בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • שמות
לחץ להקדשת שיעור זה

האמא היהודיה

undefined

הרב משה ליב הכהן הלברשטט

כ"ד טבת תשפ"א
5 דק' קריאה
"וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה. וַיֹּאמֶר בְּיַלֶּדְכֶן אֶת הָעִבְרִיּוֹת וּרְאִיתֶן עַל הָאָבְנָיִם אִם בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ וְאִם בַּת הִוא וָחָיָה. וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים" (שמות א, טו-יז).
וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים, וְכִי מֵאַחַר שֶׁלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן, אֵין אָנוּ יוֹדְעִין שֶׁקִּיְּמוּ אֶת הַיְלָדִים, לָמָּה הֻצְרַךְ הַכָּתוּב לוֹמַר: וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים. יֵשׁ קִלּוּס בְּתוֹךְ קִלּוּס, לֹא דַיָּן שֶׁלֹא קִיְּמוּ אֶת דְּבָרָיו, אֶלָּא עוֹד הוֹסִיפוּ לַעֲשׂוֹת עִמָּהֶם טוֹבוֹת, יֵשׁ מֵהֶם שֶׁהָיוּ עֲנִיּוֹת, וְהוֹלְכוֹת הַמְיַלְּדוֹת וּמַגְבוֹת מַיִם וּמָזוֹן מִבָּתֵּיהֶם שֶׁל עֲשִׁירוֹת וּבָאוֹת וְנוֹתְנוֹת לָעֲנִיּוֹת, וְהֵן מְחַיּוֹת אֶת בְּנֵיהֶן, הוּא שֶׁכָּתוּב: וַתְּחַיֶּין, אֶת הַיְלָדִים, יֵשׁ מֵהֶם שֶׁרְאוּיִים לָצֵאת חִגְּרִים אוֹ סוּמִים אוֹ בַּעֲלֵי מוּמִין אוֹ לַחְתֹּךְ בּוֹ אֵבָר שֶׁיֵּצֵא יָפֶה, וּמֶה הָיוּ עוֹשׂוֹת, עוֹמְדוֹת בִּתְפִלָּה וְאוֹמְרוֹת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁלֹא קִיַּמְנוּ דְּבָרָיו שֶׁל פַּרְעֹה, דְּבָרֶיךָ אָנוּ מְבַקְּשׁוֹת לְקַיֵּם, רִבּוֹן הָעוֹלָם יֵצֵא הַוָּלָד לְשָׁלוֹם, שֶׁלֹא יִמְצְאוּ יִשְׂרָאֵל יְדֵיהֶם לְהָשִׂיחַ עָלֵינוּ, לוֹמַר הֲרֵי יָצְאוּ בַּעֲלֵי מוּמִים, שֶׁבִּקְּשׁוּ לַהֲרֹג אוֹתָם. מִיָּד הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹמֵעַ קוֹלָן וְיוֹצְאִין שְׁלֵמִים. אָמַר רַבִּי לֵוִי, הֲרֵי אָמַרְתָּ אֶת הַקַּלָּה אֱמֹר אֶת הַחֲמוּרָה, יֵשׁ מֵהֶן שֶׁרְאוּיִן לָמוּת בִּשְׁעַת יְצִיאָתָן, אוֹ אִמָּן לִסָּכֵּן בָּם וְלָמוּת אַחַר יְצִיאָתָן, וְהָיוּ עוֹמְדוֹת בִּתְפִלָּה וְאוֹמְרוֹת לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם תְּלֵה לָהֶם עַכְשָׁו וְתֵן לָהֶם נַפְשׁוֹתֵיהֶם, שֶׁלֹא יֹאמְרוּ יִשְׂרָאֵל, הֵן הָרְגוּ אוֹתָן. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה תְּפִלָּתָן, לְפִיכָךְ: וַתְּחַיֶּין אֶת הַיְלָדִים, וַתְּחַיֶּין אֵלּוּ הָאִמָּהוֹת, הַיְלָדִים, הַיְלָדִים מַמָּשׁ (שמות רבה א, טו).
