בית המדרש

  • משנה וגמרא
  • יבמות
לחץ להקדשת שיעור זה
יבמות דף קטו ע"א

מעשה בשני תלמידי חכמים ומעשה בשומשומים

undefined

הרב יאיר וסרטיל

אדר א תשע"ט
11 דק' קריאה
עד אחד במלחמה
הגמרא מסתפקת אם ניתן להתיר אשה על פי עד אחד במלחמה, כלומר שעד מעיד שבעלה מת בזמן מלחמה. לעיל במשנה ראינו שבזמן מלחמה אשה אינה נאמנת להעיד שבעלה מת כי חוששים שהיא מדמה וטועה, וכאן הספק הוא מה הדין לגבי עד אחר.
לשון הגמרא הוא: "טעמא דעד אחד מהימן משום דמילתא דעבידא לאיגלויי הוא לא משקר, הכי נמי לא משקר, או דלמא טעמא דעד אחד משום דהיא גופא דייקא ומינסבא והכא (לחלק מהגירסאות מוסיפים כאן: כיון דזימנין דסניא ליה) לא דייקא ומינסבא". בביאור הספק נחלקו הראשונים.
התוס' (ד"ה טעמא) סוברים שלגבי עד איננו חוששים שמדמה, והספק כאן אם הואיל ועבידא לגלויי ניתן להאמין לעד אחד בלבד או שמא היכולת להאמינו היא רק בצירוף הסברא שהאשה דייקא ומינסבא 1 , ולפי זה כאן שיש חשש לדימוי וטעות האשה אינה מדייקת ולכן לא נוכל להסתמך על עד אחד. לפי התוס' החשש אינו שהעד מדמה אלא שהעד משקר, כי עד אחד בערווה אינו נאמן.
רש"י (ד"ה והכא) על דברי הגמרא "והכא לא דייקא" מסביר "ותרוויהו אמרי בדדמי", כלומר לדעתו החשש הוא גם על העד וגם על האשה שמא הם מדמים. את הצד הראשון של הספק, שכן נאמן, צריך להסביר שלא חוששים שעד מדמה, ולגבי האשה לא אכפת לנו כי הואיל ועבידא לאיגלויי איננו זקוקים לצירוף של דייקא ומינסבא. את נימוק הגמרא שהואיל ועבידא לגלויי העד לא משקר נצטרך לפרש שבגלל שעבידא לגלויי העד גם מדקדק ולא מדמה. אך צריך עיון, אם לפי הצד הראשון בגמרא איננו חוששים שעד מדמה, מדוע לפי הצד השני נזקק רש"י לומר ששניהם מדמים הרי די לומר שאחד מהם מדמה כדי שלא נסתמך על העדות (והואיל והגמרא נימקה שלצד זה זקוקים לצירוף של דייקא ומינסבא, ודאי באה לומר שהחשש הוא כדברי התוס' שהאשה מדמה, ואין צורך להוסיף שגם העד מדמה). ואולי יש לומר שעל הצד הראשון שעבידא לגלויי הוא טעם חזק, הוא לא מועיל רק שלא נחשוש את העד בשקר אלא גם שלא נחשוש שהוא מדמה (לגבי האשה בכל זאת יש חשש שמדמה אך אין בכך נפקא מינה כי העד מספיק לבדו), ועל הצד שעבידא לגלויי הוא טעם חשש עולים שני החששות, גם שהעד משקר וגם שהוא מדמה, ואז אנו זקוקים לצירוף של סברת דייקא ומינסבא ובגלל שלגבי האשה יש חשש שמדמה אז אי אפשר להתירה. יתכן שבלאו הכי לא היה מועיל, כי בכל מקרה גם לגבי העד יש חשש מדמה ואם כן לא יספיק כאן צירוף של דייקא. לפי תירוץ זה אכן מצד הנימוק היה מספיק לומר שהאשה לא מדמה ולא היה צריך לומר שגם העד מדמה אלא שמצד האמת הדברים נכונים (כי על הצד שעבידא לגלויי הוא טעם חלש ממילא מצטרף חשש גם מצד הדימוי של העד).
הרי"ף סובר שפשוט לנו שגם עד טועה ומדמה אלא שכאן העד גם מעיד שקברו ולפיכך אין עוד חשש שהוא מדמה, אולם העדות שקברו אינה מסירה את החשש לדמיון וטעות מצד האשה, ולכן אנו מסתפקים כאן אם אפשר להסתמך על העד או שכל נאמנותו היא רק בצירוף דייקא ומינסבא וכאן שיש חשש דמיון ואין את סברת דייקא איננו יכולים להסתמך על עדות העד 2 .

