בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • נדרים ושבועות
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

חנה בת חיים

"קול צופייך" – גיליון 348

הלכות נדרים

דין מנודה ונודר בחלום; אין אדם חולם אלא מהרהורי לבו; חכם עדיף מנביא - מלך פורץ גדר; זהירות מנדרים; זהירות מחמץ; עוף שקינן על ראש אדם; קול תורה בבית; כל המקיים את התורה מעוני - הלל הזקן; בלי נדר; נשבעתי ואקיימה; שבעה דברים בחכם; נדר בעת צרה; נדר בכתב; שבועה בתקיעת כף ובסיום עסקא; לא יחתום על נייר ריק; חזר בו תוך כדי דיבור; קבלת תענית מבעוד יום; נָדָר בטעות - מה דינו? התרת נדרים אב לבנו, אח לאחיו; הפרת נדרי אשתו; נדרו של יפתח.

undefined

הגאון הרב מרדכי אליהו זצ"ל

אדר תשס"ו
15 דק' קריאה
נדר גדול לאלוקי ישראל
הגמרא בנדרים (דף ח ע"א) אומרת שיש ביד כל אדם מישראל לנדור לאלוקי ישראל בכל עת ובכל שעה, וז"ל:
"ואמר רב גידל אמר רב, האומר אשכים ואשנה פרק זה, אשנה מסכתא זו, נדר גדול נדר לאלקי ישראל. והלא מושבע ועומד הוא ואין שבועה חלה על שבועה, מאי קמ"ל, דאפי' זרוזי בעלמא היינו דרב גידל".

כלומר, כל היכא שאדם מתעורר להקדיש מזמנו לשם לימוד תורה, זה חשוב לפני הקב"ה כמו מעלת בני ישראל במדבר כשנתנו מעושרם לשם בניית המשכן (ואף מעבר לכך). והוסיף הר"ן וכתב (שם):
"דמדאמרת נדר גדול וכו' ומש"ה קאמר נדר גדול נדר כלומר נדר משובח הוא זה וראוי לעשות כן", עכ"ל.

למרות שאדם צריך להזהר ביותר שלא לנדור שום נדר, הרי שלצורך לימוד תורה זה נדר משובח ורצוי לפני הקב"ה וראוי לכל אחד לזרז עצמו בזה ביותר. אם למשל קיבל על עצמו ורגיל לקרוא "חוק לישראל", זה גם נקרא "נדר גדול" שנדר לאלוקי ישראל (יש כיום הוצאה מיוחדת של "חוק לישראל" בפורמט כיס, המחולק לפי פרשיות השבוע, כך שכל אדם יכול ללמוד בזה בכל מקום, אם בנסיעה באוטובוס, או בהמתנה לתור ובכל הזדמנות) וכך עולה מעלתו של אותו ה"נדר גדול" עשרות מונים. וצריך לדעת שקבלה שאדם מקבל בלימוד תורה מחייבת אותו כמו כל חוב אחר, ואם לא הספיק אדם את חובתו ביום אחד, עדיף שישלים זאת בלילה, ואם לא הספיק גם אז, ישלים למחרת. וכבר כתב מרן הבא"ח שאדם שרגיל לקרוא שמו"ת עם כל החוק לישראל, ולא הספיק יום אחד להשלים הכל, אינו חייב להשלים הכל למחרת אלא את קריאת השמו"ת בלבד.

דין מנודה ונודר בחלום
הגמרא (שם) דנה בעניין אדם שנידוהו בחלום והתירוהו, האם צריך לחשוש לזה או לא. ואומרת הגמרא כשם שאין בר בלי תבן, כך אין חלום בלי דברים בטלים. ועל כל פנים, נפסק שצריך לעשות התרה (והר"ן אפילו הסתפק אם צריך לנהוג בכל דיני מנודה עד שיתירו לו את נידויו, עיי"ש).

והשאלה היא, מה הדין אם נדר בחלומו נדר מסוים, למשל שלא יאכל לחם וכדו', ובחלום התירו לו את נדרו - האם יצטרך להתיר את נדרו לאחר שיקיץ משנתו, שהרי לעיל ראינו שמי שהיה בנידוי בחלומו והתירוהו בחלומו, אף על פי כן צריך התרה. הר"ן דן בעניין זה (שם), וז"ל:
"ומסתבר לי, דאע"ג דאמרינן הכא דמי שנדוהו בחלומו צריך היתר, אין ללמוד מכאן למי שנדר בחלום שיהא צריך היתר, דהכא היינו טעמא משום דאיכא למימר שמן השמים נדוהו, מה שאין לומר כן בנדר. אלא שראיתי לרשב"א ז"ל בתשובה (סי' תרס"ח) שמעשה בא לפניו והצריכו היתר", עכ"ל.