בספר שמות אנו קוראים על הסבל הנורא של העם היהודי במצרים, ועל מלך מצרים שדיבר עם המיילדות שפרה ופועה, ואמר להן שכאשר הן מיילדות תינוקות של יהודים, אם זו בת, שיתנו לה לחיות, אבל אם זה בן, עליהן להרוג אותו.
כפי שידוע לנו, המיילדות לא שמעו בקולו של פרעה, ולא זו בלבד שהן איפשרו לתינוקות לחיות, הן גם עזרו לאמהות ועודדו אותן. לפני כל לידה, הן התפללו להשם שהתינוק ואימו יהיו בריאים, וביקשו שגם מי שנגזר עליו למות בלידה ישרוד. "אנא רחם עליהם", הן התפללו, והשם ענה לתפילתן; כל התינוקות ואמותיהם היו בריאים. יתר על כן, אם הן היו רואות שהמשפחה ענייה ואין לה מספיק אוכל ובגדים, הן היו הולכות למשפחה עשירה, מבקשות אוכל, ומביאות את זה למשפחה הענייה, תוך שהן נוסכות בהם מילות עידוד ואהבה. שפרה ופועה הצילו בפועל את כלל ישראל.
רש"י מסביר מדוע נקראו המיילדות שפרה ופועה: שפרה, בגלל שהיא היתה "משפרת", רוחצת את התינוקות, ופועה, בגלל שהיא שרה שירי ערש לתינוקות, ומרגיעה אותם בשירה, "פּוּ, פּוּ, פּוּ ". אנו רואים אם כן, שעל פי התורה, הגדולה של שפרה ופועה היתה בכך שהן הקדישו את עצמן למשימות שנראות לכאורה טריוויאליות, לרחוץ את התינוקות ולשיר להם. אולם אנו יודעים שהנשים הגדולות הללו היו יוכבד ומרים. העובדה שהן היו מיילדות היתה מדהימה כשלעצמה. אין ספק שזו לא היתה העבודה שלהן. יוכבד ומרים לקחו על עצמן את התפקיד להיות מיילדות במטרה להציל את כלל ישראל, והן עשו זאת תוך סיכון גדול לחייהן. אבל, לרחוץ תינוקות ולשיר להם?! היו להן מצוות ומעשים גדולים הרבה יותר שניתן היה לציין לזכותן: הצלת חיי התינוקות; מתן עידוד לאמהות; הבאת אוכל מהעשירים ונתינתו לעניים, הצלת כלל ישראל. אלה היו באמת מעשים גדולים. האם לא היינו מצפים שהתורה תעניק שמות הולמים יותר, לנסיכות הדגולות הללו של האומה היהודית, עבור מעשיהן הגדולים? ובכל זאת אנו רואים, שהטיפול בתינוק, לרחוץ אותו ולשיר לו, אלו מעשי החסד הגדולים שעליהם בוחרת התורה להלל אותן. וזהו בגלל שגדולתה של האשה טמונה בחסד שהיא עושה בביתה, במשימות היומיומיות שהיא מבצעת מבלי שאיש יכיר לה תודה עליהן או אפילו יבחין בהן.
מי לא היתה מצילה את כלל ישראל אם היתה יכולה? או מצילה ילד ממוות? מי לא היתה רוצה להיות נביאה? ואיזו אישה לא היתה רוצה לתת הרצאה למאה נשים שחוזרות הביתה ומשוחחות עליה ועל הרצאתה בהתפעלות? אבל לשיר שיר ערש לתינוק קטן? היא עלולה לחשוב שיש לה דברים חשובים יותר לעשות, ולכן תתן לו לבכות לבד עד שירדם. אך זהו המסר של התורה לכולכן. אתן אינכן יכולות להעלות על הדעת את גודל החשיבות של הטיפול בילדים שלכן מתוך אהבה, והמעשים "הקטנים" האלה, ממש לא קטנים. גדולתו של היחיד היא היכולת לזהות את גודל חשיבותן של הדברים הקטנים כביכול, וזו הייתה גדולתן של יוכבד ומרים.
