלל בלי שהקב"ה נתן לך רשות להתפלל אליו? האם אתה יכול להיכנס לבית ראש הממשלה או הנשיא כדי לומר להם שבחים, או לבקש בקשות?' לא כל אחד יכול להיכנס, אפילו אם הוא רוצה לעשות נחת רוח לראש הממשלה. צריך רשות לכניסה. לכן אומר הרמב"ם, שאם התורה לא היתה אומרת שיש מצווה להתפלל, לא היתה לנו האפשרות להתפלל. התפילה צריכה לבוא מכוח הציווי של ה' אותנו. ובאמת, הרמב"ם מעלה את התפילה למקום גבוה למצווה מדאורייתא. ראיתי פעם שר' יושע בער סולובייצ'יק אומר שהרמב"ם 'גאל' את התפילה. התפילה היתה כביכול עניין צדדי, והוא הכניס אותה למקום מרכזי, מצווה דאורייתא.
ואילו הרמב"ן אומר, שעיקר עניינה של התפילה הוא שהתפלה תבוא מהאדם. זה מהותי בתפילה. כל המצוות כולן הם ציווים שהקב"ה מצווה אותנו לעשות, אבל 'תפילה שַאנִי', היא צריכה לבוא מהאדם. אמנם, אני חושב שגם הרמב"ן יודה, שאם מתפללים כשיש צרות מקיימים בזה מצווה דאורייתא, של 'והרעותם בחצוצרות', אבל סתמא דתפילה, בתור עבודה רגילה, זה מוכרח להיות דבר שבא מלמטה, מהפנימיות של האדם, ולא מציווי חיצוני-עליון.
מהרמב"ם ומהרמב"ן יחד, התפילה – מעמודי העולם – מקבלת משמעויות מאוד גדולות. מצד אחד יש לה את כוח הציווי האלוקי, שהקב"ה מצווה אותנו, ומכוח זה אנחנו פונים אליו, והקב"ה חפץ בתפילה ומתאווה לתפילתם של צדיקים, מתפללי התפילות, ומצד שני, התפילה באה מעומק הלב של האדם, שמרגיש את החיבור אל ריבונו של עולם, את הדבקות והמשיכה לריבונו של עולם, ולכן הוא מתפלל.

אלוקים אתם!
אני רוצה להביא כאן את דברי הרב על התפילה. באורות הקודש חלק ג, מוסר הקודש עמוד מב: "היכולת האלקית בחפצו קשורה" כלומר, כל מה שהקב"ה רוצה - הוא יכול. אין לו מגבלות. אבל לא כל מה שאדם רוצה הוא יכול לעשות. האדם רוצה ללמוד את כל הש"ס ביום אחד, לעשות חסדים גדולים, שיהיה לו הרבה כסף, שיהיה חזק, אבל הוא לא יכול להוציא את כל הרצון הזה מן הכוח אל הפועל כמו הקב"ה.
אבל, מחדש הרב:
היכולת האנושית נועדה היא לבוא למידה האלקית הזאת, להיות קשורה בחפצו - 'אֲנִי אָמַרְתִּי אֱלֹהִים אַתֶּם' (תהלים פב, ו).
המטרה של האדם היא להיות כל כך מחובר לרצון ה', עד שהרצון שלו נעשה רצון פועל. ככל שרצונו של האדם יותר מחובר לרצון ה', כך הרצון שלו יותר יפעל ויתממש.
על כן לא נשלל לגמרי הרושם הזה של יכולת החפץ של האדם, והוא הולך ומוכר עד כדי עמידה של 'וְתִגְזַר אוֹמֶר וְיָקָם לָךְ' (איוב כב, כח).
האדם יכול להתקדם ולשכלל את הרצון שלו, להתאים אותו לרצון ה'. וכשהרצון שלו כל כך גבוה וכל כך מחובר לרצון ה' - הרי כל מה שהקב"ה רוצה כמובן קורה - כך האדם יכול להגיע למדרגה של צדיק שגוזר והקב"ה מקיים, כביכול.
זוהי מידת הצדיקים, ולפי צדקו של האדם הוא מִדָּמֶה ליוצרו, יוצר כל באומר.
