ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

שיחת מוצא"ש

משוך עבדך אל רצונך

מיהו צדיק? , 'איש הרצון' , נחתם דינם על הגזל , פיקוח נפש דוחה גזל? , אין לא רוצה, יש לא יכול! , הקשת בתוך הענן , זמן חורף
לחץ להקדשת שיעור זה
מיהו צדיק
'אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ' (ו, ט). התורה מכנה את נח צדיק, ואני רוצה שנתבונן בהגדרה של צדיק. מצד אחד אנחנו יודעים ש'צַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם' (משלי י, כה), זו מדרגה גבוהה מאוד אך מצד שני צדיק הוא מי שבסך הכול רוב מעשיו טובים. המדרגה היותר גדולה היא מדרגת החסיד, משום שהוא עושה לפנים משורת הדין. יש חסידים, יש גיבורים, יש חכמים, יש נביאים, יש מלכים - הרבה דרגות ותכונות שונות.
מדוע החסיד הוא לא יסוד העולם - החסיד הוא איש החסד שעושה לפנים משורת הדין. להיות טוב זו באמת עבודה מיוחדת במינה אבל אדם לא יכול להיות טוב יותר מדי. גם לטוב יש גבולות, ואם אדם עובר את הגבול ומטיב יותר מהיכולת של המקבל לקבל - המקבל סובל. כמו שאמר חוני המעגל, כאשר הוריד ה' גשם רב מדי שהציף את העיר 'אין העולם יכול לעמוד ברוב טובה' (תענית כג.). אמנם בלי גשם אי אפשר להתקיים, אף על פי כן אם יורד יותר גשם ממה שצריך לא ניתן לעמוד בזה. זו מידת החסד.
המידה שכנגד החסד היא מידת הגבורה, הגבולות. מידה חשובה שעל ידה האדם מתגבר ומנצח את מכשוליו, הוא יודע את כוחותיו ומהם הדברים המפריעים לו, וכך הוא יודע לנהוג בצורה נכונה. גם מידת הגבורה היא מידה חשובה מאוד, אבל כמובן שכאשר היא מופיעה באופן קיצוני יש בה חיסרון.
כך זה בכל המידות: מידת חסד היא צד אחד ומצדה השני באה הגבורה; מידת האהבה מצד אחד ומצדה השנית מידת היראה. וכך גם בין בני האדם: יש חכמים שהם מרביצי תורה, וזה תפקיד מאוד חשוב, זו מידה מרכזית וכוללת, זה סגנון מסוים. לעומת זאת יש אנשים שיש להם כוחות רוחניים והשגות, וגם זו מדרגה מאוד גבוהה, אם-כי חכמינו זכרונם לברכה אומרים לנו ש'חכם עדיף מנביא' (בבא בתרא יב.). נביא מקבל ידיעות עליונות שהשכל האנושי לא יכול להגיע אליהן, ואילו החכם קונה בעצמו את חכמת התורה. כך הם מאזנים זה את זה ומוסיפים זה לזה. כל המידות חשובות וכל התפקידים משמעותיים ומוסיפים, אך לא בהכרח שכל תלמיד חכם הוא גם צדיק.
מידת הצדיק היא בעצם מידה שכוללת את כל המדרגות ביחד, מעין סיכום. זהו פירוש הפסוק 'צַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם'. נח היה היסוד של העולם באופן ממשי - כל הדורות כולם הם בני נוח, כך שהוא למעשה היסוד של כל האנושות כולה. עוד אמרו לנו חכמים על הצדיק 'צדיק גוזר והקב"ה מקיים' (על פי מועד קטן טז:), וסמכו עליו את הפסוק 'וְתִגְזַר אוֹמֶר וְיָקָם לָךְ' (איוב כב, כח). אך עדיין לא הגדרנו את המידה הזו של הצדיקות הכוללת והיסודית כל כך.

