מי שכתב ספר חידושים והדפיס אותו והוא שמח שמחה גדולה האם מברך ברכת שהחיינו?
נברר את הנושא משורשו על מה מברכין שהחיינו. המשנה בברכות פרק הרואה אומרת "בנה בית חדש וקנה כלים חדשים מברך שהחיינו". ושם בדף נט: דיון בגמ' אם קנה כלים חדשים וחזר וקנה צריך לברך שנית ור' יוחנן אמר שצריך לברך.
במסכת סוכה מו. "ת"ר העושה סוכה לעצמו אומר ברוך שהחיינו וכו' ". והתוס' שם אומר צריך לפרש למה על סוכה ועל לולב תקנו לברך שהחיינו ועל ציצית ותפילין לא תקנו. על פדיון הבן תקנו ועל מילה לא תקנו, על מגילה תקנו ועל הלל לא תקנו. ומתרץ מצוה שיש עליה שמחה תקנו שהחיינו. (לא מובן התירוץ הרי הלל כל עניינו שמחה ולמה לא תקנו וכן מה ההבדל בין מילה לפדה"ב גם מצוות מילה יש בה שמחה)
ממשיך התוס' מה שאמרה המשנה שעל כלים חדשים מברך אומר רב שרירא גאון שאין כך ההלכה כי משמע בעירובין מ: שמברכין רק על דבר שבא מזמן לזמן ואומר תוס' וקשה מפדיון הבן.
דברי רב שרירא מבוססין על הגמ' בעירובין ושם נאמר "אמר רבא כי הוינן ביה רב הונא איבעיא לן מהו לומר זמן בר"ה וביוהכ"פ כיוון דמזמן לזמן אתו אמרינן, או דלמא כיון דלא אקרו רגלים לא אמרינן". ומשמע לרב שרירא שהברכה שהחיינו היא על הזמן כלומר על מאורע שקשור בזמן ולא על דבר שאינו קשור בזמן כגון קונה כלים חדשים.
לפ"ז צריך לומר שלדעת המשנה והגמ' בברכות הנ"ל ברכת שהחיינו אינה על הזמן אלא על דבר המשמח אף שהנוסח של הברכה שהגיענו לזמן הזה אך הכוונה לזמן שזכנו בו לדבר משמח.
במנחות מב: אומרת הגמ' על תפילין של יד אומר להניח ועל תפילין של ראש אומר על מצות ואילו לעשות תפילין לא מברך והטעם כי רק על מצוה שעשיתה גמר מצוה כגון מילה צריך לברך. ואומר שם תוס' ד"ה ואילו וכו' שהגמ' שאלה על הברכות שצריך לברך על תפילין. ומסקנתא מברך רק כשמניח ולא על העשיה ולא שהחיינו. וממשיך התוס' שבירושלמי פרק הרואה מצריך לברך על עשיית ציצית סוכה ותפילין ובערוך הביאו וחולק על ש"ס שלנו ובתוספתא דברכות תני העושה ציצית לעצמו מברך שהחיינו ובפרק הרואה אמר דאכלים חדשים מברך שהחיינו וכ"כ רב שרירא גאון. אלו דברי תוס' וזה סותר את מה שהביא בשם רב שרירא בתוס' בסוכה הנ"ל. אמנם המהרש"א יש לו גרסא אחרת בתוס' כאן שהיא כמו שאמר בתוס' בסוכה. ונראה שאפשר להבין את כוונת התוס' שבסוגיא במנחות משמע שאין לברך על תפילין לעשות וגם אין לברך שהחיינו וכך הדין ושלא כמובא בירושלמי ובתוספתא דברכות. אך אפשר להבין שאינו מכריע אלא מביא את המחלוקת ללא הכרעה. גם בתוס' בסוכה אחר שהביא את דברי רב שרירא שואל עליו מפדיון הבן ונשאר בקושיא.
במנחות עה: מובאת ברייתא "תניא היה עומד ומקריב מנחות בירושלים אומר ברוך שהחיינו" מפרש רש"י כגון שלא הקריב כהן זה עדין מנחה מימיו. או שהקריב מנחה חדשה כגון מנחת העומר. וברש"י ישן שם כתב כהן שלא הביא מנחה בשנה זו. והתוס' אומר נראה לפרש דלפי שהיו משמרות מתחדשות ומתחלפות פעמים בשנה וכל משמרת בתי אבות נמצא שלא היו מקריבין אלא שני ימים בשנה וזמן קבוע להם להקריב. לפיכך מברך אזבח ומנחה שהחיינו לזמן.
ניתן להבין ששיטת תוס' כרב שרירא גאון שסוגיות בבלי בערובין ובמנחות מוכיחות שברכת שהחיינו נתקנה רק על מצות שיש להם זמן. ואין הלכה שמברכין על כלים חדשים וכדומה.
