המקרה: התובע עבד כיועץ בחברה מסוימת. בשלב כלשהו החליטו להקים חברה אחרת בארה"ב, שפעילותה תהיה זהה לפעילות החברה בארץ, הוא השקיע כ 50 אלף דולר, והנתבעים השקיעו גם הם סכומי כסף. לאחר זמן מה הם הבינו שהחברה איננה מתפקדת כראוי, הוחלט שהתובע ייסע לארה"ב כדי לנהל את החברה שם. לאחר זמן מסוים הם הפסיקו לאשר לו לפעול בנכסי החברה, הוא תובע מהחברה ומהמנהלים שלה את שכרו בסך 15 אלף דולר, ועוד 68 אלף דולר עבור מניותיו שלטענתו התחייבו הנתבעים לקנות. כמו כן תבע קנס על איחור והוצאות משפט. מאידך החברה תבעה אותו על ניהול כושל שגרם לשיקול דעת מוטעה ושגרם להפסדים שלהם ולקנסות ממשרד המיסים האמריקאי. התובע השיב שהסיבה שהחברה לא הצליחה היא בגלל שלא ניתנה הזדמנות מספקת. כמו כן החברה תובעת שלא יתחרה עמה. בנוגע לתביעה על אי רכישת המניות, לטענתם ההצעה לא בשלה לכדי הצעה ממשית.

פסק הדין: תביעת התובע נדחית, על התובע להשיב לנתבעים את הטלפון הנייד והמחשב שברשותו השייכים לחברה, והוא זכאי להחזר אגרות והוצאות משפט בסך 4,357 ₪.

נימוקים בקצרה:
א. תוקף הצעת הרכישה של המניות

הלכה פסוקה (259)

רבנים שונים

add_alert

185 - שכר שעות יעוץ לגרעין תורני

186 - תקפוּת התחייבות של עובד שלא להתחרות במעסיקו

187 - קניית דירה שבוטלה על ידי המוכר

טען עוד

להלכה (ב"מ מח ע"א, רמב"ם מכירה א, א) מו"מ שנשאר בגדר 'דברים', אינו מחיל חובה משפטית, אלא רק חובה מוסרית. מאידך, יש תוקף מדין 'סיטומתא' להסכמה חוזית המחייבת לפי החוק והמנהג. אלא שהרא"ש (שו"ת יב, ג) סובר ש דין 'סיטומתא' חל רק כשנעשה מעשה, ולא על ידי דיבור בלבד. במקרה שלנו אמנם רוב פרטי העיסקה סוכמו, אך לא נחתם דבר. בית הדין מכריע שהחוזה אינו תקף גם לפי החוק משום שהיו חסרים בו פרטים מהותיים.

ב. רשלנות של עובד
הראשונים נחלקו כיצד לפרש את הגמרא בבבא קמא (צט ע"ב) שקובעת אחריות לנזק על העובד במקרה שעבד בשכר. לשיטת התוספות יש לחייב את העובד בדיני נזיקין אם היה ניתן להגדיר את מעשיו כ'קרוב לפשיעה'. ואילו לדעת הרמב"ן (ב"מ פב) יש לחייב את העובד רק כאשר יש הוכחה לפשיעה, ואין זה מדיני 'מזיק' אלא מדיני 'שומר שכר'.
העילות לתביעת רשלנות לפי ההלכה הם: א. שינוי מדרישות המעסיק (עפ"י ב"ק קא ע"א, ושו"ע חו"מ שו, ג). ב. שינוי מהמנהג (תוספתא ב"ק י, כט ורמ"א חו"מ שו, ח) כמו מכירה בהקפה במקום שיש למכור במזומן. ג. חוסר מקצועיות (ב"ק צט ע"ב) - אדם שאינו מבין בתחום מסוים ועסק בו חייב לשלם על רשלנותו.
במקרה שלנו התובע דיווח על מעשיו לנתבעים, אך הם החליטו שלא להניא אותו ממעשיו, לגבי הליקויים בעבודתו הנתבעים לא הוכיחו רשלנות.

ג. אחריות למניעת רווח
גם כאשר עובד חייב בנזקי המעסיק, הוא אינו חייב לשלם כאשר מדובר במניעת רווח, אלא אם כן אובדן הרווח הוא וודאי, דבר זה עולה מצד אחד מדברי התוספתא (ב"מ ד, כב) והירושלמי (ב"מ ה, ג) הקובעים שאדם פטור מלשלם רווחים צפויים לחבירו, ומאידך מהגמרא בב"מ (עג, ב) שאדם שקיבל על עצצמו לקנות יין, אילו מניעת הרווח היא וודאית הוא חייב לשלם לו. הריטב"א מסביר שיש כאן דין 'ערב' בגלל שסמך עליו. והחתם סופר (ה, חו"מ קעח) מסביר שלדעת הריטב"א יש לחייב רק במקום בו הרווח הוא ודאי. במקרה זה אין וודאות שהתנהלות אחרת הייתה מביאה רווחים, ולכן אין לחייב על מניעת רווח. לעומת זאת בעניין הכשל מול רשויות המס בארה"ב, למרות שאכן יש כאן מחדל, הוא לא של התובע.

ד. הדרת התובע מהחברה וסגירת החברה
לנתבעים זכות להדיר את התובע מהחברה, משום שיש להם זכות החלטה שכזו. אין זה פוטר אותם מליידע את התובע כבעל מניות, על ההתנהלות הכספית של החברה. התביעה לקניית המניות נדחית, כפי שנכתב לעיל.

ה. האם לעובד מותר להתחרות עם מעסיקו?
במקרה שלנו ישנם שתי שאלות: א. פרשנות ההסכם, אם הוא כולל גם תחרות בישראל, והשני אם יש למנוע לפי ההלכה תחרות בין עובד למעסיקו לשעבר.
החתם סופר (שו"ת ב, יור"ד ט) קובע כי אף שאין מניעה עקרונית לעובד להתחרות עם מעסיקו, אם היה ביניהם הסכם שכזה, הרי ההסכם תקף. זאת משום שזה חלק משכר פעולתו. השבט הלוי (ד, רכ) הוסיף שאם מדובר במידע ייחודי שהעובד נחשף אליו במסגרת עבודתו, הרי שיש איסור לעובד להתחרות במעסיקו תוך שימוש במידע זה. כדוגמא נביא את רשימת הלקוחות והוא הדין לכל מידע שאנשים מקפידים שלא יתגלה. לאור התקופה הארוכה שעברה מהאירוע, אין מקום לאסור על התובע לעסוק בתחום העסקי של הנתבעים. יש להוסיף שלפי פסיקת בית המשפט אין למנוע מעובד התחרות במעסיקו אפילו אם הוא עצמו חתם על חוזה כזה.

ו. הוצאות משפט
בית הדין מחייב את הנתבעים בהוצאות דיון שנערך בפני בית המשפט המחוזי, משום שהייתה קיימת בחוזה שבין הצדדים התניית בוררות, וההתדיינות בבית המשפט, גרמה הוצאות לתובע.