איש הרצון
הנקודה שהיא הבסיס והיסוד לכל דבר היא נקודת הרצון. כל מעשה שאדם עושה קודם לו רצון פנימי שמתגלה במעשה. הרצון הוא השורש, יסוד עניינו של האדם, המדרגה האלוקית שבאדם. הדבר שמייחד את האדם מכל הבריאה כולה הוא היכולת לבחור, לרצות. בדבר הזה האדם הוא בעל 'צלם אלקים', כיון שבזה הוא דומה לריבונו של עולם, כביכול. זו הנקודה העמוקה והפנימית ביותר באדם.
הכוח הפנימי והיסודי של הרצון הוא גם רב עוצמה. ביסודו, בתוך תוכו, הרצון האמתי של כל אדם הוא לעלות למעלה. זהו לא רצון חיצוני שנולד יום אחד וביום שאחריו באה חרטה. זהו רצון שורשי באדם, נקודת הרצון הטוב של האדם היא בעצם יסודו. צד הצדיקות שבנו היא הנקודה היותר עמוקה ופנימית. הצדיק הוא מי שמחובר לחלוטין לנקודה הפנימית הזו של הרצון העמוק שלו, ובכל המעשים שלו הוא מגלה אותה. הצדיק מחבר את העולם אל ריבונו של עולם, בכל מעשה ומעשה שלו הוא מכוון להופיע את רצון ה'. הוא מגלה וחושף את נקודת הצדקות שבו, שהיא נקודת הטוב שקיימת בכל העולם, וממילא לכל המעשים שלו יש עוצמה גדולה והשפעה רחבה יותר. הרצון הטוב הוא זה שמחבר את העולם אל ריבונו של עולם, והוא שמקיים את העולם. ככל שהרצון הטוב שבעולם מתרבה - ככל שמתרבים צדיקים ומתרבה הצדקות – כך קיומו של העולם מתחזק, ונהיה מחובר בקישור אמיץ יותר אל ה' שהוא מקור החיים. הרצון הטוב השורשי הזה יכול להתבטא כמובן בכל המידות שהזכרנו קודם – חסד או גבורה, אהבה או יראה, ומידות רבות נוספות. אך המיוחד אצל הצדיק הוא שכל המידות הללו וכל המעשים מחוברים תמיד אל נקודת הרצון העמוקה שבו ונובעות ממנה.

אני רוצה להביא את דברי הרב בעניין מספר אורות הקודש (חלק ג, עמוד מב, 'יכולת החפץ'):
היכולת האלקית בחפצו קשורה. היכולת האנושית נועדה היא לבוא למידה האלקית הזו, להיות קשורה בחפצו.
כל רצונו של הקב"ה הוא יכול לעשות. אין אצל הקב"ה שום מניעה מהוצאת רצונו אל הפועל. אצל האדם לעומת זאת המצב שונה: אמנם הוא יכול לרצות הכול, אך לא תמיד בידו להוציא את הרצון שלו מהכוח אל הפועל. היכולת מוגבלת אף על פי שהרצון לא מוגבל. הרב מלמד אותנו שהמגמה של היכולת האנושית היא שתהיה גם היא קרובה אל היכולת האלקית, שבחפצו קשורה, ללא פער בין רצוי ומצוי.

'אֲנִי אָמַרְתִּי אֱלֹהִים אַתֶּם' (תהלים פב, ו). ועל כן, לא נשלל לגמרי רושם זה של יכולת החפץ מהאדם, והוא הולך ומוכר, עד כדי המידה של 'וְתִגְזַר אוֹמֶר וְיָקָם לָךְ'.
אנחנו יכולים למצוא אצל בני אדם מיוחדים את היכולת הזו להוציא את הרצון אל הפועל באופן שלם, כאשר הצדיק גוזר והקב"ה מקיים. איך זה פועל, איך ייתכן שרצונו של הצדיק משנה את המציאות - כאשר האדם מתאים את רצונו לחלוטין לרצון ה' יתברך. בעצם נהיה מצב שהרצון האלוקי נמשך אל המציאות דרך רצונו של הצדיק, והרי הרצון האלוקי פועל ללא מונע, כפי שהסברנו. לכן אם אותו צדיק מבקש ומתפלל על דבר מסויים, כיון שנקודת הרצון שלו נקייה כל כך ומתאימה אל רצון ה', וכל הבקשה שלו נובעת מהרצון שלו שהעולם יהיה מתוקן ושלם, ומתוך כך הוא מבקש לדוגמה שפלוני יהיה בריא – אז נמשך ברצון שלו רצונו של הקב"ה, והדבר מתקיים.