וכן נפסקה ההלכה (ועיין לבא"ח ראה אות טו).

אין אדם חולם אלא מהרהורי לבו
ידועים דברי חז"ל בגמרא בברכות (דף נו ע"א) שאדם עשוי לחלום במה שמהרהר ביום. והגמרא מביאה על כך שני מעשים, וז"ל:
"אמר ליה קיסר לרבי יהושע ברבי חנניא, אמריתו דחכמיתו טובא, אימא לי מאי חזינא בחלמאי (אומרים עליכם שאתם חכמים, תאמר לי מה אחלום הלילה). אמר ליה, חזית דמשחרי לך פרסאי וגרבי בך ורעיי בך שקצי בחוטרא דדהבא (אמר לו רבי יהושע שהוא יחלום שהפרסים יעבדו בו עבודת מלך). הרהר כוליה יומא ולאורתא חזא (זה מאוד הרשים את הקיסר, וחשב על זה כל היום, ובלילה חלם כפי שהרהר כל אותו היום). אמר ליה שבור מלכא לשמואל, אמריתו דחכמיתו טובא אימא לי מאי חזינא בחלמאי (אמר שבור מלכא - מלך פרס לשמואל: תאמר לי מה אחלום בלילה). אמר ליה חזית דאתו רומאי ושבו לך, וטחני בך קשייתא ברחייא דדהבא, הרהר כוליה יומא ולאורתא חזא (אמר לו שמואל שיחלום שהרומאים לקחוהו בשבי, וישעבדו אותו לטחון גרעיני תמרים בריחיים של זהב. דבר זה הרשים את המלך עד מאוד וכל היום הוא הרהר בזה, וחלם על כך בלילה).

חכם עדיף מנביא - מלך פורץ גדר
ומעשה היה עם רבי יונתן אייבשיץ שהמלך הזמינו לארמונו ואמר לו: שמעתי שעליך אומרים שחכם עדיף מנביא, ולכן אשאל אותך שאלה של חכמה שרק נביא יכול לדעת את פתרונה. אמר לו רבי יונתן: תשאל. אמר לו המלך: אני יוצא לציד מחוץ לשערי הממלכה, אמור לי דרך איזה שער אחזור לעיר. הבין רבי יונתן שהמלך רצה להפילו בפח, שכן דרך כל שער שיאמר לו, הוא יכנס בשער אחר ונמצאו דבריו מוכחשים, ועל כן אמר לו: אכתוב לך את התשובה על גבי דף שאותו נפקיד בידי שליש נאמן, וכשתחזור תפתח אותו, והסכים המלך לדבריו. כשחזר המלך לעירו, התלבט באיזה שער משערי העיר להכנס, שמא שמו של שער זה כתב החכם היהודי, ולא ידע מה לעשות. בא היועץ שלו ואמר לו שיפרוץ פרצה חדשה בחומה, ודרכה יכנס לעיר, ועל זה בודאי לא חשב הרב של היהודים, וכך ינצחו. נהנה המלך מההברקה של יועצו, והסכים לעשות כעצתו (להבדיל - ידוע, שבעיר העתיקה נפתח ויכוח בין המוסלמים לבין הנוצרים בדבר מיקומו של אלהיהם, אוי לאלוה כזה שקבור, ועל פי מסורתם הוא קבור מתחת לשער משערי חומות ירושלים, ומכיון שלא ידעו את השער המדויק, החליטו לפרוץ פרצה חדשה וקבעו את המעבר דרכו). כשהגיע לארמון, ביקש מאותו שליש לפתוח את המכתב העלום, וכשפתחו נדהם לראות כתוב (משנה בב"ק ק' ע"ב) "דרך המלך אין לה שיעור שהמלך פורץ גדר לעשות לו דרך ואין ממחין בידו". הבין רבי יונתן אייבשיץ שהמלך יהיה בדילמה, וחזה את המהלך הבלתי נמנע שירצה המלך להערים עליו ולפרוץ פרצה חדשה. אז הבין המלך שאין בכל החכמות כחכמת התורה והיא עדיפה מכל נבואה.