היו שמחות ומלאות תודה על כך שאתן ממלאות את התפקיד שהתורה מהללת כל כך, בכל מעשה שאתן עושות, אתן בונות את האומה היהודית. שיהיה לכולכן ברכה, הצלחה ונחת.
(רבי חיים פנחס שיינברג זצ"ל, מתורגם מאנגלית, מתוך שיחה לנשים בשכונת מטרסדורף בירושלים, שנכתבה בידי הרבנית מ. פינקלשטיין שתחי').
אם נעמיק ונתבונן בדברים, נראה כאן גם את הנהגתו של הקדוש ברוך הוא עם יוכבד, במידה כנגד מידה, באופן נפלא ביותר, כדברי חז"ל במידה שאדם מודד, בה מודדין לו (משנה סוטה א, ז).
יוכבד עשתה מעשים גדולים ומפורסמים, ומעשים גדולים הסמויים מן העין, על מעשיה המפורסמים זכתה לניסים מפורסמים, ועל מעשיה הסמויים מן העין זכתה לניסים סמויים מן העין.
יוכבד הצילה את ילדי בני ישראל במסירות נפש גדולה ומפורסמת, "ותיראן המילדת את האלהים ולא עשו כאשר דבר אליהן מלך מצרים ותחיין את הילדים" (שמות א, יז), וזכתה שנעשה לה נס מפורסם שהפכה להיות שוב נערה, ונתעברה בגיל מאה ושלושים, "וילך איש מבית לוי, ויקח את בת לוי. ותהר האשה ותלד בן..." (שמות ב, א-ב. וברש"י). וכן בנה משה ניצל בדרך ניסית מפורסמת ביותר על ידי בת פרעה, כאשר היה תינוק בן שלושה חודשים, מונח בתיבת גומא השטה על פני היאור, "ותרד בת פרעה לרחוץ על היאור... ותרא את התבה בתוך הסוף, ותשלח את אמתה ותקחה. ותפתח ותראהו את הילד, והנה נער בוכה ותחמול עליו..." (שמות ב, ה-ו).
יוכבד טיפלה במסירות נפש בילדי ישראל הרחק מעין רואים, "אשר שם האחת שפרה" - זו יוכבד, על שם שמשפרת את הולד (שמות א, טו. ורש"י) , וזכתה לנס הגדול, והסמוי מן העין, שבנה התינוק משה הוחזר לזרעותיה, והיא יכלה להניק ולגדל אותו בעצמה, ובנוסף קיבלה גם תשלום על כך, "ותאמר לה בת פרעה היליכי את הילד הזה והיניקיהו לי, ואני אתן את שכרך, ותקח האשה הילד ותניקהו" (שמות ב, ט). שמעתי מפי מורי ורבי, רבי שמואל שיינברג זצ"ל (אחיו הצעיר של רבי חיים פנחס זצ"ל), שיש פתגם מפורסם ביידיש האומר: "א מאמע איז נישט דער וואס האט די קינד, נאר דער וואס האדעוועט די קינד" כלומר, "אמא אינה זו שיולדת את הילד, אלא זו שמגדלת את הילד", יוכבד לא רק זכתה להיות האמא שיולדת את משה רבנו, אלא גם האמא האמיתית שמגדלת את משה רבנו, וזאת בזכות מעשי האמהות הרבים שעשתה בכל אותם ילדי ישראל שיילדה במצרים.
פרשה זו מגלה לנו טפח, ומספקת לנו הצצה קטנה, לגדלותה וגבורתה האמיתית של האמא היהודיה, המתבטאת יותר מכל, בכל אותם מעשים "קטנים" יומיומיים, בגידול ילדיה מתוך אהבה.









את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il