זוהי מידת הצדיקים, ולפי צדקו של האדם הוא מתדמה ליוצרו, שהוא יוצר כל באומר.
ככל שהאדם יותר צדיק, ולפי מה שהסברנו ככל שהוא מתאים יותר את רצונו לרצון ה', כך הוא מתדמה ליוצרו. כפי שהקב"ה בדברו יצר הכול, כך יוכל גם דיבורו של הצדיק להתקיים בשלמות.

אין אדם בעולם שלא יהיה בו קורטוב של צדקות, והמיעוט הכמותי הזה הוא היסוד האיכותי שלו, שהוא על כל היקום, והוא גוזר ומקיים, וממנו יצמח הכול, והוא היסוד הרוחני של ה'לוז' שממנו הכול יקום ויפרח בתחיית המתים.
הרצון הטוב לצדיקות קיים בכל אחד ואחד באופן גלוי, ואפילו מעט רצון טוב – זהו היסוד האיכותי שלו. וזו המעלה של הצדיק, הרצון הטוב שמתוכה נובעות ומאירות שאר המידות. המילה יסוד מלמדת אותנו שזהו הבסיס של הכול אבל הוא נסתר. כמו יסודות של בית שהם המחזיקים את כל הבית ולא רואים אותם. התכונה הזו היא תכונה פנימית, שלא צריכה להראות, היא נמצאת לפני ולפנים, היא הגרעין, והיא משפיעה על העוצמה והאופן שבו מתגלים שאר הכוחות של הצדיק.
עוד אומרת לנו התורה על נח ש'צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו'. ידועים שני פירושים בדברי חכמים לביטוי הזה (סנהדרין קח.), האחד דורש אותו לשבח: אם בדור רשע כמו שלו הצליח נח להיות צדיק, כל שכן שבדור אחר הוא היה צדיק. ופירוש הפוך: נח היה צדיק רק ביחס לדורו אבל בדור של צדיקים צדקותו לא הייתה כל כך נחשבת. יש פירוש שלישי, של הזוהר (נט.): נח הוא היסוד של הצדיקות שהחזיק את כל הדור. כל הדורות נמשכים ממנו ונשענים על צדקותו, משום שהצדיקות היא היסוד שמקיימת הכול, כמו שראינו.

נחתם דינם על הגזל
ממשיכה התורה: 'וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס'. חכמים מסבירים לנו (סנהדרין נז.) שרמוזים בפסוק זה גזל, עבודה זרה וגילוי עריות. הקשר בין חמס לגזל מוכר לנו. חמס הוא סוג מסוים של גזל, לגזול בכל פעם דבר מועט, פחות משווה פרוטה, כל כך זעיר עד שלא חייבים להחזיר אותו, אבל אם כל אחד לוקח קצת – עלול האדם להפסיד הכול. ולמה חכמים אומרים שחמס כולל גם עבודה זרה - עבודה זרה גם היא בעצם גזל, משום שאדם שעובד עבודה זרה לוקח את הכוחות שה' נתן לו ומשתמש בהם כנגד רצונו של הקב"ה. זה מזכיר 'שואל שלא מדעת', אדם ששואל מחברו בלי לבקש ממנו – הוא ממש גזלן. הקב"ה לא נתן לך את הכוחות הרבים שלך בשביל שתעבוד בהם עבודה זרה! גילוי עריות גם הוא מחובר לגזל. אשת איש זו אישה של מישהו אחר, אתה לא יכול לקחת אותה, זה שיבוש של הסדר של העולם. היסוד הכולל של החטאים הללו הוא היציאה מהסדר הפשוט המקורי של העולם, וזה כל כך חמור עד שהעולם לא יכול להתקיים כך, ולכן יש מבול.