מעשה בשני תלמידי חכמים
בתוך הדיון אם עד אחד במלחמה נאמן מנסה הגמרא להביא הוכחה מהסיפור שהיו שני תלמידי חכמים בספינה שטבעה והתיר רבי את נשותיהם להינשא על פי עדות של נשים, והרי גם נשים רבות יפה כוחן לעדות כעד אחד, וטביעה במים דומה למלחמה בכך שבשניהם יש חשש לטעות ודמיון, ואם כן מוכח שעד אחד במלחמה נאמן. התוס' (ד"ה והא) מבארים שכעת הבינה הגמרא שהן ראו רק שטבעו אך לא ראו שהעלו אותם מתים מן המים. דוחה הגמרא שהרי במים שאין להם סוף לא מתירים ואם כן בין כה וכה מוכרחים להעמיד במקרה שראו שהעלו אותם והעידו על סימניהם ומכיוון שכך אין חשש לטעות ודימוי כי אנו מסתמכים על הסימנים, וממילא אין להביא מכאן הוכחה שהולכים אחר עד גם במקום שיש חשש דימוי.
יש לעיין באיזה חשש דימוי מדובר בשלב השאלה, הרי הן מעידות שטבעו ולפי ההווה אמינא עדות על טביעה אכן מספיקה. ואולי החשש הוא שהן רק ראו אותם נופלים למים או שראו רק שהספינה טבעה ושוב לא הביטו לעברם כלל – וזה ודאי לא מספיק גם לפי ההווה אמינא אלא צריך שיביטו כמה זמן לעברם ויראו שהם לא מתרוממים על פני המים – ובפועל יעידו שראו שהם טבעו, כלומר, שראו במשך זמן שלא התרוממו על פני המים.

דחיית הגמרא – באלו סימנים מדובר וכיצד הם מועילים?
לגבי המסקנה יש לעיין מה בכך שהנשים העידו שראו אותם מתים והעידו על סימניהם, הרי הצד לומר שעד אחד במלחמה לא מועיל הוא שעד אחד חשוד בשקר ורק בצירוף הטעם שהאשה דייקא ומינסבא אנו מקבלים את דבריהם. גם לפי רש"י שהסתפקנו אם העד מדמה סוף סוף הוא פירש שהגמרא הסתפקה גם אם זקוקים לדייקא ומינסבא ולפי זה גם החשש שהאשה מדמה פוסל את העדות. אם כן למרות שכאן העד מעיד שראה סימנים, סוף סוף האשה לא ראתה ומדוע לא נחשוש שהעד משקר וכשהאשה תבוא לחקור היא תשמע שטבעו במים ותדמה שמתו ולא תמשיך לדקדק אלא תסמוך על כך?!
הרשב"א ו הריטב"א מסבירים שהכוונה היא שהם אומרים סימנים הנמצאים במקום מוצנע בגופו, ואם כן אין הכוונה שהם אומרים לנו שזיהו אותם על פי סימנים שהכירו בעצמם מקודם לכן, אלא כעת הם אומרים לנו את הסימנים ומכך מוכח שהם דוברי אמת ולא משקרים, שהרי אילו שיקרו לא היו יודעים את הסימנים, והואיל ואין לחשוש כלל שמשקרים שוב לא זקוקים לצירוף של סברת דייקא ומינסבא. לפי זה מתורצת שאלתנו.
אולם התוס' (ד"ה וקאמרי) לא סברו כך, שהרי על דברי הגמרא שעל כרחך מדובר כאן בהעלום מן המים וראו הנשים את סימניהם, עמדו על השאלה מניין שראו סימנים ולא רק הכירום בטביעות עין, והשיבו שלא די בטביעות עין כי בכך יש לחשוש לדימוי (כלומר, הואיל וראו שהם נפלו למים ואחר כך רואים את הגופות עולות הם עלולים להסתפק בדמיון קל כדי להסיק שהם אלו שנפלו) ולכן ודאי מדובר בסימנים. משמע שמדובר בסימנים כעין טביעות עין, שהן הכירו מראש את הסימנים ולאחר שהעלום זיהו את הסימנים המוכרים להן. לפי זה אנו כן מסתמכים על עדותן וחזרה שאלתנו מדוע לא נחשוש שהאשה מדמה, ולפי הצד שעד אחד לא נאמן במלחמה משום שהאשה מדמה ולא ניתן לצרף את סברת דייקא ומינסבא גם כאן יש לחשוש, וכן הקשה הבית שמואל (אה"ע יז ס"ק קמג).