זהירות מנדרים
יש החושבים שאין מקום להזהר כל כך בענייני נדרים, שכן ממילא ארבעים יום קודם ראש השנה עושים "התרת נדרים", וכן עושים בערב ר"ה ובעשרת ימי תשובה, ובערב יום הכיפורים, וגם יש שעושים כל יום שישי, ומי שחושב כן - טועה הוא, כי התרת נדרים מועילה דוקא למקרים שנדר בלי משים ושכח את נדרו, או שלא ידע בכלל שעשה מעשה מסוים בדרך של נדר, אבל על נדרים שעשה בכוונה תחילה אין התרת נדרים מועילה אלא ילך אצל חכם להישאל על נדרו שימצא לו פתח וחרטה. וכן אם זוכר איזה נדר או שבועה, או אפילו אם הוא מסופק - צריך לגשת לחכם.

יש להזהר מאד שלא להשבע ולא לנדור כלל. ובנוסח התרת נדרים אנו אומרים "מותרים לכם, מותרים לכם מותרים לכם, מחולים לכם מחולים לכם מחולים לכם, שרויים לכם שרויים לשם שרויים לכם" - היינו תשעה פעמים, וזה מועיל למי שנדר תשע פעמים. אבל אם נדר עשר פעמים עליו לעשות שוב התרת נדרים.

בבית הכנסת "מוסיוף" היו ביום שבת כעשרים וחמשה מניינים לתפילות בזה אחר זה, והעולים לתורה היו מתנדבים לבית הכנסת. ובמוצאי שבת היה הגבאי כותב על פי זכרונו מי התנדב (וציון בן אחיו היה עוזר לו). פעם אחת בערב ראש השנה לפני התרת נדרים, אמר הגבאי ר' מולא אברהם הכהן לכל הקהל: "רבותי, אתם כעת עושים התרת נדרים, אבל מה שנדרתם למוסיוף אתם חייבים לשלם, ולזה התרת נדרים לא תועיל"!

בית כנסת 'מוסיוף' היה שוקק פעילות, מהנץ החמה ועד מוצאי שבת, בתפילות ובשיעורים במשך כל השבת. ובשבת היו מתפללים עד שעה אחת עשרה, ואחר כך היה בא רבי יעקב דוויק זצ"ל ונותן שיעור עד זמן מנחה גדולה, ואח"כ היו מתפללים מנחה. ולאחר מנחה, היה הרב יצחק הדאיה (אביו של הרב הדאיה מאילת) נותן שיעור, ולאחר תפלת ערבית היו כל הציבור הולכים לביתם.

הרה"ג רבי חיים נאה זצ"ל 'בעל השיעורים והמידות' היה גר בשכונת הבוכרים, והוא היה רגיל להתפלל בבית הכנסת 'מוסיוף', וכיון שראה שבמוצאי שבת אין שיעור, החליט לקבוע שיעור כל מוצאי שבת, וזאת לאחר שהיה אומר שבעים פעם "אליהו הנביא" עם כל הציבור ואמר שיש בזה סגולה נפלאה, ואח"כ היה לומד עמם.

יום אחד אמר לו הגבאי ר' מולא אברהם: ממה אתה מתפרנס? אמר לו ר' חיים, שהוא כורך ספרים - כוונתו היתה שהוא לומד. הגבאי שלא הבין את דבריו הכין לו ערימת ספרים גדולה מבית הכנסת כדי שיכרוך אותם. נטל ר' חיים את הספרים ונתנם לכורך מקצועי שיעשה את העבודה על חשבונו.

שחורה אני ונאוה
בזמנם לא היה גז, ואם היו רוצים לבשל או לשמור על חום האוכל לכבוד שבת היו משתמשים בפחמים. ובמעלה הרחוב בין בית כנסת "שושנים לדוד" לבית כנסת "מוסיוף" היה יהודי שמכר פחמים. פעם אחת, בערב שבת רצה ר' חיים נאה ע"ה לקנות פחמים, אך ראה שחנותו של מוכר הפחמים סגורה. הוא הלך לביתו ולא מצאו, ואמרה לו אשתו שהוא הלך למקוה. הלך ר' חיים למקוה וחיפשו, והבלן אמר לו שהוא כבר יצא, וכנראה שחזר לביתו. שוב חזר ר' חיים לביתו של מוכר הפחמים אך גם שם הוא לא היה. אמרה לו אשת המוכר, בודאי הוא כבר הלך לבית הכנסת 'מוסיוף'. הלך ר' חיים לבית הכנסת והנה הוא רואה את המוכר לבוש בגדים לבנים וצחורים לכבוד שבת, וקורא שיר השירים מלה במלה ובמתיקות. ניגש אליו ר' חיים ואמר לו שהוא צריך פחמים - חייך אליו בעל הפחמים והראה לו את ידיו הנקיות, וסימן לו שהוא כבר מוכן לשבת. הסתכל עליו ר' חיים ואמר, על זה נאמר "שחורה אני ונאוה" - שחורה בימות החול, ונאוה בערב שבת. וכשנפטר מוכר הפחמים, דרשתי מה שאמר עליו ר' חיים נאה ע"ה.

