ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

הגדה על החמץ ;">

בית מדרש חגים וזמנים פסח ליל הסדר שיעורים נוספים Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word האזן לשעור (24 ד') הורד mp3
שלח לחבר צפה בשיעור (24 ד')

א' ניסן תשס"ו

הגדה על החמץ


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
ר' פרץ בן יוסף אריה ז"ל

להרחבה בנושא זה ראה גם בשעור כפיות טובה.

מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות?
"מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות? שבכל הלילות אנו אוכלים חמץ ומצה, והלילה הזו כולו מצה" – שאלה זו שואל התינוק בליל הסדר, וכך מסביר אותה האברבנאל: קרבן פסח הוא למעשה קרבן תודה, כפי שכותב הרמ"א 1 "נוהגים לעשות שלש המצות של פסח מעישרון (אחד) זכר ללחמי תודה". והנה בקרבן תודה יש שני מיני לחמים, חמץ ומצה, ובליל הסדר יש קרבן פסח שהוא זכר לתודה ויש גם מצה, ואם כן היכן החמץ?
ננסה למצוא תשובה לשאלה זו.

היכן ארץ ישראל בליל הסדר?
ארבעת הכוסות שאנו שותים בליל הסדר הם כנגד ארבע לשונות של גאולה, הכתובות בתחילת פרשת וארא 2 :
לָכֵן אֱמר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה' וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדלִים: וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם: וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקב וְנָתַתִּי אתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה':

כפי שניתן לראות בפסוקים, לאחר ארבעת לשונות הגאולה יש גם לשון חמישית - "והבאתי", אולם, לא תיקנו כנגד לשון זו כוס. מדוע? שאלה דומה ניתן לשאול על מדרש הפסוקים שאנו קוראים בהגדה, ובו דרשו חז"ל את כל פרשת מקרא ביכורים מילה במילה, אך לא את הפסוק "ויביאנו אל המקום הזה". ויש להבין מדוע? הרי הביאה אל ארץ ישראל היא העיקר! כך שואל החתם סופר.

שאינך כפוי טובה
רש"י בפירושו לפרשת מקרא ביכורים 3 כותב, שפרשה זו באה לומר שאינך כפוי טובה 4 . והנה, מדברי חכמים אנו למדים שיתכן אדם שמכיר טובה, ובכל זאת הוא כפוי טובה. כך הוא אדם שמזדרז לומר מיד לאחר שהוא מקבל את הטובה מחבירו 'אני אשלם לך'. אדם זה אינו מסוגל להיות אסיר תודה, ומוכרח להשתחרר מהמועקה הזו. כך אומרת הגמרא 5 שמשה אמר לישראל שהם כפויי טובה, שהרי ה' אמר להם "מי יתן והיה לבבם זה ליראה אותי כל הימים" והיה להם לומר 'תן', וכיון שלא אמרו הם כפויי טובה. ומבארים התוספות במקום "לכך קראם כפויי טובה, שלא רצו לומר אתה תן, לפי שלא היו רוצים להחזיק לו טובה בכך". כלומר, הם מחלו על הטובה, ובלבד שלא יהיו אסירי תודה.
אם כן, מהי הדרך הנכונה? הדרך היא לא להזכיר את הגמול מיד בשעה שמקבלים את הטובה, אלא רק אחרי שעבר זמן. כך אנו נוהגים בליל פסח, שבו עדיין אסור להזכיר שום גמול לקב"ה, ואנחנו במצב של "מה אשיב לה' כל תגמולוהי עלי". כמובן שאחרי זמן כן צריך לגמול תודה, והזמן מגיע בחג הביכורים.

המצה והחמץ

שני שלבים אלו הם עניינם של החמץ והמצה. כידוע, המצה היא פסיבית, אין בה תסיסה וממילא אין לה מימוש עצמי. כבר הזוהר בפרשת תצוה שואל – אם החמץ הוא כל כך גרוע, מדוע התורה דורשת ששתי הלחם "חמץ תיאפנה"? והוא מאריך לבאר שבאמת החמץ מעולה מן המצה, שהרי לחם אמיתי הוא החמץ דוקא, וכמו כל דבר בטבע שבא לידי מימושו רק אחרי התסיסה. כך גם יין נחשב יין רק אחרי שהוא מחמיץ ואחר כך תוסס, לפני כן הוא פסול לנסכים. אולם בפסח אנו אוכלים רק מצה שכולה קבלה, 'אתערותא דלעילא' בלבד.