הר"ן בסוכה על הרי"ף בעמוד 44 ד"ה וכתבו בתוס' מפרש על מה תקנו שהחיינו במצות על מצות שתלוין בזמן. סוכה לולב מגילה וכן על פדיון הבן כיון שהיא תלויה בזמן ל' של תינוק שיצא מכלל נפל. אבל תפילין ומילה לא תלו בזמן, והלל כיון שתקנו על כל צרה שלא תבוא אין זמנו קבוע. הר"ן לא התיחס למשנה בברכות שמברכין זמן על כלים חדשים. ואולי סובר שרק במצות תקנו שהחיינו על אלו שתלויין בזמן אבל על כלים מברכין אף שאינם תלויים בזמן.
הרמב"ם הל' ברכות פי"א ה"ט אומר כל מצוה שהיא מזמן לזמן כגון שופר. וכן כל מצוה שהיא קנין לו כגון ציצית ותפילין ומזוזה. וכן מצוה שאינה תדירה ואינה מצויה בכל עת כגון מילה ופדה"ב מברך שהחיינו בשעת עשיה.
על הכלל הראשון על הרמב"ם הכל מסכימים גם תוס' ור"ן על הכלל השני מצוה שהיא קנין ואינה תלויה בזמן התוס' אינו מסכים. וגם הר"ן אינו מסכים. גם על הכלל השלישי מצוה שאינה תדירה חולקים תוס' והר"ן אלא שהר"ן אומר שפדיון הבן היא מצוה שתלויה בזמן.
אור החיים בחידושיו על ברכות בראשון לציון שואל לפי הרמב"ם שמברך על מצוה שהיא קנין שיברך על קנית מצה מרור וטלה לפסחו ומתרץ שאין ניכר שהם קנויים למצווה. ואפשר לתרץ אין זה קנין לשמוש קבוע כמו תפילין ומזוזה, מצה ומרור קנויים לשימוש חד פעמי ועל זה לא מברכין. אבל על תפילין ומזוזה שאף אמנם ההנאה היא רוחנית ולא גשמית כמו בכלים. מה לי הנאה גשמית מה לי הנאה רוחנית הם כלים שנהנה מהם.
הטור או"ח סי' כ"ב כתב העושה ציצית לעצמו מברך שהחיינו. ב"י מבאר ע"פ תה"ד ובעהע"ט שזה מטעם כלים חדשים לא מצד המצווה. והטור בסי' רכ"ג כתב שמברכין על כלים חדשים. והב"י מביא שם בד"ה כתבו התוס' את דברי רב שרירא גאון. אבל אומר בשם תה"ד שכל המחברים חולקים עליו וגם על כלים חדשים מברכים שהחיינו. ומביא דברי הרשב"א שמסתבר שנולד לו בן מברך שהחיינו אלא שלא ראיתי שנהגו כן אפילו הגדולים אשר בארץ ושמא עשאום רשות וממשיך שאולי רק במצות הבאות מזמן לזמן עשו חובה לברך שהחיינו. ועל כלים חדשים וירושה אין חובה אלא רשות לברך. אלו דברי הרשב"א. א"כ הרשב"א מחדש גדר חדש יש שהחיינו שהוא חוב ויש שהחיינו שהוא רשות ומקורו בעירובין ששם נאמר שעל דלעת חדשה אינו חייב לומר אלא רשות.
הרמ"א ביו"ד סי' כ"ח סעיף ב' כתב מי ששחט פעם ראשונה מברך שהחיינו על הכיסוי. ובש"ך שם אומר צ"ע שאינו כתוס' ולא כבעהע"ט. ואפילו לא כהרמב"ם שכתב שמברך על תפילין שהם מצות שהם קנין לו. אלו דברי הש"ך אכן הרמב"ם כתב שמצות שאינם תדירות כמו מילה מברך וגם כאן מדובר במצוה שמקיים בפעם הראשונה. אך אינו דומה כי מצות שאינם תדירות כמו מילה אינה בידו עד שנולד וכיסוי הדם מצוה שאפשר לקיימה תמיד ויתכן שהרמבם יסובר שלא לברך, וגם אין ראיה מהיה עומד ומקריב מנחה כי שם הרמב"ם אומר מדובר במנחה חדשה הבאה מן החדש שזה קשור בזמן.
בש"ע יו"ד רס"ה סע' ז' כתב כשהאב עצמו מוהל את בנו הוא מברך שהחיינו. כלומר להשו"ע מברכים שהחיינו גם על מצוה שאינה קשורה בזמן. ואולם באו"ח סי' כ"ב כתב קנה טלית ועשה בה ציצית מברך שהחיינו דלא גרע מכלים חדשים. משמע שאילולא הטעם הזה לא מברך אכן יש לתרץ כי רק על מצוה שבאה לפרקים כמו מילה מברך ולא כל ציצית שהיא מצוה תמידית.
לסיכום הדעות עד כאן. לתוס' מברך שהחיינו רק על המצות הקשורות בזמן סוכה שופר ולא על ציצית ותפילין שאינם קשורים בזמן ועל פדיון הבן מברך ועל זה נשאר בצ"ע. והר"ן ישב ואמר כיון שפדה"ב הוא רק לאחר שלושים יום א"כ גם מצוה זו קשורה בזמן.