זהירות מחמץ
פעם הייתי מוסר שיעור בבית הכנסת "טוויג", והיה שם יהודי שתמיד הקשה קושיות גם אם הם לא היו קשורות לנושא הנלמד. יום אחד לימדתי הלכות פסח לפני החג, והסברתי שצריך לבדוק ולנקות את הספרים שבהם לומדים כל השנה, כיון שמצויים בהם פירורים שמבלי משים נפלו לתוך הספר, ובפרט בסידור שמברכים בו ברכת המזון. אמר לי אותו יהודי, כבוד הרב אומר דברים שאין בהם טעם, כי מה לפירורים ולספרים, אין אלו אלא דברי חסידות בעלמא ותו לא, ומי אוכל פירור שנמצא בספר?!

ניסיתי להסביר לו שוב את חומרת הענין, אך הדברים לא התיישבו על לבו, והמשכתי ללמד נושא אחר. והנה, הגבאי נכנס ובידו מגש ובו עוגיות מצופות בגרעיני שומשום. אותו יהודי לקח עוגיה ואכל ממנה תוך כדי שמיעת השיעור, כמו כולם, וגרגיר של סומסום נפל לו לתוך הספר, ואני שם לב, שהוא מרטיב את קצה אצבעו בלשונו ומדביק את גרגיר השומשום ומגיש את האצבע לפיו. תוך כדי הגשת האצבע שלו לפה צעקתי עליו "מה אתה עושה, איך אתה עושה דבר כזה"?!! השתומם אותו יהודי, ולא הבין מה אני רוצה ממנו. אמרתי לו שוב, "מה אתה עושה"?!!, ולא הבין. אמרתי לו, אתה הגשת את גרגיר השומשום לפיך, ממה שנפל מהעוגיה שאתה אוכל. והוא אמר לי נכון, ומה בכך? אמרתי לו עכשיו אתה יודע שיכול להיות בספרים פירורי חמץ, ומוטל עליך לנקות את הספרים לא פחות ממה שאתה מנקה כל דבר אחר בבית.

עוף שקינן על ראש אדם
מורנו ורבנו ועטרת ראשנו ראש הישיבה הרה"ג עזרא עטיה זצ"ל היה חסידא קדישא ופרישא, ואני קורא לו "רב רבנן" כי כל הרבנים הספרדים בארץ ובעולם הם תלמידיו או תלמידי תלמידיו. בזמן מלחמת העולם הראשונה הוא ברח מארץ ישראל למצרים ושם כבדוהו מאד, והוא היה מרביץ תורה ברבים. פעם אחת הם למדו במסכת חולין את הסוגיה העוסקת בעוף שקינן על ראשו של אדם (עיין חולין דף קל"ט ע"ב) - אם חייב בשילוח הקן או לא (כי כתוב בדברים כב, ו: "כי יקרא קן ציפור לפניך" - היינו דוקא על הארץ או בקן על העץ אבל לא על ראש בן אדם). אחד מהנוכחים בשיעור שאל, כיצד הגמרא מביאה דוגמא לא מציאותית. אמר לו ראש הישיבה כך כתוב בגמרא, אך לא נחה דעתו של השואל. לא עברו מספר רגעים והנה נכנס אדם אחד לחדר, והרב שרצה להסיח את דעתם מהנושא שאל אותו: מנין כבודו? והאורח ענה לו שבא מהודו. אמר לו ראש הישיבה תספר לנו איזה חידושים ראית בהודו, והלה התחיל לספר שראה פקיר אחד עומד כמה שעות כמו פסל ואם זורקים עליו אבן הוא לא זז, וגם ראה שיונה אוכלת חיטים מעל ראשו. אמר ראש הישיבה לשואל, הנה אתה רואה שיש דוגמא לעוף שקינן על ראש אדם, ואל תתמה על דברי חז"ל.

קול תורה בבית
הגמרא אומרת (סנהדרין דף צ"ב ע"א): "אמר ר"א כל בית שאין דברי תורה נשמעים בו בלילה, אש אוכלתו" (וכן נפסקה הלכה ביו"ד סי' רמ"ו סעי' כ"ה).

