- שבת ומועדים
- שיחות ליום העצמאות
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
חלווה בת פרחה
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
בשנים הראשונות שהיינו בישיבת "מרכז הרב", היתה התלבטות אם מותר להתגלח ביום העצמאות. רבני הישיבה לא רצו לפסוק בעניין. אחד התלמידים הלך לרב הרצוג, שהיה אז הרב הראשי לישראל, כדי לשאול מה לעשות. כשהוא חזר, שאלנו אותו מה אמר הרב הרצוג, אך הוא לא ענה. שאלנו שוב, אך הוא לא ענה. חשבנו שאולי הרב אמר לו שהוא פוסק רק לו ולא לציבור, אז חיכינו לערב יום העצמאות ועקבנו אחריו לראות מה הוא עושה, והנה הוא מתגלח. רצו בכל הפנימיה ופרסמו שהרב הרצוג אמר שאפשר להתגלח. אותו תלמיד נבהל מאוד, שכן הרב הרצוג ביקש לא לפרסם, אז הוא רק הוסיף שהרב הרצוג אמר שאפשר להתגלח רק במשחה ולא במכונה. בערב אנחנו באים לתפילה בישיבה והנה אנחנו רואים את הרב דב ליאור, שאז עוד לא היה רב, מסופר ומגולח. שאלנו אותו - מי פסק לך? אז הוא ענה - מה זאת אומרת "מי פסק לי"?! אני הייתי בשואה. אני יודע מה זה גלות. עכשיו יש לנו מדינה וצבא ויש לנו אפשרות להתגונן ולהסתובב ברחובות בלי בושה. ח"ו שנהיה עוד פעם בגלות. אין כאן שאלה כלל. זוהי הסתכלות בריאה. כך צומח גדול בישראל.
מקרה דומה אירע ב"מרכז הרב" בבניין הישן. בכל שבת הגיע אחד מנטורי קרתא, ממאה שערים, עם טענות נגד המדינה בשנאה ובביקורת. הוא היה יושב ומבלבל לאנשים את המוח. באו התלמידים וסיפרו לרב צבי יהודה שהוא מטריד אותם. הרב מינה את החצרן שיוציא אותו משם. בשבת הלכנו לחדרים ופתאום שמענו צעקות נוראות. כולם רצו החוצה לשמוע מה קרה. התברר שהחצרן ניסה לגרש את האדם הזה והוא לא רצה ללכת. החצרן המשיך לדחוף אותו ולצעוק עליו שהוא היה בשואה ונהרגו לו אישה וארבעה ילדים. איך אתה מדבר נגד המדינה ונגד היותנו בארץ ישראל? אתה רוצה ששוב יקרו מאורעות כאלה?! מי שהיה לפני קום המדינה וראה את צרות הגלות אין לו כלל שאלה על גדולתו של היום הזה, על גדולתה של תקומת המדינה. ההבדל בין המצב שהיינו קודם לבין המצב עכשיו הוא הבדל עצום, משהו אחר לגמרי.
על כל הטוב הזה עלינו להודות לה' ללא שום חשבון. כל אדם בריא בטבעו, בעל הכרת טובה מינימלית, צריך להרגיש כך.
מהפך רוחני
בתור אנשי תורה, אנחנו מסתכלים על הדברים גם בצורה עמוקה יותר, באופן תורני פנימי. אנחנו רואים גם את יד ה' הטובה מבחינה רוחנית, איזה שינוי רוחני לטובה התרחש כתוצאה מקום המדינה. אפשר לציין שעד קום המדינה היה תהליך חד-סתרי של התרחקות מאמונה ולא היו בעלי תשובה. החל מקום המדינה השתנה המצב. ראשית כל הופסק הזרם של ההתרחקות. הציבור הדתי התחיל להתייצב ולא נגרר אחר החילוניות. זה קרה ממש כתוצאה מקום המדינה. השינוי הזה חל לא רק בציבור שלנו, הציבור הציוני-הדתי. גם הציבור החרדי הלך והתדלדל כל הזמן ובקום המדינה נעצרה ההתרחקות והתחילה ההתייצבות, ועכשיו גם תהליך של התקרבות.
איך מתמודדים עם יצר הרע?
בעל תולדות יעקב יוסף אומר שאדם צריך לדעת להתבונן איך להתמודד עם יצר הרע, עם המשיכות לדברים רעים. יש לדעת שהכל מכוון על ידי רבונו של עולם. משל למלך שהיו לו הרבה מדינות ורצה לבחון את נאמנות המדינות אליו. אז הוא שלח אחד מעבדיו שהתחפש למלך ויחד עמו אנשי צבא, כאילו הוא נלחם במלך. כך הוא התקרב לאחת מהמדינות להתנפל עליה ובחן איך יגיבו אנשי המדינה, האם הם נאמנים למלך או לא. מדינה אחת אמרה - מה זה משנה מי יהיה המלך, בין כך ובין כך אנחנו נתינים. מדינה אחרת עמדה נגדו במלחמה ונשארה נאמנה למלך בלי להיכנע לאויב. מדינה שלישית התחילה לחשוב - וכי יתכן שהמלך הזה יעשה מלחמה נגד המלך הגדול שלנו?! זה לא נראה סביר. כנראה שזהו מבחן נאמנות של המלך. אז הם אמרו לו - "לא יכול להיות שבאת להילחם במלך". כך התבטל כל המאבק. המלך שמע את הדבר הזה ושמח מאוד.