ארץ ישראל – נחלה ומקדש
האלשיך שואל – הרי הקב"ה 'הסתדר די טוב' לבדו בעשרת המכות, בקריעת ים סוף, במדבר וכו'. והנה כשמגיעים לארץ ישראל הוא דורש מאיתנו עזר, שאנו נילחם; מדוע? הרי גם את כיבוש ארץ ישראל יכול הקב"ה לעשות לבדו, ובאמת את הכל עשה הקב"ה כדברי המשורר "כִּי לֹא בְחַרְבָּם יָרְשׁוּ אָרֶץ וּזְרוֹעָם לֹא הוֹשִׁיעָה לָּמוֹ כִּי יְמִינְךָ וּזְרוֹעֲךָ וְאוֹר פָּנֶיךָ כִּי רְצִיתָם" 6 , ואם כן לשם מה מבקש הקב"ה עזר מאיתנו?
התשובה לשאלה זו היא, כמובן, שכיבוש הארץ הוא מצוה מצידנו. פעמים רבות הארכנו לבאר שבארץ ישראל יש שתי בחינות, ארץ ישראל היא נחלה שהקב"ה הנחיל לנו, והיא גם מקדש , המקום שבו משרה הקב"ה את שכינתו בתחתונים. בית המקדש הוא הלב, וכל עשר הקדושות של ארץ ישראל הן המשך לקדושת בית המקדש, וכמו פלטרין של מלך שיש בו אולם וחצר וכו'. ה'פריפריה' היא ארץ ישראל כולה, וכפי שאמרו ישראל בשירת הים "תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ ה' מִקְּדָשׁ ה' כּוֹנֲנוּ יָדֶיךָ" 7 – והרי עדיין לא הגענו למקדש! אלא כוונתם היא לארץ ישראל. כך גם אומר רש"י בפרשת מקרא ביכורים, שהמילים 'ויביאנו אל המקום הזה' מכוונות לבית המקדש, ו'ויתן לנו את הארץ הזאת" זו ארץ ישראל, ולכאורה צריך להיות להיפך, שהרי כיבוש ארץ ישראל קדם ארבע מאות וארבעים שנה לבנין המקדש! התשובה לשאלה זו ש'ויביאנו אל המקום הזה' זו בחינת מקדש של ארץ ישראל כולה 8 .
בבחינת 'נחלה' של ארץ ישראל אין לנו מה לדאוג, הקב"ה ודאי יתן לנו את ארץ ישראל כשם שעשה איתנו את כל החסדים האחרים. אולם, כיבוש ארץ ישראל הוא בנין מקדש ה', זהו הגמול לחסד ה' - וממילא אנו נדרשים לעשות זאת. היעלה על הדעת שאת נטילת הלולב ותקיעת השופר הקב"ה יעשה עבורנו? זו המצוה שלנו, וכך גם ביחס לכיבוש ארץ ישראל.
בספר תהלים 9 מתאר דוד המלך את גודל מאמציו לבניית בית המקדש:
שִׁיר הַמַּעֲלוֹת זְכוֹר ה' לְדָוִד אֵת כָּל עֻנּוֹתוֹ: אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַה' נָדַר לַאֲבִיר יַעֲקב: אִם אָבא בְּאהֶל בֵּיתִי אִם אֶעֱלֶה עַל עֶרֶשׂ יְצוּעָי: אִם אֶתֵּן שְׁנָת לְעֵינָי לְעַפְעַפַּי תְּנוּמָה: עַד אֶמְצָא מָקוֹם לַה' מִשְׁכָּנוֹת לַאֲבִיר יַעֲקב:

וכן בהמשך המזמור. והנה אומר הספרי שכל המאמצים היו לשוא, גזירת הכתוב היא 'דרוש וחקור, ואחר כך יאמר לך נביא' 10 – ואם כן כל הדרישה והחקירה ונדודי השנה היו לכאורה מיותרים, ובכל זאת דוד עשה כן, מפני שכך צריך. אומרת הגמרא 11 'ציון אין דורש לה – מכלל דבעי דרישה' (מכאן שהיא צריכה דרישה). וכן אומר משה רבנו לבני גד ולבני מנשה "וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵי ה' וְאַחַר תָּשֻׁבוּ" – הכיבוש הוא בשביל ה', בשביל בחינת המקדש. וכן אומר המדרש שהסיבה לנפילת כל אותם אלפים בימי דוד היא, שלאף אחד לא היה איכפת מכך שמקדש ה' אינו בנוי. אמר הקב"ה – אם תרנגולתו של אחד מכם היתה אובדת לו כמה בתים וכמה חצרות היה מהפך אחריה, ועתה בנין ה' אינו בנוי ולאף אחד לא איכפת.
הרמב"ן בתחילת פרשת לך לך, על המילים "אל הארץ אשר אראך" 12 , כותב שאברהם אבינו "היה נודד והולך מגוי אל גוי וממלכה אל עם אחר עד שבא אל ארץ כנען ואמר לו לזרעך אתן את הארץ הזאת". כל הטורח הזה נובע מכך שארץ ישראל היא בחינת מקדש, ועל כן צריך לטרוח הרבה כדי להגיע אל משכן ה'. וכך גם כיבוש ארץ ישראל הוא עבודה שלנו, ועלינו מוטל להילחם.
עתה מובן מדוע אנו לא מזכירים בליל פסח את ביאת הארץ. ביאת הארץ קשורה כבר אל התגמול והכרת הטוב מצידנו, וכבר אמרנו שפסח שייך לשלב הראשון שאחרי קבלת הטובה, שבו אין מקום להזכיר את הגמול. מתי הגיע זמן השבת הגמול? בחג הביכורים, ולכן בו אנו אומרים "והבאתי את פרי האדמה", ומודים לקב"ה על ביאת הארץ. ומשום כך באים שתי הלחם מלחם חמץ, שהוא 'אתערותא דלתתא', המימוש העצמי.