אם אדם הולך לשיעורי תורה ואח"כ הולך לישון בביתו, אזי הבית לא שומע ד"ת. אבל לא כתוב "כל בית שאין לומדים בו בלילה", אלא כתוב "שאין דברי תורה נשמעים בו בלילה" - כלומר, ישנה חשיבות שקירות הבית ישמעו תורה, וזאת ניתן לעשות על ידי שמיעת קלטות של דברי תורה.

כל המקיים את התורה מעוני - הלל הזקן
הגמרא ביומא (דף ל"ה ע"ב) אומרת:
"אמרו עליו על הלל הזקן שבכל יום ויום היה עושה ומשתכר בטרפעיק (סוג של מטבע והוא חצי דינר), חציו היה נותן לשומר בית המדרש, וחציו לפרנסתו ולפרנסת אנשי ביתו. פעם אחת לא מצא להשתכר ולא הניחו שומר בית המדרש להכנס. עלה ונתלה וישב על פי ארובה כדי שישמע דברי אלהים חיים מפי שמעיה ואבטליון. אמרו אותו היום ערב שבת היה, ותקופת טבת היתה וירד עליו שלג מן השמים. כשעלה עמוד השחר אמר לו שמעיה לאבטליון, אבטליון אחי, בכל יום הבית מאיר והיום אפל שמא יום המעונן הוא. הציצו עיניהן וראו דמות אדם בארובה, עלו ומצאו עליו רום שלש אמות שלג פרקוהו (הורידו את השלג מעליו) והרחיצוהו וסיכוהו והושיבוהו כנגד המדורה. אמרו ראוי זה לחלל עליו את השבת".

אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה
והגמרא בסוטה אומרת (דף כ"א ע"א):
"מאי בוז יבוזו לו אמר עולא לא כשמעון אחי עזריה ולא כר' יוחנן דבי נשיאה אלא כהלל ושבנא דכי אתא רב דימי אמר הלל ושבנא אחי הוו, הלל עסק בתורה שבנא עבד עיסקא לסוף א"ל תא נערוב וליפלוג יצתה בת קול ואמרה אם יתן איש את כל הון ביתו וגו'.

בזמן שהלל למד תורה מתוך עוני גדול, יצא אחיו לפרקמטיא והתעשר. וכשנעשה הלל רב גדול ונשיא בישראל בא אחי והציע לו ממון כדי שיעשו ביניהם הסכם יששכר וזבולון. אמר לו הלל "אם יתן איש את כל ביתו באהבה בוז יבוזו לו" - אם היית תומך בי כשלמדתי מתוך עוני, הייתי עושה עמך הסכם זה, אבל כעת לאחר שלמדתי - אין הסכם. הסכם יששכר וזבולון זה דוקא אם מתחילה עוזר ותומך לתלמיד חכם שילמד תורה, אבל אם לאחר שכבר למד תורה בא ומציע לעשות הסכם זה - על זה נאמר "אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו", ואין לזה שום ערך (עיין לשו"ע יו"ד סי' רמ"ו סעי' כ"ו).

ואומרים חז"ל (אבות ד, ט):
"רבי יונתן אומר, כל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר, וכל המבטל את התורה מעושר סופו לבטלה מעוני".

אבל לא ילמד תורה כדי שיזכה לעושר, אלא ילמד תורה כי כך ציוה ה'.

בלי נדר
לפני כל דבר שרוצה לעשות יזהר לומר שעושה כן "בלי נדר". כי אם אומר "אני נודר לצדקה" - חייב לתת. ואם שכח לתת, עובר על נדרו. אבל אם מקדים ואומר "בלי נדר אני אתן כך וכך כסף לצדקה" - אזי אם שכח, אינו עובר על נדרו.

ואומר בעל הבא"ח (ש"ש ראה אות ב'):
"הנודר בדבר הרשות - אם אפשר להתיר נדרו, דהיינו שיש לו פתח להתיר ואינו רוצה להתירו, נקרא רשע. אבל אם לא מצא פתח להתירו, אע"פ שמקיימו נקרא חוטא, כל זמן שנדרו עליו. בד"א בנדרי רשות, אבל נדרי מצוה או נדרי צדקה - אם כבר נדר, אז מצוה לקיימם, ולא ישאל התרה עליהם אלא מדוחק. ומכל מקום גם בזה יזהר לכתחילה שלא ידור, אלא יעשה המצוה ויתן הצדקה בלי קבלת שום נדר. מיהו מותר לידור לכתחילה בדבר צדקה, אם כונתו בזה לעשות לאחרים. ועיין שיורי ברכה סימן ר"ג אות א", עכ"ל (ועיין לשו"ע יו"ד סי' ר"ג).