יש לומר 3 שהואיל והעד העיד שהיו סימנים היא תחקור זאת, ואם תגלה שאכן נכון הדבר ממילא אין לחשוש לטעות ודמיון, ואם תגלה שאין זה נכון היא כבר תחשוד ולא תסמוך רק על מה ששמעה שטבע.
בשו"ת רבי עקיבא איגר (סי' קז ד"ה עוד נלענ"ד) תירץ שהתוס' לשיטתם בגיטין (ב ע"ב ד"ה הוי דבר) שכשלא איתחזק איסורא עד אחד נאמן גם בדבר שבערווה. ולפי זה כאן הואיל ועדים כשרים ראו שנפל למים ורוב הנופלים מתים הרי שהרוב מבטל את חזקת האיסור אלא שחכמים החמירו במים שאין להם סוף. לכן שוב איננו זקוקים לצירוף שהאשה דייקא ומינסבא, כי במקום שלא איתחזק עד אחד נאמן אפילו בדבר שבערווה. לפי זה עיקר התירוץ אינו שראו שהעלום אלא ששני עדים כשרים ראו שטבעו. את לשון הגמרא "אלא היכי דמי דאמרי אסקינהו קמן וחזינהו לאלתר וקאמרי סימנין" נבאר שהיא לא באה לומר שבגלל שמדובר שראו סימנים הם נאמנים (כפי הפירוש הפשוט) אלא באה לומר שדברי המשנה שנשים העידו אינם על עצם הטביעה אלא את הטביעה ראו שני עדים כשרים, ו"היכי דמי?" – כלומר כיצד מדובר במשנה האומרת שנשים העידו – מדובר שנשים העידו על כך שהעלום והן ראו את סימניהם. אך עדיין הסבר זה קשה מהמשך לשון הגמרא "דלאו עלייהו סמכינן אלא אסימנים", שהרי להסבר זה עיקר הדחייה היא שכאן יש עדים שראו את הטביעה ולא שמסתמכים על הסימנים.
הריטב"א שביאר כרשב"א הביא גם הסבר נוסף: "דהואיל וראו עדים שנפלו אלו במים אלא דלא ידעי אם מתו או נצולו וכיון דהני נשי אמרי לן סימן מובהק שבגופה דלית לן למיחש למידי". נראה שכאן אינו מתכוון לומר שראו סימנים במקום מוצנע שהרי זהו התירוץ הקודם, אלא מדובר בסימנים שהכירו כבר קודם ואם כן צריך להבין מה תירץ ומה בכך שהוסיף שמדובר שיש עדים כשרים שראו שנפלו למים, הרי החשש הוא שמא לא מתו, ואת עדות הנשים שראו את הסימנים אי אפשר לקבל מחשש שמשקרות. המהדיר שם מציע לפרש בדומה להסבר רבי עקיבא איגר בדעת התוס', שהואיל ויש עדים כשרים על הנפילה למים שאין להם סוף, שוב אין כאן אלא חומרא מדרבנן, ולכן איננו מחמירים לחשוש שהנשים משקרות, ובכל זאת בטביעות עין לבד אינן נאמנות כי בכך אנו בכל זאת חוששים שהנשים המעידות מדמות (הוא לא ביאר שהרוב מבטל את החזקה כי לשיטת הריטב"א בדבר שבערווה צריך שני עדים גם כשאין חזקה).
לגבי איכות הסימנים כותבים התוס' שאם סימנים דאורייתא מדובר כאן אפילו בסימנים בינוניים, ואם להלכה סימנים דרבנן אזי מדובר כאן בסימנים מובהקים (שכמבואר בבבא מציעא כז ע"ב הם מועילים מדאורייתא לדעת כולם) או שמדובר בבינוניים בצירוף טביעות עין.