מהי 'מנחת יהודה וירושלים'?
בשבת הגדול מפטירים "וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים" – ויש להבין באיזו מנחה מדובר? היכן שמענו על מנחת יהודה ומנחת ירושלים?
בספר נחמיה יש תיאור של חינוך ירושלים, ובו נאמר "ואעמידה שתי תודות גדולות ותהלוכות לימין מעל החומה". מבארת הגמרא במסכת שבועות 13 , שלא התודות היו גדולות, אלא לחמי התודה. ו'גדולות' היא הגדולה שבלחמים, כלומר לא לחם המצה אלא לחם החמץ (שהיה גדול יותר, שכן מעישרון שלם עשו עשרה לחמי חמץ, בעוד שמהעישרון השני עשו שלושים לחמי מצה). אם כן, ישראל לקחו שני לחמי חמץ, ובהם הם חינכו את ירושלים. מה פשר בדבר?
העניין יתבאר לאור דברי רש"י 14 , שלחמי תודה נקראו מנחה. ועוד אומרת הגמרא במסכת בסנהדרין 15 , שהקב"ה ביקש לעשות את חזקיה משיח ואת סנחריב גוג ומגוג, אולם כיון שחזקיה לא אמר שירה נסתם הקץ, ולכן האות מ"ם בפסוק לְםַרְבֵּה הַמִּשְׂרָה וּלְשָׁלוֹם אֵין קֵץ" 16 הינה סתומה, שכן היה קץ והוא נסתם. וכותב הרד"ק במקום, שהתיקון לכך הוא האות מ"ם הפתוחה שבספר נחמיה "בְּחוֹמת יְרוּשָׁלַם אֲשֶׁר הֵמ פְּרוּצִים" 17 , בכך יתוקן החטא של המ"ם הסתומה. מה הפשט בכך? הקץ נסתם בגלל כפיות הטובה, ולכן כשישראל יעשו למען ירושלים במסירות נפש, בדלות ובאביונות, כמבואר בפסוקים שם - אז יהיה תיקון. "וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים" – המנחה שחינכו בה את ירושלים. ומובן מדוע חינכו את החומה בלחם חמץ, המבטא את העשיה מצידנו, בדומה לשתי הלחם של שבועות.

הגדה בשבת הגדול?
הראשונים כותבים שבשבת הגדול נוהגים לקרוא את ההגדה, אולם הגר"א רצה לבטל את המנהג, שהרי מפורש במכילתא "יכול מבעוד יום? תלמוד לומר ביום ההוא, בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך", ואם כן את ההגדה יש לקרוא רק בשעה שיש מצה ומרור! ויש להוסיף את דברי הגרי"ז, שכשם שאומרים הגדה על הכוס כך יש לומר הגדה על המצה, אולם מהיכן באה הגדה על החמץ?
כדי להבין את המנהג שהביאו הראשונים יש לומר, שאכן את ההגדה צריך לומר גם על החמץ! בזמן הבית הדבר התקיים במקרא הביכורים בשבועות, אולם בזמן החורבן אי אפשר לעשות זאת, ולכן באו הקהילות ותיקנו שבשבת הגדול תיאמר ההגדה על החמץ. ההפטרת "וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים" נאמרת בשבת הגדול, כי אז תיקנו הקהילות להשלים את לחם החמץ של שבועות, וכבר אמרנו למעלה ש'מנחת יהודה וירושלים' היא לחם החמץ שבו מקדשים ומחנכים את חומת יהודה וירושלים.
והנה נחלקו הפוסקים האם גם כאשר שבת הגדול חלה בערב פסח מפטירים 'וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים'. לפי דברינו ודאי שאז אין מפטירים, שהרי כבר לא אוכלים חמץ.


^ 1 סימן תעה, סעיף ז.
^ 2 שמות ו, ו-ח.
^ 3 דברים פרק כ"ו.
^ 4 במאמר מוסגר - בסוף כי תצא עוסקת התורה בפרשת זכירת עמלק ומיד אח"כ פרשת ביכורים בפרשת כי תבוא. פרשת עמלק באה בגלל כפיות טובה כמ"ש רש"י בפרשת בשלח היש ה' בקרבנו אם אין - מיד ויבוא עמלק, משל לאדם שהיה מהלך וכו'. לכן מיד אחרי זכירת עמלק באה פרשת ביכורים
^ 5 עבודה זרה ה ע"א.
^ 6 תהלים מד, ד.
^ 7 שמות טו, יז.
^ 8 נציין כי יש כמה נפקותות לדינא בין בחינת 'נחלה' לבחינת 'מקדש', אך לא נאריך בהן כאן.
^ 9 מזמור קלב.
^ 10 ספרי לפרשת ראה, פסקה סב.
^ 11 כריתות ה ע"ב.
^ 12 בראשית יב, א.
^ 13 דף טו ע"א.
^ 14 מנחות דף מו.
^ 15 צד ע"א.
^ 16 ישעיה ט, ו.
^ 17 נחמיה ב, יג.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il