נשבעתי ואקיימה
חז"ל אומרים "כל הגדול מחברו, יצרו גדול הימנו" (סוכה נ"ב ע"א). יצר הרע היה בא ואומר לדוד המלך ע"ה מדוע אתה לומד תורה כל היום, והרי אתה מלך, ותפקיד המלך לעסוק במלחמות ובמשפט העם. וכששמע זאת דוד המלך מיד נשבע שהוא ישב וילמד תורה, וכיון שנשבע הוא חייב לקיים זאת, וזהו שכתוב "נשבעתי ואקיימה" (תהלים קיט, קו).

בדורו של הרב חיד"א ע"ה היו עשרה גאוני עולם כדוגמת הרש"ש ומהרימ"ט ועוד, שעשו ביניהם שטר התקשרות, ובו כתוב שאם אחד מהם יהיה חולה כולם יבואו לבקרו, ואם אחד מהם ימות, כולם אחראים ללמד את בנו תורה, וכן אם אחד מהם ימות כולם ילמדו עליו סנגוריה בשמים, וכל הרבנים חתמו על שטר זה. ועוד היה כתוב בשטר, שאם אחד מהם ידבר באמצע הלימוד עליו לתת פרוטה לצדקה.

ואומר הרב חיד"א, שענין נתינת הפרוטה זה בשביל להבריח את היצר הרע.

שבעה דברים בחכם
הרה"ג חכם צדקה הזקן זצ"ל היה חסידא קדישא ופרישא וגאון גדול. ואני רגיל לומר עליו שבקיאותו באו"ח ויו"ד היתה כמאן דמנח בכף ידו, ואבהע"ז וחו"מ היו אצלו כמאן דמנח בכיסיה.

ואם יש כיום רבנים ספרדים, הכל בזכותו. כי בזמנו היה בארץ ישראל בתי ספר בחינם של המיסיון, והיה בית הספר 'כל ישראל חברים' של 'אליאנס', ומעטים היו הולכים ללמוד תורה. והוא נהג בכל ליל רביעי ושישי ללמד תורה את האבא של הרה"ג עובדיה יוסף שליט"א, וכן את אביו של הרה"ג בן ציון אבא שאול זצ"ל.

ובדרך כלל באמצע הלימוד היו לפעמים מדברים או שהיו שואלים שאלות שלא מן הענין, והדבר הפריע למהלך השיעור. פעם אחת הוא ביקש להביא לפניו פרקי אבות, וקרא לפניהם את המשנה "שבעה דברים בגולם ושבעה דברים בחכם" (פ"ה מ"ז), וכשהיו שואלים שאלות באמצע השיעור היה שואל את התלמידים: איזה מספר זה משבעת הדברים המנויים במשנה? וכך רמז לתלמידים שלא יפריעו באמצע הלימוד.

בית הכנסת 'שמש צדקה'
הרה"ג חכם צדקה הזקן זצ"ל בנה את בית הכנסת "שמש צדקה", ושם הוא בנה ששה מדרגות לבימה ולא שבעה, כי לפי הקבלה די בששה מדרגות והתיבה נחשבת כמדרגה שביעית.

וכשהוא החל בבניית בית הכנסת הלכו הערבים וטענו בפני השלטונות האנגלים שהדבר מפריע להם, והשלטונות הוציאו צו הפסקת הבניה, ובית הכנסת נשאר רק עם חצי קירות וללא תקרה.

הגיע ליל פורים והמשטרה הבריטית היתה עסוקה עם השיכורים שהסתובבו ברחובות, והלך הרב חכם צדקה הזקן והביא פועלים והם סיימו לבנות את הקירות ויצקו את התקרה ובנו את התיבה עוד באותו הלילה. והנה בבקר באו הערבים וראו שהבנין הושלם ומיד הם הלכו להלשין לשלטונות. אבל היה חוק שאם גמרו לבנות בנין ויש טענה למאן דהו, הענין יובא בפני בית משפט וכו'.

נדר בעת צרה
האם מותר לאדם לנדור בעת צרה?
כתוב אצל יעקב אבינו (בראשית כח כ,) "וידר יעקב נדר לאמור אם יהיה אלוקים עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אני הולך" וכו' - ומשמע שמותר לנדור בעת צרה (עיין לשו"ע יו"ד סי' ר"ג סעי' ה').