ואמרו חכמים, שאף על פי שאנשי דור המבול חטאו בכל החטאים הללו, לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל (שם, קח.). השם משמואל (תרע"ב ד"ה ברש"י) מסביר זאת במשל לאדם בריא שלא אוכל הרבה זמן - הוא מרגיש את החוסר. אם יש לו איזו מחלה – הוא מרגיש שמשהו לא בסדר וצריך לטפל בזה. יש לאדם חוש בריא שדורש ממנו למלא את החיסרון. אבל אדם שבאמת חולה, לפעמים הוא אפילו לא מרגיש שמשהו לא כשורה, ואז יכולים להיגרם לו נזקים גדולים הרבה יותר. גם ברוחניות הדבר כך. אדם בריא בנפשו, ירגיש לא טוב כשהוא לא מתנהג נכון. חכמים אומרים לנו ש'בכל יום ויום יוצאת בת קול מהר חורב, ואומרת 'אוי להם לבריות מעלבונה של תורה''. בת הקול הזו היא איזו תזכורות לאדם שהוא צריך לתקן את עצמו. כל הזמן זה מתעורר בתוכו וקורא לו, והאדם צריך להיות ער לזה. זהו הטבע הבריא של כל אדם. אבל כשאדם נכשל באיסור, הטבע הזה עלול להשתבש. ואם האדם לא שומע את הקול הקורא לו לתקן את מעשיו – הוא עלול להתדרדר עוד ועוד. זו החומרה הגדולה שיש באיסור גזל. כשאדם גוזל משהו מחברו, עונשים אותו מן השמים בכך ש'גוזלים' ממנו את ההתעוררות שלו לתקן – והופכים אותה להתעוררות הפוכה, חס ושלום. כך אין לו דרך תיקון, והוא יורד ויורד עד שהוא כל כך מושחת שמבול מגיע לעולם.
ביום הכיפורים, בתפילה הכי מיוחדת - בנעילה, אנחנו מודים לריבונו של עולם באופן מיוחד על שהוא 'נותן יד לפושעים', ומבקשים ממנו שימחל לנו 'למען נחדל מעושק ידינו'. לפי מה שאומר השם משמואל הכוונה של התפילה הזו היא שה' ימחל לנו על הגזל וכך תשוב אלינו ההתעוררות לתשובה, הרצון לעשות את רצונך.
הרב זצ"ל מסביר גם הוא בעולת ראי"ה (תפילת נעילה, 'למען נחדל') שכל העוונות שאדם עושה מעכבים את הופעת הרצון שלו, אך במיוחד עוונות שבין אדם לחברו, וראש לכל - גזל. לכן גדולה הזהירות שאדם צריך להיזהר מלקחת דברים של אחרים. השאיפה צריכה להיות שלא לרצות כלל לקחת דברים של אחרים, שיהיה לנו כל כך ברור שמה שלא שייך לנו הוא מחוץ לגבול.

פיקוח נפש דוחה גזל?
כמובן שאסור לאדם לחתום על שטר לא נכון. אך מה יעשה אדם במצב שבו מכריחים אותו לחתום, ואם לא יחתום יהרגו אותו? באופן פשוט יש לנו כלל, שפיקוח נפש דוחה את כל העבירות וגזל אינו יוצא מן הכלל הזה. אבל הרמב"ן במסכת כתובות (יט.) כותב שעל פי דעתו של ר' מאיר, ישנה מידת חסידות להיהרג ולא לחתום. בכל המצוות שבתורה אסור לאדם לבחור למסור את נפשו, ולדעת הרמב"ם אם הוא מוסר את הנפש ללא צורך הוא עושה איסור, אבל בגזל הרמב"ן רואה משהו מיוחד. גם השולחן ערוך מחמיר בדינו של גזל. אדם שגזל שוה פרוטה מחברו כאילו נוטל את נשמתו! (חו"מ שנט, ג) וכן במסכת בבא קמא (קיט), כל הכובש שכר שכיר כאילו נוטל את נפשו. עד כמה צריך זהירות בענייני הממון!