האדם יכול ליצור הכול בדיבור, כמו הקב"ה שיצר הכול בדיבורו.
ואין אדם בעולם שלא יהיה בו קורטוב של צדיקות, המיעוט הכמותי הוא היסוד האיכותי שלו.
יש מדרגות בצדיקות, אבל קצת צדיקות יש בכל אדם, וזה אומר שבכל אחד יש קצת כוח של רצון פועל. אדם שיש לו קצת צדיקות, זאת אומרת שיש לו קצת רצון טוב, רצון שמותאם לרצון ה', וברצון הזה מתגלה היכולת ליצור. הרצון הטוב הוא רצון יוצר. והקצת הזה:
זה עיקר האדם, זה היסוד האיכותי שלו, שהוא פועל ברצונו על כל היקום, וממנו יצמח הכול. והוא היסוד החיוני של הלוז אשר ממנו יקום ויפרח בתחיית המתים.
היכולת שלו לפעול באופן כזה שרצונו הוא פועל, והוא 'גוזר ומקיים' מבחינה מסוימת, זה עיקרו של האדם. ה' אומר: 'אֲנִי אָמַרְתִּי אֱלֹהִים אַתֶּם וּבְנֵי עֶלְיוֹן כֻּלְּכֶם', כלומר, אני רוצה שכל אדם יתאים את רצונו לרצון ה', ויהיה קרוב לה' כל כך עד שרצונו יפעל בגדלות על כל העולם.
עוד אומר הרב, שם, עמ' מז:
מה שנודע רק ליחידי סגולה, יוודע לכל, וטוהר הרצון, וחוסנו בנטותו בעוזו לסוד אלוה, זה יהיה ראש מגדלו התרבות העתידה, שתתנוסס בתפארה מידי עם עולם בשביל העולם כולו, ו'ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים'.
הכוח של הרצון הטהור, והחוזק שלו כשהוא מכוון לרצון ה', יהיה ראש מגדל התרבות העתידה. יתגלה בעולם הכוח הגדול של האדם, שהוא יכול להתחבר לרצון ה'. לבני אדם יש כישרונות ויכולות שונים - כישרון אומנותי, כישרון לימודי, במדעי הרוח, במדעי הטבע... כל אחד כפי שחנן אותו ה'. אבל יש שיא של כוח אנושי, וזה כוח הרצון הטהור. וכשמתגלה הכוח שלו לפעול - הוא פועל על כל העולם כולו. הרב אומר לנו, שהכוח הזה מתגלה בתפילה.
התפילה היא פעולה ממש, ככל פעולה שהטבע שלה מורגש, אמנם הכל תלוי בגודל קדשו של הרצון היחידי של המתפלל ושל התוכן האלקי הממלא את נשמתו.
כלומר, אדם שמתפלל זה דבר גדול, אבל פעולת התפילה היא לפי המקום הרוחני שהאדם נמצא בו, וממנו באה התפילה.
ותפילתם של צדיקים עושה מהפכה גדולה לטובה בערכי העולם כולו, 'מה עתר זה מהפך את התבואה בגורן, אף תפילתם של צדיקים מהפכת דעתו של הקב"ה ממידת רגזנות למידת רחמנות' (סוכה יד.).
ישנה שאלה גדולה: האם על ידי זה שאנחנו מתפללים אנחנו יכולים לשנות את רצונו של הקב"ה? הפילוסופים סוברים שאם הקב"ה קבע שכך צריך להיות, אי אפשר לשנות על ידי התפילה, אבל אם מבינים שכוח הרצון של האדם הוא ניצוץ מכוח הרצון האלוקי שברא את העולם, ממילא, כשם שרצונו של ה' חופשי, כך האדם יכול לפעול ברצונו. ושוב, יש בזה מדרגות מדרגות לפי התרוממותו של האדם.
עניינה של התפילה
ממשיך הרב:
כמה גדול הוא הערך של תפילת ישרים, כמה ראוי לעולם התרבותי שיהיה צמא לתפילה זכה, כמה צריכה היא ההתקדמות לפנות כל המכשולים המונחים על ארחות התפילה, כדי להנות מזיו של מעלה הגנוז בה. וזה בוא יבוא.