הוצאת ממון על פי סימנים
הגמרא מביאה סיפור שאדם הפקיד אצל חברו שומשומים ולאחר זמן בא לבקשם והנפקד טען שכבר השיבם. המפקיד רצה להוכיח את צדקתו ונתן את סימניהם – מה הייתה הכמות שלהם בתוך החבית, ואכן נמצא כדבריו שזו הייתה הכמות בתוך החבית, אולם הנפקד חזר וטען שהשיב ואלו שומשומים אחרים ואירע שהיו בדיוק אותו כמות. רב חסדא סבר להצדיק את המפקיד ולמד זאת מהפסק לגבי מעשה בשני תלמידי חכמים, שהואיל וניתנו סימנים סמכנו עליהם ולא חששנו שהזדמנו אנשים אחרים עם אותם הסימנים, וכך כאן אין לחשוש שהזדמנו שומשומים אחרים עם אותו סימן, כלומר באותה מידה. רבא דחה שמידה אינה נחשבת לסימן טוב ולכן בכך חוששים שהזדמנה אותה כמות.
מר קשישא בנו של רב חסדא התקשה בפסקו של רבא ושאל את רב אשי האמנם חוששים שמא פינו והכניסו אחרים תחתם הרי שנינו לגבי תרומה שאם יש ציון כגון האות "תו" על גבי כלי עם פירות סימן הוא שזו תרומה, ומשמע שאיננו חוששים שפעם היה תרומה אך נתחלפו בפירות אחרים. רבינא השיב ששם הטעם הוא שאילו היה מחליפם היה מוחק ומגרד את האות "תו", אך באמת חוששים שפינו והחליפו באחרים, וזה גם הטעם שרבי יוסי חולק שם ולדעתו אין הפירות תרומה, כי הולכים אחר הרוב (רוב הפירות חולין) ותולים שפינו ואלו אחרים, ואף שלא מחקו את האות יתכן ששכחו. קושיית מר קשישא ותירוץ רבינא אינם נוגעים לסוגיית סימנים אלא זהו דיון אחר, ובכלל לא מדובר שיש סימן שהרי במשנה של תרומה לא צויין שאנו יודעים מה הייתה הכמות של התרומה ושמצאנו כעת את אותה הכמות, אלא מר קשישא הקשה שמצד אחר יש לנו לפסוק לטובת המפקיד, אף אם אין סימן בכמות הפירות, והוא שהואיל וידענו שבעבר הפירות שהיו בחבית זו היו של המפקיד וגם כעת אנו מוצאים שם פירות אין לנו לחשוש שהתחלפו הפירות, ורבינא השיב שכן חוששים להחלפה.
נחזור לעניין הסימנים.
רב חסדא רצה להביא הוכחה מכך שסימנים מועילים במעשה בשני תלמידי חכמים ורבא דחה שאמנם סימן מועיל אך מניין אינו סימן טוב כי יתכן שהזדמן מניין זה במקרה. התוס' (ד"ה אתרמויי) מקשים שמכאן משמע שמניין ומידה לא הווי סימן ואילו בבבא מציעא כג ע"ב אומרת הגמרא שהואיל ומשקל הווי סימן ודאי שגם מניין ומידה. ומתרצים שכאן דרך בני אדם הייתה להצניע מידה כזו אך בדבר שאין דרך דווקא במידה מסויימת אכן הווי סימן. התוס' רא"ש (ד"ה אימר) והריטב"א (ד"ה וכן) מתרצים שדווקא לגבי מציאה נחשב לסימן אך כאן שמדובר בהוצאת ממון מחזקתו לא נחשב לסימן.
מדברי כולם עולה לכאורה שניתן להוציא ממון על פי סימנים אלא שלדעת התוס' אפילו בסימנים בינוניים ואילו לדעת הרא"ש והריטב"א דווקא במובהקים אך קשה כי התוס' בחולין כותבים שלא מוציאים על פי סימנים. נביא דבריהם.
הגמרא בחולין צו ע"א מוכיחה שטביעות עין עדיפה מסימנים שהרי אם עדים יזהו מישהו בטביעות עין ויעידו שרצח נקבל עדותם ונהרגהו על פיהם ואילו אם לא יזהו אותו אלא רק יאמרו שפלוני בעל סימנים אלו ואלו רצח לא נהרוג אותו על פיהם. התוס' שם (ד"ה פלניא) כותבים בפירוש שממון הנמצא ביד בעלים לא מוציאים על פי סימנים, כגון אם יבואו עדים ויעידו שחפץ שיש לו סימנים מסויימים שייך לפלוני לא נוציאו על פי דבריהם, ומחלקים שאין לדמות לשטר שנמצא שמחזירים אותו על פי סימנים בגלל שבשטר שנמצא אף אחד לא מוחזק.