גם בתשובות של הערוך לנר – 'בניין ציון' – ישנו דיון בנושא של פיקוח נפש עבור גזל. האם מותר לאדם שנמצא במצב של פיקוח נפש להציל עצמו על ידי שימוש בממון חברו? הגמרא במסכת בבא קמא (ס:) מספרת שבימי דוד היו גדישי תבואה של ישראל, והתחבאו בהם פלישתים, האויבים של דוד. המלך שאל האם מותר לו לשרוף את הגדישים עם הפלישתים שמתחבאים בהם, וכך להציל את עצמו ואת שאר הלוחמים. מה אמרו לו חכמים - לכל אדם אסור להציל את עצמו על ידי ממון חברו. אבל כיוון שאתה מלך, 'מלך פורץ לו גדר לעשות לו דרך' על חשבון רכוש פרטי. כי מלך הוא לא אדם אישי, אלא הוא ציבור.
באופן פשוט אנחנו רואים מהמעשה הזה שפיקוח נפש לא דוחה גזל. אלא שנחלקו רש"י ותוספות בהבנת דברי הגמרא: רש"י מסביר כמו שהבנו, שלאדם שאינו מלך אסור להשתמש ברכוש חברו אפילו במצב של פיקוח נפש. התוספות מסבירים שהשאלה של דוד לא היתה האם מותר לו לשרוף את התבואה, אלא רק האם הוא חייב לשלם על כך לבעלים. לפי זה, תשובת חכמים היא שלכל אדם אסור לשרוף בלי להחזיר, ואם הוא מתכוון להחזיר - מותר לו לשרוף כי זה פיקוח נפש הדוחה גזל.
ה'בניין ציון' מביא ראיה נוספת לכך שפיקוח נפש לא דוחה גזל. המקור לכך שפיקוח נפש דוחה הוא בעבודת בית המקדש. עבודת בית המקדש מצד אחד דוחה את השבת, אך פיקוח נפש דוחה את עבודת בית המקדש. כהן שהיה עד למעשה וביכולתו לגשת להעיד ובכך להציל את הנפש - עוצר את עבודתו והולך להעיד. אם פיקוח נפש דוחה עבודה, ועבודה דוחה שבת – פיקוח נפש ודאי ידחה שבת. כעת, מחשב ה'בניין ציון', האם מותר לגנוב בשביל להקריב קרבן - ודאי שאסור. זאת אומרת שגזל לא דוחה עבודה, וממילא אין לנו ראיה לכך שפיקוח נפש ידחה גזל. אפילו לצרכי מצוות גדולות – אסור לחלוטין להשתמש בגזל. תגנוב גניבה גדולה ותקים ישיבה גדולה, אין דבר כזה! אי אפשר להשתמש במצוות גזולות. זו ראיה אחת שלו.
בהמשך דבריו תולה ה'בניין ציון' את השאלה הזו במחלוקת בין ר' יהודה ור' יוסי. מסופר ששני החכמים הלכו בדרך, ופתאום אחז בולמוס את ר' יהודה. בולמוס זו התקפת רעב כזו שעלולה לגרום לסכנת נפשות. היה איתם רועה, ור' יהודה התנפל על הרועה ואכל את האוכל שלו. אמר לו ר' יוסי: 'קיפחת את הרועה!' אחר כך, כאשר הם הגיעו לישוב, אחז בולמוס את ר' יוסי, וכמובן שכל אנשי העיר הוציאו לו אוכל רב. אמר ר' יהודה לר' יוסי: 'אני קיפחתי רועה אחד, ואתה קיפחת את כל העיר'. הבניין ציון מבין שר' יוסי כעס על ר' יהודה שגזל את הרועה. למה ר' יהודה לא היה בסדר, הרי זה היה פיקוח נפש? כנראה שלדעת ר' יוסי פיקוח נפש לא דוחה איסור גזל. אני לא בא לדון בשאלה הזו באופן מעשי, להלכה לא הובאה האפשרות הזו, לאסור את הגזל במצב של פיקוח נפש, אבל אנחנו רואים כאן איך צריך להתייחס לממון של אחר.