אנשים צריכים לדעת עד כמה גדולה היא התפילה, כמה מרוממת, מקרבת ומעלה את האדם. תפילה זכה זה ליהנות מזיו של מעלה. זה עניינם של ישראל - הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב (בראשית כז, כב). יש בישראל הכישרון הזה של התפילה, הכישרון של הרצון הפועל. אם התפילה תהיה כמו שהיא צריכה להיות, היא תרומם אותנו. אנחנו מתפללים שלוש פעמים ביום, ולכן מוכרח שהתפילות ירוממו אותנו. בכל יום, בכל תפילה שמתפללים - מתקדמים, מתעלים. ובשביל שהתפילה תהיה כזו, צריך לעבוד, להתכונן לקראת התפילה, להתכונן לעמוד לפני ה'. כשהאדם נכנס לבית המדרש הוא צריך לשים לב שהוא נכנס עכשיו למקום רוחני, למקום של קודש. להרגיש קדושה כזאת, שהוא עומד לפני ה', לפני ריבונו של עולם שנמצא בכל מקום, והוא מדבר אל ריבונו של עולם ששומע את תפילתו, והוא רוצה בתשובה, רוצה למלא את כל הבקשות.
אבל עניינה של התפילה הוא לא רק הבקשות אלא עצם התחברות לריבונו של עולם. עיקר המשמעות של הבקשות היא ההכרה בתלות שלנו בריבונו של עולם. כלומר, אם אנחנו מבקשים מה' 'חוננו מאתך חכמה בינה ודעת', בעצם אנחנו מודים בזה שהדעת היא אצלו, וממנו הכול נמשך, וכך הרצון שלנו לשוב בתשובה, או שה' שיסלח לנו, שיגאל אותנו, שירפא אותנו, שיברך אותנו בברכת השנים - הבקשות האלו מבטאות את ההבנה שהכול ממנו.
התפילה היא ההתבטלות וההכרה בגדולת הקב"ה. ההתבטלות הזו מחברת אותנו אליו. דווקא היכולת שלנו להתבטל מגדילה אותנו, כי אנחנו מתקרבים אל האור ומוארים יותר באורו של הקב"ה. הפרטיות שלנו היא שמתבטלת, אבל האור שמאיר עלינו גדל והולך. אנחנו נהיים גדולים, לא בגדלות פרטית, אלא בגדלות של הקב"ה, שממלאה אותנו בגודל, באור. זהו ענינה של התפילה.
לא רעב ללחם ולא צמא למים
נמשיך בפרשה: 'וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ מִלְּבַד הָרָעָב הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר הָיָה בִּימֵי אַבְרָהָם'. מוזכר כאן שהרעב שבימי יצחק הוא מלבד הרעב שהיה בימי אברהם. בעל 'אור המאיר' מסביר שרמוז כאן, שני סוגים של רעב. יש רעב גשמי, שאין לחם לאכול, ואין מים לשתות, ואדם מרגיש צמא ורעב וסובל סבל גדול. אנחנו לא יודעים היום מה זה רעב. שמעתי מהורי זיכרונם לברכה, שאחרי מלחמת העולם הראשונה, ברוסיה, היה רעב. לא היה מה לאכול, ואנשים ממש מתו מרעב ברחובות. זו מצוקה נוראה. אדם צריך לאכול ולשתות, לקיים את עצמו, והוא לא יכול בלי זה.
אומר 'אור המאיר' שיש אנשי קודש, שיש להם צורך במזון רוחני. וכשזה חסר להם, הם מרגישים צימאון נורא. אם יש להם סוגיה שלא מובנת להם לגמרי, זה קשה וממש גורם להם סבל. מספרים על הגאון מוילנא, שמשהו בזוהר לא היה מבורר לו לגמרי, ובמשך שבועיים זה מאוד הציק לו כמו אדם רעב שאין לו אוכל, והוא צווח מרעב ומצמא, 'לֹא רָעָב לַלֶּחֶם וְלֹא צָמָא לַמַּיִם כִּי אִם לִשְׁמֹעַ אֵת דִּבְרֵי ה'' (עמוס ח, יא). אנשי קודש, אנשי תורה שמתרגלים לדעת כמה הנשמה זקוקה למילוי ולמזון רוחני, כשחסר להם המזון הרוחני הזה, הם מרגישים ממש כמו רעבים וצמאים.