נדר בכתב
כתוב (דברים כג, כד) "מוצא שפתיך תשמור ועשית". מה הדין אם נדר או נשבע בכתב, הרי לכאורה אין זה בכלל "מוצא שפתיך"? ועל כך אומר בעל הבא"ח בתשובותיו שיש אומרים שאם כתב "אני נודר כך וכך" זה נחשב כמו שנדר בפה (ועיין בבא"ח ש"ש פרשת ראה אות יג, יד).

שבועה בתקיעת כף
ועל כן בעריכת חופה לחתן ספרדי אנו נוהגים להשביעו בתקיעת כף (לאשכנזים יש חרם דרבנו גרשום), ואחר כך הוא חותם על הכתובה. ולכאורה יכול החתן לטעון אני חתמתי בכתב ולא אמרתי בפה וא"כ אין פה נדר בשבועה שאני מתחייב לכל מה שכתוב בכתובה. אבל אנו אומרים לו, כיון שיש שני עדים חתימתו נחשבת כאמירה.

הרשב"א בתשובה מביא מעשה בחתן שחתם בכתובה שהוא מתחייב על סכום מסוים, ואחר כך הוא בא ואמר לא ידעתי על מה אני חותם. אמרו לו: אם לא ידעת וחתמת, זאת אומרת שהסכמת לכל מה שכתוב ואפילו יכתבו לך שאתה מתחייב למשל מליון שקל, ואתה צריך לשלם.

תקיעת כף בסיום עסקא
יש שעושים שותפות עסקית ביניהם, ולאחר שהסכימו על התנאים הם לוחצים יד אחד לשני. י"א שיש לזה דין של שבועה כמו שעושים לחתן לפני שחותם על הכתובה. וי"א שתקיעת כף זו היא רק כמו סיטומתא (סוג של קנין), ומ"מ יש להזהר בזה.

לא יחתום על נייר ריק
פעם אחת נסענו מגבול לגבול, ובכל מקום היו עוצרים אותנו לביקורת. באחת הביקורות בא אחד הקצינים והביא לי דף וביקש ממני לחתום כי הוא רצה זאת למזכרת, ורק לאחר מכן הוא יתן לנו רשות לעבור.

אמרתי בליבי, הכיצד אחתום והרי הוא יכול להוסיף בראש הדף "אני החתום מטה חייב כך וכך כסף לפלוני" וחתימת ידי תתנוסס בתחתית הדף, ועלול לצאת מזה מכשול. ועל כן לקחתי את הדף וחתמתי את שמי למעלה בראש הדף והוספתי ואמרתי לקצין שרבנים חותמים למעלה. ואז כבר לא ניתן להוסיף כיתוב מעל החתימה.

ולכן הגמרא אומרת (כתובות דף כ"א ע"א) שלא יחתום סתם על נייר ויזרקנו, שמא ימצאנו אדם שאינו הגון ויכתוב שטר חוב.

יש אדם אחד שיוצא לחו"ל כדי לאסוף כסף לישיבה, והוא ביקש ממני שאכתוב לו המלצה. יום אחד הוא אמר לי שאחתום לו על כמה המלצות והוא יוסיף למעלה בראש הדף את שם הנמען - "לכבוד פלוני".

אמרתי לו אולי אתה תרצה להפנות המלצה זו לאדם נוצרי כדי שיתרום, וההמלצה תשאר בידו ואח"כ הוא יבא ויאמר לכולם שהרב מרדכי אליהו פנה אליו והנה חתימת ידו, ועל כן סרבתי לחתום לו. והוא אמר לי, שהוא זקוק להמלצות אלו ביותר. אמרתי לו את דברי הגמרא לעיל האומרת שאסור לאדם לחתום סתם על נייר שמא ימצאנו אדם שאינו הגון ויכתוב שטר חוב. והוספתי ואמרתי לו : אבל כיון שאתה אדם הגון וישר, אני אחתום לך.

חזר בו תוך כדי דיבור
אם אמר "אני אתן לראובן מתנה" ותוך כדי דיבור חזר בו - יכול לחזור בו.
אבל אם אמר "אני נודר לתת כסף לבית כנסת" וחזר בו תוך כדי דיבור - אין זה מועיל והוא חייב לתת, כי בענין מצוה לא אומרים 'תוך כדי דיבור כדיבור דמי' (ועיין לבא"ח פרשת ראה אות טז).