אין לא רוצה, יש לא יכול
זו גישה נכונה באופן כללי: דברים אסורים כאילו אי אפשר לעשות אותם. לא שאפשר ואסור אלא אי אפשר. הם לא במציאות מבחינתי, ואז גם לא רוצים אותם ולא נמשכים אליהם. אנחנו יכולים לראות דוגמאות חיות לדבר הזה: ישנם אנשים רבים שהם שומרי מצוות, מעשנים במשך כל השבוע, לפעמים אפילו שתי חפיסות ליום. אדם כזה יאמר לך שבשבת הוא לא צריך את הסיגריה. וכשמגיע מוצאי שבת - מיד אחרי ההבדלה הוא מוכרח לעשן. למה? הרי אתה מכור! אז מה קורה בשבת? הם פשוט יודעים שזה לא שייך אז הם פחות רוצים. קל יותר לפתח את הכוחות מתוך תחושה שמה שאסור זה לא שייך, להדליק אש בשבת זה לא שייך - אז אתה לא רוצה. אדם לא שואף לדברים שהם לא מציאותיים עבורו.
כך אומר האבן עזרא שאדם יכול לשלוט על לבו. אם אדם יודע שלהסתכל או לחשוק באישה שאינה שלו זה לא שייך - אז הוא פחות רוצה אותה. ישנם רופאים שמטפלים בחולות, או רופאות המטפלות בחולים, וגם אם הם צריכים לגעת בהם במקומות אישיים בגוף – בדרך כלל, לא עולה על דעתם לעשות את זה בצורה לא ראויה, כי זה לא שייך, משום שיש לו אישה בבית והוא אוהב אותה, ומה שלא שלו - לא שלו. אדם שולט על הלב שלו. צריך להתבונן בדבר הזה. אם אני מתרגל להחליף את המילה 'אסור' באמירה ש'אני לא נמשך לזה', 'זה לא קיים מבחינתי', אני מפתח בעצמי בריאות כזו. אדם בריא לא רוצה את מה שאסור.

הקשת בתוך הענן
ר' יעקב מליסא, בעל 'נתיבות המשפט', כתב ספרים חשובים רבים מלבד פירושו הידוע שעל שמו הוא נקרא ובין השאר – ספר 'נחלת יעקב' על התורה, שם הוא עוסק בעניינה של הקשת. הקב"ה נשבע לנח שהוא לא יוריד שוב מבול. מהי המשמעות של שבועה של הקב"ה - אדם רגיל נשבע לחברו כדי לאמת את ההבטחה שלו, כיון שאם הוא לא ישבע ההבטחה לא תהיה מספיק חזקה. אבל אצל הקב"ה הרי זה לא שייך, ואפשר היה לכתוב שהקב"ה מודיע לנח שמכאן ואילך לא יהיה עוד מבול. מהי מטרת השבועה.
מסביר ר' יעקב מליסא שהשבועה היא בעצם ברית שהקב"ה כורת אתנו על כך שהוא לא יביא מבול. מהי המשמעות של כריתת ברית, בעל העקידה מסביר (שער יד), שכאשר הקב"ה כורת ברית זה יוצר טבע. נכרתה ברית עם המלח שלא יסריח, והכוונה היא שהטבע של המלח שהוא לא מתקלקל. כך גם כאן – המציאות היא שלא יהיה יותר מבול. ובעצם קבע כאן ריבונו של עולם חוק עמוק מאוד: העולם לא יהיה שוב מקולקל כל כך עד שיהיה צורך במבול. אחרי שראה ה' איך הקלקולים מביאים לידי הריסת העולם, קבע בנפשות של כל הדורות שירידה רוחנית כזו עד כדי מבול לא תהיה עוד. וזו הכוונה בברית שהקב"ה כרת – יצר הכרה בנפש שלא שייך לרדת עד כדי כך.