גם הריטב"א בכתובות פה ע"ב (ד"ה חדא) כותב במפורש שלא הוזכר סימן אלא לגבי מציאה אבל לא מצאנו שמועיל להוציא ממון מהמוחזק, והוא מקשה את קושייתנו לגבי הסוגיא שם. יש שם מקרים המקבילים קצת למקרה שבסוגייתנו, שאדם הפקיד חפץ עם סימן ומת הנפקד ועלה ספק אם היתומים צריכים להשיב או שיש לחשוש שאביהם השיב וזהו חפץ דומה עם אותם סימנים השייך לאביהם. נפסק שם שצריכים להשיב הואיל ואביהם לא היה אמיד, ולא סביר שחפץ זה היה שלו וכן משום שהמפקיד נתן סימנים. הריטב"א הבין שכל אחד מהטעמים עומד ומספיק בפני עצמו והקשה כיצד הסימנים מועילים להוציא הרי לא הוזכר סימן אלא לגבי מציאה אבל לא מצאנו שמועיל להוציא ממון מהמוחזק.
בנוסף לקושייתם יש להקשות על סוגייתנו כיצד רב חסדא ניסה להביא הוכחה ממעשה בשני תלמידי חכמים, הרי שם מדובר לגבי איסורים וכיצד אפשר להביא הוכחה משם לגבי הוצאת ממון ממוחזק.
הריטב"א בכתובות מתרץ שמדובר שהיו עדים שראו את ההפקדה וגם ראו את החפץ כעת ולכן אין הנפקד נחשב למוחזק. הריטב"א בסוגייתנו כתב אמנם שמדובר גם כשאין עדי הפקדה אך תחת זה מדובר שהנפקד מודה בהפקדה.
גם התוס' כאן (ד"ה וכן) העמידו שמדובר בהפקיד בעדים, אך הם הגיעו לכך מתוך קושי אחר, שאם לא כן נאמן הנפקד לטעון שהחזיר. לפי זה משמע לכאורה שאם הנפקד טוען שזהו חפץ אחר השייך לו אכן יהיה המפקיד נאמן מכח הסימנים 4 (אלא אם נאמין את הנפקד מכח מיגו), אך לפי זה יסתרו דבריו לתוס' בחולין, ועוד שיחזור הקושי מניין לנו לדמות לאיסורים ולא לחלק שלהוציא לא מועיל. לכן נראה שהתוס' נקטו באחד מן הטעמים אולם מודים שצריך להעמיד בעדי הפקדה גם כדי שלא ייחשב המפקיד למוציא, ובכך גם תיושב הקושיא כיצד רב חסדא השווה ולמד זה מזה, וגם לא יסתרו לדבריהם בחולין.
אך לכאורה דברי הריטב"א סותרים, שהרי מצד אחד ביאר שבגלל שיש עדי הפקדה אין זה נחשב להוצאת ממון מן המוחזק וסימנים מועילים, ומאידך כתב שאין להשוות לאבידה ששם מניין הווי סימן כי אצלנו הוא מוציא ממון מהמוחזק. ונראה ליישב שיש לשיטתו שלוש דרגות. באבידה אין מוחזק כלל ולכן מועילים סימנים אפילו ברמה של מניין. במקום שמוציא לגמרי ממוחזק לא מועיל שום סימן. למקרה שלפנינו יש גדר אמצעי. מצד אחד הנפקד הוא המוחזק ומצד שני יש חזקת חיוב כנגדו הואיל ויש עדי הפקדה או שמודה בהפקדה. בגדר אמצעי כזה מועילים סימנים מובהקים וטובים אך לא סימנים ברמה של סימן מניין. לעומת זאת התוס' סבורים שהואיל ובמקרה שלפנינו יש חזקת חיוב יש להשוות זאת לגבי ההלכה של הוצאה בסימנים לרמה של אבידה וגם כאן מועילים אפילו סימנים כמו מניין 5 .
אם כן, יישבנו את הקושיא לגבי סימנים להוציא, אולם עדיין לא יישבנו את הקושיא השנייה, כיצד הגמרא רצתה ללמוד ממעשה בשני תלמידי חכמים לגבי הוצאת ממון. לפי שיטת התוס' גם קושיא זו מיושבת כעת, כי בגלל שמדובר בעדי הפקדה ולדעתם יש להשוות זאת לאבידה שאין מוחזק ניתן ללמוד מאיסורים. אך לפי הריטב"א שזו דרגה אמצעית ועדיין מוגדר כמוציא ממון עדיין קשה.