אפשר להסביר, שברוחניות ה'רעב' זה חסרון בגופי תורה - הלכות, וה'צמא' זה חסרון בענייני אמונה, רוחניות, מחשבה. צריך להרגיש את החוסר הזה, שהאדם יפתח בעצמו כזו אהבת תורה, וכזו הבנה כמה התורה ממלאת את הנפש ומרוממת אותה, וכמה בלי התורה האדם הוא חסר, ואז הוא ירגיש רעב וצמא רוחניים.
וכתוב 'וַיְהִי רָעָב', והגמרא אומרת (מגילה י:), שבכל מקום שכתוב 'ויהי' זה לשון צער. מדייק 'אור המאיר', שהצער הוא על כך שכאשר חסר אוכל מרגישים את זה, וכשחסרה שמיימיות, רוחניות, לא מרגישים. צריך להרגיש את החיסרון הרוחני כמו את החיסרון הגשמי, לא פחות. הרי מי יותר חשוב, הנשמה או הגוף - ברור לנו שהנשמה. וכשחסר לה מה שהיא צריכה, זה חיסרון יותר קשה ויותר גדול מאשר חיסרון של הגוף.
אז אומר הקב"ה ליצחק, 'אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה שְׁכֹן בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ'. ארץ פלישתים היא חלק מארץ ישראל, חבל עזה. למה תוסס שם כל כך?! כי הם יודעים ששם זה לא מקומם, והם מציקים לנו כדי שאנחנו נסלק אותם משם, כי זה חלק מארץ ישראל. אור החיים מדגיש את הרעיון הזה על הפסוק 'גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת, וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ' יש כאן שני ציוויים. ראשית כל - 'אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה', סור מרע, אל תעלה בדעתך לצאת מהארץ. ובנוסף – 'שְׁכֹן בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ, גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת', ציווי חיובי. אמנם בפועל אין מצב ביניים, לא לצאת ולא להישאר, אבל התורה מלמדת אותנו שהיציאה לחו"ל היא מזיקה, יש שם טומאת ארץ העמים. ולחיוב, המציאות בארץ ישראל היא מקדשת, היא מרוממת. לא רק שאין בארץ טומאה של חוץ לארץ, אלא שיש בה קדושה של ארץ ישראל. 'וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ, כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל, וַהֲקִמֹתִי אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם אָבִיךָ'.

האבות קיימו כל התורה כולה
נמשיך בפרשה: 'עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי'. אברהם שמר מצוות, חוקים ותורות. חז"ל אומרים לנו, שהאבות שמרו את כל התורה כולה. אבל מניין ידעו אותה, הרי עוד לא ניתנה תורה לישראל! אמנם אברהם הצטווה בברית מילה וקיים, והצטווה לעלות לארץ ישראל וקיים, אבל איך קיים את כל התורה כולה, 'מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי'. מצוות אפשר להבין שהאבות שמרו מדעתם, כי מצוות אלו דברים הגיוניים, כמו מצוות שבין אדם לחברו. ברור שבזה האבות היו מתוקנים. אבל מניין ידעו האבות את החוקים.
אברהם אבינו חיפש בהתחלה את ריבונו של עולם, את 'מִי בָרָא אֵלֶּה', ומעצמו הבין שיש לעולם תוכן, מטרה ויעוד, ויש בורא לעולם, שהוא בעצם גבוה מעל גבוה, ולכל העולם יש מגמה. והוא חושב - מהי המגמה שיכולה להיות לעולם, הוא מסתכל על הטוב ועל השפע ומבין שיש מגמה חיובית וטובה. ובהתחלה הוא ניסה לעבוד על עצמו להיות יותר טוב, יותר טהור, יותר זך. עד כדי כך שהקב"ה נגלה אליו. אברהם מבין שיש אפשרות להתקרב אל ה', וזו המטרה הכי גבוהה שיכולה להיות. אז הוא ממשיך ומטהר את עצמו יותר, ואמנם את כל המצוות והמעשים ההגיוניים הוא עושה מעצמו.
