האיש שיצא מהחממה | הרב נתנאל יוסיפון | בית המדרש

מדורים
מאמרים נוספים

קטגוריה משנית

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

שלמה בן יעקב

3 דק' קריאה

השבת, ט כסלו, חל יום הולדתו ופטירתו של 'האדמו"ר האמצעי' של חב"ד, רבי דובער, בנו של בעל התניא.
מספרים, שפעם בעת שעדיין היה צעיר לימים, נסע לבקר את חותנו, ופגש שם את אחד מחסידי אביו. שוחחו השניים, ובעת השיחה, ביטל רבי דובער את החסיד בביטול גמור, הן במדרגותיו הרוחניות והן בתפילתו וכו'. אך האמת הייתה, שאותו חסיד היה מגדולי החסידים בעבודת התפילה, אלא שבענוותו המעיט את עצמו.
ענה לו אותו חסיד: מה אתה מתדמה אלי? תשווה את אביך לאבי. אביך הוא רבנו, אדם גדול, שבשעה שנוצרת בוודאי כיוון כוונות גדולות, והביא נשמה גבוהה לעולם. אחר כך שמר אותך בשמירה מעולה, וכך גדלת והגעת למה שהגעת. (אין זה) חידוש גדול!
לעומת זאת, הרי הכוונות שכיוון אבי מובנות הן, ואני קיבלתי נשמה רגילה מאוצר הנשמות. לאחר שנולדתי גדלתי כמו עז, ופרנסתי בכך שאני מלווה כסף לגויים לצורך זריעת שדותיהם. אחר כך אני נוסע אל הלווים בלילות החורף כדי לגבות את חובותיהם, וכשאני מגיע אליהם, אני חייב לשתות איתם משקאות חריפים, כי בלי זה לא מתחילים לדבר. וכך אני נודד ממקום למקום, עושה עם הגויים חשבון, ואחר כך אני נוסע הביתה והולך למקווה ומתפלל, כך שברור איזו תפילה יש לי.
כששמע רבי דובער דיבורים אלו, התפעל מאד, נסע מיד לאביו, והתלונן לפניו על מצבו הרוחני, שאין עבודתו שלימה וכו'.
לאחר מכן, כשבא פעם החסיד להרב בעל התניא, אמר לו הרב: "אני מחזיק לך טובה, אתה עשית את בני לחסיד"! (לפי סיפורי חסידים, תורה, מס' 149).
זהו סיפור חריף מאד, הממחיש כמה כל אדם צריך לעמול בכוחות עצמו להתקדם בעבודת ה', ולא להחזיק טובה לעצמו, כדברי רבן יוחנן בן זכאי – "אם למדת תורה הרבה, אל תחזיק טובה לעצמך, כי לכך נוצרת" (אבות ב, ח). אל לו לאדם להסתפק במה שהגיע אליו, וקל וחומר שאין להסתפק במה שהגענו אליו בקלות בזכות תכונות עימן נולדנו, תמיד עלינו לעמול ולהוסיף ולתלות את ההצלחה בסייעתא דשמייא.
האדמו"ר האמצעי היה מראשוני צדיקי החסידות, שירש מאביו את כס האדמו"רות, והנה בסיפור זה אנו למדים, שאל לו לאדם להסתפק במה שהורישו לו אבותיו, אלא דווקא אדם שזכה לנשמה גבוהה וחינוך טוב, עליו לעמול ולהתרומם ביתר שאת.
רעיון זה מלמד אותנו בפרשתנו, פרשת ויצא, יעקב אבינו. יעקב היה בנו של יצחק ונכדו של אברהם. אדם גדול, שהתגדל בביתם של גדולים. ואכן, קדוש מרחם היה, נולד מהול, ומראשיתו היה איש תם יושב אהלים.
אמת, אחיו היה עשיו הרשע, מה שמוכיח שהייחוס והחינוך הטוב לא מספיק, ויעקב אבינו היה חייב לעמול כדי להוציא את הפוטנציאל הטוב שלו אל הפועל. ובכל זאת, דומה שיכול היה אבינו יעקב לבחור בדרך קלה יותר, כדי לממש את צדקותו. יכול היה ללכת בדרכו של אביו יצחק, שנשאר כל ימיו בארץ ישראל, ודרכו העיקרית הייתה להמשיך את מעשיו של אברהם, אמנם בתוספת עומק וגובה, אך בכל זאת עיקר עניינו – ההמשכיות.
כך חופר יצחק את אותם בארות שחפר אביו אברהם ויסתמום פלישתים, וכשמביא הוא לאוהלו את אשתו הטרייה רבקה, נאמר – "האוהלה שרה אימו", כי כאשתו של יצחק, גם עניינה של רבקה בכך שהיא ממשיכתה של שרה.
אולם, יעקב דרכו שונה. הוא יוצא מבאר שבע והולך לחרן. עוזב את בית אבותיו הידוע והמוכר, והולך לבנות את עולמו החומרי והרוחני במו ידיו. הוא אמנם בן ונכד לעשירים מופלגים, ואף על פי כן כעני מרוד הוא עובר במקלו את הירדן, ושב לארץ אבותיו כעשיר ובעל רכוש מופלג. דווקא הוא, היורש העשיר, מתואר בספר בראשית, כאב שעבר את הדרך הכלכלית הארוכה ביותר. (יוסף הצדיק עבר דרך קשה ממנו).
וכך גם ברוחניות. בשונה מאביו שזכה לכך שאליעזר עבד אברהם טיפל בשידוכיו, יעקב עוזב את החממה המוגנת, והולך לבית לבן הרמאי, השוכן במקום של רמאים, שאבן גדולה שומרת על מימיהם מפני גניבות הדדיות. ודווקא שם הוא שומר על הצאן במסירות נפש עילאית, במידת אמת ויושר שאין דומה לה.
כך בונה יעקב קומה נוספת גדולה ומוצקה על גבי כל הקומות של אבותיו הקודמים, והופך להיות הבחיר שבאבות שדמותו חקוקה בכסא הכבוד.
וממנו יתד ופינה לכולנו, לשלב את המשכיותו של יצחק עם קומתו החדשה של יעקב. ללמוד מהורינו וממשפחתנו את כל הדברים הטובים שהנחילו לנו, ועל כך להוסיף ולבנות קומות חדשות עד בלי די. וכך בכל יום, לשמוח במקום שאליו הגענו, ולהוסיף עליו נדבכים נוספים!

מאמרים נוספים