קבלת תענית מבעוד יום
יש אנשים שנוהגים לצום בימי השובבי"ם או בשני וחמישי ומקבלים עליהם את התענית מבעוד יום בתפלת המנחה. וי"א שקבלת התענית צריכה להיות בפה ולא במחשבה.

אחינו האשכנזים נוהגים לומר "מי שבירך" בשבת שלפני התענית לכל מי שמקבל על עצמו לצום, ואם אדם עונה 'אמן' על כך - זה נקרא כאילו קיבל, כמו שכתוב (במדבר ה, כב) באשה סוטה "ואמרה האשה אמן אמן".

נָדָר בטעות - מה דינו?
אם למשל אמר "יש לי בחשבון הבנק אלף שקל, וחמש מאות שקל מתוכם אני אתן לבית הכנסת", והנה כשהגיע לבנק אמר לו הפקיד שיש לו בחשבון רק שקל אחד בלבד - זה נקרא נדר בטעות, כי אם היה יודע שיש לו רק שקל אחד בחשבון הבנק לא היה נודר כלל, ועל כן אין זה נקרא נדר, ואין צריך אפילו התרה כי זה נדר בטעות.

התרת נדרים אב לבנו, אח לאחיו
מעיקר הדין, יכול אח להתיר נדר של אחיו, וכן האב לבנו.

הפרת נדרי אשתו
בעל אינו יכול להתיר את נדרי אשתו. היינו, אינו יכול לשבת במתירין, כי אשתו כגופו. אבל אם היו יושבים שלשה רבנים ביחד, והאשה מינתה את בעלה שליח להתיר את הנדר שלה - אז זה מועיל.

נדרו של יפתח
בספר שופטים מובא נדרו של יפתח, וכך נאמר (שם בפרק יא):
"וידר יפתח נדר לה' ויאמר אם נתן תתן את בני עמון בידי. והיה היוצא אשר יצא מדלתי ביתי לקראתי בשובי בשלום מבני עמון והיה לה' והעליתיהו עולה".

ואכם יפתח הצליח במלחמתו, והנה כששב לביתו יצאה בתו היחידה לקראתו. וכתוב "ויהי כראותו אותה ויקרע את בגדיו ויאמר אהה בתי הכרע הכרעתני ואת היית בעֹכְרָי ואנכי פציתי פי אל ה' ולא אוכל לשוב".

ואומרים חז"ל, שאמר יפתח כיון שנדרתי - אני לא אלך אל פנחס שיתיר לי את נדרי, אלא פנחס יבא אלי. ופנחס היה אומר, אם יפתח רוצה להתיר את נדרו הוא צריך לבא ולבקש שיעשו לו התרה. אך יפתח לא בא. ואומרים חז"ל שבאחרית ימיו לקה בשחין כבד והיו נופלים אבריו, ובכל עיר שהיה נופל איבר שם היה נקבר, ועל כן נאמר (שם יב, ז) "ויקבר בערי גלעד" - וזה היה עונשו על שלא נשאל על נדרו (ויש לשאול מדוע לא עשה שליח? אלא מנדרו של יפתח למדו חז"ל שאין שליחות בהתרת נדרים, ורק אשה יכולה לעשות את בעלה שליח וכנ"ל).

ניקיון בית הכנסת בהתנדבות
מספרים על רבנו יצחק - אביו של רש"י, שהיה בכל ערב שבת מנקה את ארון הקדש עם זקנו. יש כמה נשים צדקניות שמתנדבות לנקות את בית הכנסת. ויש לדעת שאם נהגה כן ג' פעמים אע"פ שלא אמרה כלום - נחשב הדבר כנדר וחייבת להמשיך בזה, ואם פעם אחת נמנעה מלבא ולנקות מכל סיבה שהיא חייבת לדאוג שינקו במקומה. ועל כן מה טוב שתאמר לפני שמקבלת על עצמה איזו מצוה או קבלה טובה שתאמר שעושה כן בלי נדר (ועיין לשו"ע יו"ד סי' רי"ד).

נשים בתקיעת שופר - נשים פטורות מתקיעת שופר כיון שהיא מצות עשה שהזמן גרמא. ואשה שנהגה להחמיר על עצמה ולשמוע תקיעת שופר, ופעם אחת נמנעה מלבא לבית הכנסת - תביא תוקע שיתקע לה בביתה ואם אינה יכולה בכך, תעשה התרת נדרים מיוחדת בערב ראש השנה (עיין בא"ח נצבים יז). ועל כן טוב שתאמר שעושה כן "בלי נדר", שאם פעם אחת תמנע מלבא, לא תצטרך לטרוח ולעשות כנ"ל.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il