זו ממש בריאות נפשית, שהוא מבין לא רק שאסור לגנוב, ואסור לרצוח, ואסור לפגוע באחרים, אלא שזה לא נכון, והוא לא רוצה את זה, הוא מואס בעברות הללו. כמו שהתורה אסרה עלינו אפילו לחמוד, לראות דברים יפים אצל השני ולומר: 'אם היה מותר, הייתי לוקח את זה לעצמי. אבל אסור'. כך היה אברהם, הלב שלו היה בריא, שמבין שמה שלא שלי לא שייך אלי, ולכן אפילו לחמוד לא שייך, וכך היחס שלו כלפי כל המצוות השכליות. אברהם לא רק שומר ומקיים אותן, אלא עובד על כך שהלב שלו לא רוצה את הדברים הלא טובים, ואוהב לעשות טוב.
זה לגבי המצוות השכליות. אבל שאלנו - מאיפה אברהם ידע את החוקים, הרי חוקים אלו דברים בלי טעם פשוט. חכמינו זיכרונם לברכה אומרים על מצוות פרה אדומה, שהיא 'חוקה' הטעמים שלה נסתרים, יש טעם אלא שהוא עמוק ומאוד נסתר. זו לא סתם גזירה ללא סיבה פנימית. וכשאדם מתעלה מאוד, הוא מבין גם את הטעם העמוק של החוקים. כך אומר ר' מנחם מנדל מוויטבסק, ב'פרי הארץ'.
ר' מנחם מנדל מוויטבסק היה ממש מגדולי הגדולים של החסידות. הוא היה תלמיד של המגיד ממזריטש, ועלה בראש הקבוצה הראשונה של תלמידי המגיד לארץ ישראל. היו לו אלפי חסידים בחוץ לארץ והוא היה רבו של בעל התניא, מייסד חסידות חב"ד. בהתחלה בעל התניא הלך איתו לארץ ישראל, אבל באמצע הדרך החליט בכל זאת להישאר בחוץ לארץ. ור' מנחם מנדל המשיך עם כמה עשרות משפחות בודדות לארץ ישראל. בהתחלה הם התיישבו בצפת, ואחר כך עברו לטבריה, שם הוא קבור.
ה'מאור עיניים', ר' נחום מצ'רנוביל, מביא עוד הסבר איך האבות קיימו מצוות. באדם יש רמ"ח איברים ושס"ה גידים, וכנגדן יש רמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא תעשה. זה אומר שהמצוות הן מהותיות לאדם. לאדם יש נשמה פנימית, שמתגלה ברמ"ח איברים ושס"ה גידים. לנשמה יש שס"ה כוחות רוחניים מופשטים מאוד, ורמ"ח כוחות מיוחדים פנימיים מאוד, שמתגלים אחר כך באיברים של האדם. ואפילו יותר מזה, לפי הכוחות של הנשמה נוצרו האיברים של האדם.
האדם נוצר מטיפה, וברור שטמון בטיפה הזאת גם שכל, וגם חיות, שהרי ממנה אחר כך האדם חי, חושב ומרגיש. וכל הכוחות, בין הרוחניים ובין הגשמיים שבאדם, היו טמונים בתחילתו. זו לא רק הטיפה הגשמית הזו, אלא גם נשמה רוחנית שהטיפה הזו היא ההופעה שלה. האדם נוצר מגוף ובו נשמה פנימית שהיא המקור של כל הכוחות שלו. ובעצם כל המצוות נמצאות בתוך הנשמה באופן טבעי, אבל כמוסות ומכוסות. זאת אומרת, שבכל איבר מתגלה תוכן פנימי עליון. 'וּמִבְּשָׂרִי אֶחֱזֶה אֱלוֹהַּ'. לכן, מתוך התבוננות של האדם בעצמו, בכוחות הפיזיים שלו שיש להם מקור רוחני ופנימי יותר, הוא יכול לגלות את ריבונו של עולם, לחשוף את הניצוץ האלוקי שבתוכו. וכך עשו האבות, עד שידעו לגלות את רצון ה' בכל המצוות בתוך תוכם.