כך אומר בעל התולדות - כשיצר הרע בא אל האדם לפתותו, צריך האדם לדעת שלא יכול להיות שמישהו ילחם במלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. הרי לא שייך בכלל שיבוא מישהו לעשות דברים בניגוד לרצונו של רבונו של עולם. כנראה הקדוש ברוך הוא שלח אותו למבחן. ברגע שאדם מבין את זה מתבטלת המלחמה. יש כאלה שנלחמים ביצר הרע על ידי סיגופים ותעניות. זה גם טוב מאוד, אבל המדרגה הגבוהה יותר היא שאדם מגלה שיצר הרע בא בשם המלך לבחון אותו. אז לוקח האדם את היצר הרע והופך אותו לטוב.
אם אדם יודע שכל דבר שקורה במציאות בא מרבונו של עולם, אז גם כשהוא נפגש במצבים קשים הוא לא מפחד. "מן המיצר קראתי י-ה", הקדוש ברוך הוא נמצא בכל מקום ובכל צרה. אז הצער מתבטל. השליח-השטן הזה מתחכם ובא בצורות שונות ולכן אדם צריך להיות חכם ולהתמודד בכל פעם מזוית שונה. "כל גויים סבבוני", הם סובבים אותנו, אך אנו אומרים שהם באו "בשם ה'" ואז "כי אמילם", אכרית אותם. אחר כך הוא מתחכם, "סבבוני גם סבבוני", סיבובים ממש מבלבלים, ושוב "בשם ה' - כי אמילם". "סבוני כדבורים דועכו כאש קוצים", זה כבר לא מובן, הוא מקיף מכל הכיוונים, אך "בשם ה' - כי אמילם". רבונו של עולם בוחן אותנו בכל המצבים.
התמודדות עם רוחות זרות
זו הסתכלות חסידית איך אדם יצליח להתמודד כנגד פיתויים שבאים עליו. אני רוצה להרחיב את המבט החסידי האישי הזה, ולראות איך הרב מלמד אותנו להתבונן כך גם בהתמודדויות הכלליות שעומדת בהן האומה, בדרך התורה, כנגד הרוחות המנשבות.
יש הרואים ברוחות המנשבות משהו שבא לעקור את התורה, והרי רבונו של עולם מנהל את כל הרוחות. אם מכירים בכך, אפשר להתבונן מה רצה הקדוש ברוך הוא ברוח הזו, מדוע מופיעה תנועה כזו, מהלך רוחני כזה בעולם. ומתוך ההתבוננות הזו אפשר להבחין לפעמים בנקודה חיובית נכונה, נקודה של קודש שעטופה בהרבה קליפות. זו הנקודה שצריכה להתגלות, ואם נדע לשאוב אותה מתוך כל הקליפות ולהוציא אותה החוצה הרי אותה תנועה מאבדת את כל משמעותה ומתבטלת. באופן זה יש להסתכל על הרוחות המנשבות. אסור להתבלבל מהכיסויים.
כך הסתכל הרב על התנועה הציונית. בתנועה זו היו אף כאלה שהכריזו במפורש שהם הולכים בדרך מנוגדת לתורה ולמצוות, ומכל מקום היתה זו דרך שעניינה איחוד האומה ומציאת פתרון קיומי לעם ללא סבל, חיים נורמליים בארצו ככל עם אחר. היה אפשר לראות את התנועה באופן שהיא מורדת במלכות שמים ויש להילחם נגדה, והיה אפשר להתבונן במבט של אמונה ולהכיר בכך שהכל מאת ה' ואם כן גם התנועה הזו היא מאת ה'. אם כן, מה התפקיד של התנועה הזו? יתכן שדרך הבנייה תהיה באופן שקודם נבנה החול ורק אחר כך יבוא הקודש. בשאיפה לאיחוד האומה יש נקודה חיובית. אמנם היא לא מוארת באורה של תורה, אך יש בה צד חיוב. וכן בשאיפה לארץ ישראל יש צד של חיוב. ארץ ישראל היא ארץ הקודש, ארץ ה'. כשיבואו לארץ ה' תתעורר הרוח הפנימית, למרות שאין זו המטרה הרשמית של התנועה הזו. בתוך הכלי הזה טמון תוכן פנימי חיובי. אי אפשר למחות בדבר חיובי, כיון שזה לא יצלח. צריך לעשות הפרדה. מחפשים את הנקודה הפנימית ומאירים אותה. אנו לא יכולים להתנגד לשאיפה האחדותית של כלל ישראל.