המהרש"ל כותב בים של שלמה (על סוגייתנו סי' ט) בשם הר"ן (לא מצאתי) כעין דברי הריטב"א, שיש לחלק בין מציאה בה מועיל מניין לבין מעשה בשומשומים ששם לא מועיל מניין, אך לא מנמק את הסיבה לחילוק כריטב"א שבאבידה אין מוחזק וכאן יש אלא מצד שבאבידה אף אחד לא מכחיש את נותן הסימנים ואילו כאן הנפקד מכחיש. ומוסיף (לא ברור אם גם התוספת נאמרה בשם הר"ן או שהיא כבר מדברי המהרש"ל) שגם בהתרת אשה משום חומרת עריות צריך סימן מובהק למרות ששם אף אחד לא מכחיש אותו, ומוכיח זאת מכך שסוגייתנו השוותה בין התרת אשה למעשה בשומשומים. כך נוכל לתרץ גם את שיטת הריטב"א.
הברכת אברהם (בענין חיישינן שמא פינן) תירץ את שתי הקושיות על פי יסוד שייסד במקומות נוספים בש"ס שספק מוחזק אינו מוגדר כמוחזק. חזקה מועילה במקום שהספק הוא רק על הבעלות, שגם אם המוחזק אינו הבעלים מכל מקום הדבר ברשותו ותפוס בו עבור עצמו. במקרה שלפנינו הואיל והמפקיד טוען שאלו הם השומשומים שהפקיד הרי שלטענתו המקום מושאל לו, כדברי הקצות (קפט ס"ק א) שבכל פיקדון המקום מושאל למפקיד, ואם כן הספק כאן אינו רק מיהו הבעלים אלא תלויה בכך גם השאלה מיהו המוחזק. ממילא מתורץ כיצד סימנים מועילים כאן למרות שבדרך כלל אינם מועילים להוציא וכן מתורץ כיצד השווינו ולמדנו מהתרת אשה למעשה בשומשומים. הברכת אברהם בעת הצבת הקושיות הביא גם את דברי הריטב"א, אולם לפי מה שראינו לעיל לא נוכל לומר את תירוצו בשיטת הריטב"א, כי כפי שראינו הריטב"א כן הגדיר את המקרה של שומשומים כהוצאה ממוחזק.




^ 1.התוס' (צג ע"ב ד"ה עד אחד) מבארים שודאי שני הטעמים נצרכים ורק בגלל שניהם יחד מתירים את האשה והספק בגמרא הוא איזה מן הטעמים הוא העיקרי, לפי שאם הטעם העיקרי הוא דייקא ומינסבא אין לנו להתיר בספיקות הנזכרים, אך אם הטעם העיקרי הוא עבידא לגלויי די במעט הדייקא הקיים במקרים של הספיקות כדי להצטרף לטעם העיקרי ולהתירה. ראה על כך באריכות בסוגיית "היחס בין הטעמים "עבידא לגלויי" ו"דייקא ומינסבא".
^ 2.ומוכיח מהדין של ההוא דטבע בדגלת בדף קכא ע"א שהלכה שכן נאמן. המגיד משנה כתב שתי דרכי הבנה ברי"ף ושתיהן שונות מכפי שפירשנו. הראשונה, הספק הוא בין באומר קברתי בין בלא אומר ולגבי אומר קברתי פשט הרי"ף מהמקרה של דגלת שנאמן. השנייה, ההוכחה מדגלת היא שהגמרא כאן הסתפקה רק בלא אמר קברתיו. לפי שני הפירושים הללו נותרנו בספק להלכה בלא אמר קברתי.
^ 3.דוד זאגא
^ 4.גם כשלא הפקיד בעדים
^ 5.לגבי הוצאת ממון על פי סימנים יש לעיין עוד בש"ך (רצז ס"ק א) הסובר שבסימנים מובהקים ניתן אף להוציא ממון, ודווקא בסימנים כמו במקרה של שומשומים אין להוציא לפי שכדברי התוס' מדובר בשיעור שמצוי שמפקידים כמותו, אך בסימנים מובהקים ממש אפשר להוציא. לעומת זאת הקצות (ס"ק א) והנתיבות (מו ס"ק ח) חולקים וסוברים שלעולם לא ניתן להוציא ממון על פי סימנים אפילו אם הם מובהקים. סוגיא זו נידונה בארוכה בפוסקים ויש לברר גם מהי ההגדרה ל "מובהקים" לפי כל אחת מהדעות, ולא נגענו אלא במקצת.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il