גדול המצווה ועושה
וכך אומרים לנו חז"ל על האבות (בראשית רבה סא, א): 'יש אומרים שתי כליותיהם נעשו כשני רבנים ומהם למדו תורה'. מתוך תוכם, על ידי שטיהרו את עצמם וזיככו את עצמם. זה המיוחד באבות.
מצד שני, האבות היו לא מצווים ועושים, ומהבחינה הזו הם הפסידו, כי 'גדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה' (קידושין לא.). לכאורה זהו כלל משונה. נראה שמי שעושה מעצמו בלא ציווי הוא יותר גדול! אבל התוספות מסבירים, שכשמצווים על האדם לעשות, יש לו יצר להתנגד לציווי. אבל אם הוא מתנדב מעצמו, והוא יכול גם שלא לעשות, יש לו פחות התנגדות פנימית לזה. לכן המצווה ועושה יותר מתייסר בקיום ו'לפום צערא אגרא'. אך הריטב"א מסביר, שמי שמצווה עושה את רצון ה', ואילו מי שלא מצווה עושה את רצון עצמו, וזה פחות גבוה. אמנם זה יפה שהוא רוצה טוב, והוא רוצה לעבוד את ה', אבל הוא לא נצטווה בזה, אין כאן רצון אלוקי שמתבטא במעשה שהוא עושה. מי שמצווה - רצון ה' מתגלה על ידו.
כך הסדר צריך להיות. בהתחלה ראשי האומה עושים את רצון ה' מעצמם, בלא ציווי, וזה בונה באומה בסיס פנימי של טבעיות, ועבודת ה' מרצון. ועל גבי זה מגיע ציווי ה', ומיניה ומיניה האומה תהיה בשלמותה. חכמים אמרו לנו שהאדם צריך לשאוף 'מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי, אברהם יצחק ויעקב' (תנא דבי אליהו כה). שאיפה להגיע למצב הזה, שאנחנו מעצמנו רוצים לעשות את רצון ה', לא רק מפני שאנחנו חייבים לעשות את רצון ה', לא רק בגלל שכר ועונש, אלא גם בגלל שזה רצון ה', אם זה מה שה' רוצה זה מה שאנחנו רוצים, כי זה הכי טוב ונכון. ה' רוצה שנלמד תורה - אנחנו רוצים ללמוד תורה, אוהבים ונמשכים אליה. אנחנו אוהבים לקיים את המצוות. זה צורך שלנו, זה צימאון, זה רעב לעשות את רצון ה'.
ובאחרית הימים, הקב"ה 'משיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם' (מלאכי ג, כד), מחבר את שניהם, את המצווה ועושה ואת שאינו מצווה ועושה. זהו המצב האידיאלי השלם. ואנחנו נמצאים בתקופה הזאת, אנחנו אלה שצריכים לבנות את היסוד הזה, לבנות את הבריאות הזאת, שכל מה שאנחנו מצווים זה בעצם צורך נפשי שלנו. יש כאלה שיגידו - אם הפכת את המצווה לצורך נפשי, אז זה כבר לא עבודת ה'. הם מתפלפלים. האמת היא להפך, המצב השלם הוא שאתה רוצה את מה שהקב"ה רוצה. אין דבר יותר גדול מזה. יש כאן הזדהות מלאה התאמה של רצון האדם עם רצון ה'. כך נעבוד את ה' מאהבה ומיראה, אבל יראת הרוממות, בעזרת ה'.

֎ ֎ ֎
לקבלת השיחה כל שבוע במייל או בווצאפ,
שלחו הודעה לכתובת bogrim@yeshiva.org.il , או למספר 0547881227
עוד בנושא תולדות

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות. לחץ כאן להעברת שאלתך לרב.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il