תוס' מביא דברי רב שרירא גאון שאינו מברך על כלים חדשים כיון שמברכים רק על מצות שתלויות בזמן.
הרמב"ם חולק ואומר שמברכין על תפילין וציצית ומסביר שהם מצוה שיש בהם קנין. לדעת הרמב"ם אע"פ שההנאה היא מהמצווה ומצות לאו להנות ניתנו בכ"ז מברך מטעם קנית כלי חדש לשון ראשון לציון מה לי לצורך גופו מה לי לצורך נשמתו.
ועוד חולק הרמב"ם במצות שאינם תדירות ואינם מצויות בכל עת כגון מילה ופדה"ב.
הגר"א באו"ח סי' כ"ב פוסק כהרמב"ם ולדעתו גם הטור פוסק כך. וגם הרמ"א בכיסוי הדם כהרמב"ם לדעת הגר"א.
וכעת הגענו לדון בשאלה שהצגנו בתחילה, האם לברך על כתיבת ספר בדברי תורה.
מג"א באו"ח סי' רכ"ג אומר נ"ל על ספרים חדשים אינו מברך דמצוות לאו להנות נתנו. אין מברכים רק על מצות הבאים מזמן לזמן והביא דעה לברך על ספרים. ובשערי תשובה שם כתב הרדב"ז לברך על ספרים וכ"כ במור וקציעה אך לא נהגו כן. ואם גמר ספר בכתיבת חידושי תורה וכ"ש בהדפסה כתב שמברך והביא דעת מחזיק ברכה שיברך בלא שם ומלכות. שחייב להודות.
חת"ס אומר באו"ח נ"ג יחיד שקנה ס"ת יברך וצבור לא יברך אם אין לכל אחד חלק חשוב בספר. ועל בית כנסת כתב הלקט יברך הטוב והמטיב.
מרן הרב באורח משפט עמוד ס"א מסביר למה מנהג העולם לברך שהחיינו ועל בהכ"נ ולא הטוב והמטיב אולי הטוב והמטיב רק על הנאות גופניות ועוד סברא הנאות השייכות לעה"ב אין צירוף לכל אחד יש את העדן שלו לכן מברכים שהחיינו.
מרן הרב אמר לאדמו"ר מגור לברך שהחיינו כאשר קיים בפעם הראשונה מצוות הפרשת תו"מ. וכפי שראינו יש בזה מחלוקת. ומו"ר הרצי"ה מסביר את פסקו של הרב בסוף משפט כהן עמוד רס"ח
אור החיים בספר פרי תואר על יו"ד כ"ח אומר ג' חלוקות. א) מברך שהחיינו על מצוה הבאה מזמן לזמן. וכן על הנאה המתחדשת מזמן לזמן כגון פרי. ב) מצות הבאות לזמנים רחוקים כגון מילה ונכלל בזה כלים חדשים. ג) מצוה שנתחנך לעשותה שלא היה ראוי לעשותה קודם זמן זה והגיע זמן והוכשר לעשות המצווה כגון לבש תפילין פעם ראשונה יברך על המצוה ואם קנה תפילין אחר כך לא יברך שאין זה מלבוש. הברכה היא על שהגיע לזמן שראוי לקיום המצווה. כמו מה שאמרו היה עומד ומקריב מנחות אומר שהחיינו. וחנוך זה נוסף על חנוך למצוות מגיל בר מצוה שהכהנים מתחילים מבן כ' וגם זה נוסף על המצוות שחייבים כל ישראל. לאמר, מברכין שהחיינו על מצוה שהיה מקודם מניעה לעשותה שאינה במציאות כגון שנולד בן וכל שלא היה ראוי מקודם. אבל כיסוי הדם שבכל עת שירצה יכול לשחוט ולכסות לא מברך אפי' בפעם הראשונה זה בניגוד לדעת הרמ"א. ופרי תואר אומר אולי הרמ"א התכוון שזו מצווה ראשונה. אבל ברכת שהחיינו שאומרים על הטובות דין בפני עצמו ומברכין על לבוש או ספרי קודש שהוא קניין המשמח. הלב יברך שהחיינו לזמן טוב כזה ולא נשאר משולל מטוב כימי קדם. עד כאן דבריו.
ולא מובן לי מדוע על ספרים יברך ועל תפילין ששמח בקנייתם לא יברך. ולדעת הרמב"ם מברך על תפילין שהם קנין לו.
מסקנה להרמב"ם מברך על ספרים והגר"א פוסק כהרמב"ם, לרדב"ז מברך, ולמהר"י בירב מברך, לחת"ס המברך לא הפסיד, לפרי תואר מברך, ומשנה ברורה כתב בסי' רכ"ג ס"ק י"ג ובקנית ספרים יש דעות בין האחרונים אם יברך ובחיי אדם מצדד דאם מהדר אחר הספר ושמח בקניתו דמברך וכן כתב במור וקציעה ועל כן אין למחות ביד המברך. אלו דברי המשנ"ב.
ועל כן אם הכותב ספר שמח מאוד יברך בשמחה שהחיינו וקיימנו והגיענו לזה הזה.