ועניין זה רמוז בקשת – 'אֶת קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן' (ט, יג). הרמב"ן מסביר ש'ענן' הוא שם מושאל, מעין מסך שמבדיל מהאור. כל חטא יוצר מסך מבדיל, כמו שכתוב 'שכות בענן לך מעבור תפילה'. המסך חוצץ והתפילה לא עוברת, משום שישנם קלקולים. הכתוב אומר 'כי שמש ומגן ה' אלקים', והחטאים דומים לעננים החוצצים בעד אור השמש. יש עננים כבדים, שחוסמים הרבה מן האור; ויש עננים פחות כבדים. אך בברית שכרת ה' לנוח הוא מבטיח שלעולם לא יהיו עוד עננים חזקים כל כך שהאור האלקי לא יאיר דרכם לעולם. זוהי הקשת היא משקפת אל העולם את אור השמש אפילו דרך העננים. זהו המשל. גם אם האור לא מופיע בצורה מלאה כי יש עננים – עדיין הוא מופיע בצורה חיוורת וחלשה. העולם מחובר בצורה חלשה אל הקב"ה. כל עוד העולם מחובר לריבונו של עולם, אין צורך במבול.
יש מדרגות של אמונה ושל חיבור אל ה'. כאשר אור ה' נמצא בעולם, פירושו של דבר שישנה הופעה של שכינה, העולם מחובר. גם עם ישראל ה' כרת ברית, וכפי שהסברנו עניינה של הברית הוא שריבונו של עולם טבע בישראל את הסגולה האלקית. טבע של אמונה, טבע של חיבור לקב"ה. הטבע הזה יכול שלא להופיע בשלמות, כיוון יש בזה מדרגות, אבל לעולם מוכרח הטבע הזה להופיע במידה מסויימת. לא ייתכן שיהיה מצב של ביטול מוחלט לטבע הזה.
לפי ההבנה הזו של עניין הקשת, אנחנו מבינים למה ראיית הקשת זה דבר שלילי. מסופר (כתובות עז:) שר' שמעון בר יוחאי שאל את ר' יהושע בן לוי האם נראתה הקשת בימיו. בעצם השאלה היא האם היה מצב של 'עננות' רוחנית כזו שגרמה שאור ה' יופיע רק דרך הענן, ולא בגילוי ממש. ר' יהושע בן לוי ענה שהקשת נראתה בימיו, חז"ל אומרים לנו שהוא אמר זאת בענווה, אך האמת היא שלא נראתה קשת בימיו. וכן בימיו של ר' שמעון לא נראתה הקשת. אנחנו אומרים את זה בפיוט ששרים עליו – 'כל ימיו אשר חיה אות הקשת לא נראה'. כלומר, זהו סימן על המדרגה רוחנית שהיתה בימיו. לצדיקים גדולים כל כך יש חלק במדרגה הרוחנית של העולם כולו.
זו בעצם הברכה שאנחנו מברכים על הקשת: 'זוכר הברית, וקיים בבריתו ונאמן במאמרו'. אנחנו מודים לה' על כך שהוא משאיר את הברית הזו, שבזכותה אנחנו תמיד מחוברים לה', ומאמינים שהיא מונעת את הירידה הגדולה שהיתה בימי נוח. תמיד יש אור דרך העננים, אור ה' תמיד בוקע דרך המחיצות שיצרו העוונות שבינינו לבין אלקינו. על זה אנחנו מודים לקב"ה שנתן בתוכנו את הטבע הזה, 'זוכר הברית, נאמן בבריתו וקיים במאמרו'.

חיזוק לזמן חורף
לא לחינם עסקנו כעת בחשיבות הזהירות בממון. השנה נלמד את מסכת בבא קמא, והיסוד שלה הוא שאסור לאדם לפגוע בממון של חברו. זהו יסוד הקיום של העם שלנו כמו כל קיבוץ חברתי אחר. בנוסף יש גם איסור בל תשחית על ממונו של האדם בעצמו.
עומד לפנינו זמן חורף ארוך בעזרת ה'. אני מאחל לכם שבעזרת ה' הזמן הזה יהיה זמן של התעלות גדולה מאוד. צריך לדעת שככל שיש השתדלות גדולה יותר כך יש יותר חלות של הברכה. בלי השתדלות אין לברכה על מה לפעול. אנחנו צריכים לעשות מאמצים גדולים, כי המציאות צריכה שנופיע אור גדול. יש הרבה רוחות שמתנגדות לתורה לכן אנחנו צריכים להתגבר ולהרבות בשקידה. יש כעת בלבולים פוליטיים רבים, והעולם זקוק לאורה של תורה. אנחנו צריכים לתרום את התרומה הגדולה ביותר שאנחנו יכולים לתרום בהופעת אור התורה, וזה מתפשט בכל ישראל. כולנו ערבים זה לזה, וכאשר אנחנו מתקדמים עם ישראל מתקדם. כל אחד שמתקדם בלימוד התורה ובאמונה, תורם להארה הכללית של ישראל. וכמו שאומרת הגמרא (קידושין מ:) - כל אחד שעושה מצווה מכריע את העולם כולו לטובה.
בשבת חורף, למשל, צריכים להתרגל לכך שבחורי ישיבה לומדים כל השבוע. שבת היא לא זמן של התאווררות. אנחנו חייבים לדעת שהלימוד בשבת קדוש מאוד. אלא שכמו דברים גדולים אחרים - לפני שמתרגלים לזה זה נראה קשה מאוד, ואחרי שמתרגלים זה נראה כאילו אי אפשר בלעדיו. הלימוד של שבת מענג, אי אפשר לוותר על זה. כך גם במוצאי שבת, שהוא מאוד ארוך בזמן החורף. גם יום ראשון בבוקר, לפעמים יש תופעה שדווקא אחרי שבת קודש הסדר מתחיל מאוחר, אבל אני אינני מבין - הרי זה צריך להיות להפך! אדרבה, שבוע חדש מתחיל, אז נמצאים יותר מוקדם! שנו את ההרגלים האלה. צריך לזכור שכל מה שאנחנו עושים פועל לא רק בנו, אלא גם בישיבה כולה, וגם בעם ישראל כולו. כאשר במוצאי שבת לומדים בשקידה, זה פלאי פלאים. ממילא למחרת בבוקר, איך מתחילים את היום - מתחילים בלימוד אמונה, מעוררים בנו יראת ה' ואהבת ה', ואז כל היום מואר באור של הלימוד הזה, שכמובן אי אפשר לוותר עליו.
זה יהיה קידוש ה', אם בני הישיבות יתייחסו לזמן שלהם בצורה מכובדת, לא ישחיתו אותו. זה יהיה סימן לכך שאנחנו לוקחים ברצינות את הלימוד שלנו, את התפקיד שלנו. הרב מדבר על כך שלא צריך להיות בלחץ, אלא ללמוד 'בזריזות מתונה', בזריזות ללא עצבנות. אם הסדר מתחיל בשמונה וחצי, אז הזריזות אומרת להגיע בזריזות - בשמונה ועשרים, אבל עם חיוך ונחת. מי שיתאמץ בזה, מובטח לו שאחרי שבוע הוא לא יבוא ויאמר שהוא שקד יותר מדי. אף אחד לא יצטער על זה, ואם מישהו יצטער על זה - אני אשלם לו..
שנזכה לשלוט ברצונות העמוקים שלנו, להופיע אותם בצורה גדולה, ולהיות אנשי קודש עבור הכלל כולו! חזק ונתחזק!
֎ ֎ ֎
לקבלת השיחה כל שבוע במייל או בווצאפ,
שלחו הודעה לכתובת bogrim@yeshiva.org.il , או למספר 0547881227
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א
ראש ישיבת בית אל, לשעבר רב הישוב בית אל, מייסד והעומד בראש ערוץ 7. מתלמידיו הקרובים של מרן הרצי"ה זצ"ל. לקורות חייו המלאים לחץ כאן. לשאלות ותשובות מהרב לחץ כאן.
עוד בנושא נח

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות. לחץ כאן להעברת שאלתך לרב.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il