הרב מדבר על כך באגרותיו במפורש ומדריך הדרכה כללית, שכל פעם כשנפגשים עם תנועה רוחנית יש להתבונן בה, להקיף ולהכיר אותה מכל צדדיה, ואז לא להילחם בה חזיתית אלא להעלות ולרומם אותה לכיוון הנכון. כותב זאת הרב באגרת לאנשי אגודת ישראל, שאם קמה תנועה ששואפת לאחד את כל האומה הישראלית, נאמר שאנחנו בעד האיחוד, בעד עלייה לארץ ישראל, אלא שנוסיף לכך שם שמים. נהפוך את המהלך הזה למהלך בונה. לכל מהלך שמופיע בעולם יש תפקיד. יש לכוון אותו למקומו הנכון. אנחנו לא יכולים להתנגד לתנועה שיש בה נקודה כל כך חיובית. הרב מביא על כך משל לציפור היושבת על פסל של מלך במרכז העיר. צריך לסלק אותה, אך אי אפשר לידות בה אבן. כך התנועה הציונית מחזיקה בגרעין כה מרכזי, ועל כן אי אפשר "לירות" בה. אין להתנגד לה אלא לטפס על גבי התנועה הזו ולהוביל אותה למגמה הנכונה. הניתוח הזה לא כל כך פשוט. יש להכיל רעיונות שונים ולעשות ניתוח בין הדברים הטובים לרעים.
מחזיקים את החבל משני קצותיו
עוד אומר הרב באגרות -
שני הפכים שאינם יכולים להתאחד: הקנאה הקדושה, קנאת ד' ותורתו וכל קודש, המאזרת כוח וחיל ונותנת רוח גבורה ואומץ לבב לכל הזוכים לה בטהרתה, והסבלנות המתונה המלאה רוח חסד ודרכי שלום, המושכת חוט של חן ונועם על כל טהרי לבב החנונים בה. קנאה גדולה אנו מקנאים לדגל שם ה' ולמקור רוח החיים אשר החיה ומחיה ואשר יחיה את האומה עדי עד, אור התורה ונר המצוה, חיינו ואורך ימינו. ומתוך אהבה עמוקה שאנו אוהבים את עמנו הגוי כולו אנו חרדים בכל לב לגורלו ועתידו.
איך מחברים את שתי התכונות האלה יחד? לכאורה הן סותרות אחת את השניה. כשאתה מקנא לשם ה' אתה זועק ומחריף את היחסים, ואילו כשאתה נאזר בסבלנות הרי אינך יכול לקנא באמת. בתיאוריה, בהשקפת העולם הפנימית, אפשר לשלב את הדברים, אבל בפועל צריך גדלות נפש עצומה. אדם בינוני לא יכול לעשות את זה. או שהוא סבלן או שהוא קנאי. כשהוא מנסה לעשות משהו באמצע יוצאת מעין פשרה של רכרוכיות וחולשה. אדם יכול לוותר בשני אופנים - או מפני שהוא חלש או מפני שהוא חזק, שהוא לא מפחד שזה יפגע בדרך שלו, שכן דרכו כל חזקה ומבטו כל כך גבוה עד שאם הוא יגלה סבלנות זה לא יחליש את דרכו. כך היה אהרון הכהן אוהב את הבריות וכשהיה רואה רשע בדרך היה מגלה לו אהבה, מתעניין בו, במצבו ובמשפחתו, מעודד ומברך אותו. אותו אדם לא יכול היה להעלות בדעתו שאהרון הכהן מזלזל במצוות ולכן הוא מוכן להתחבר איתו, שהרי אהרון הכהן הוא קדוש עליון ואוהב מצוות מאוד. זה היה משפיע מאוד על הרשע, דווקא משום שזהו אהרון הכהן שכל כך אכפת לו מהתורה ומהמצוות והוא זה שמקרב אותו. כך מוכרח אותו רשע לשפר את מעשיו ולשוב בתשובה. אי אפשר לעמוד מול הגודל הזה של הקדושה והאהבה כאחד, של הקנאה לדבר ה' ושל הסבלנות ואהבת הבריות. כך נהג הרב קוק. אף אחד לא העלה בדעתו שהוא מוותר על קוצו של יו"ד מדברי התורה, אבל הוא אהב את הבריות וזה השפיע.
כך גם יש לנהוג בפגישה עם דעות אחרות. אנו נפגשים ברוחות מנשבות ועלינו לדעת איך להילחם ולהיאבק עימם, איך להפוך אותם לטוב. למשל, מה נעשה עם השאיפה לשלום? ההנהגה של השמאל ששולטת היום במדינה דוגלת בדגל השלום. אפשר להתנגד לשלום? היא אומרת שאם נעשה את כל המאמצים לשלום ונשתחרר מהמאבק עם הערבים, נוכל להתפתח ולגדול, לפרוח ולהצליח. וכי יש בשאיפה הזאת דבר לא טוב? הבעיה היא שהיא מלווה בנכונות לוותר על חלקיה הקדושים של ארץ ישראל. כשבאים להיאבק בתנועה כזו, אי אפשר להיאבק בשלום, בשאיפה להסיר מאיתנו את כל הלחצים הללו כדי שנוכל לגדול ולעסוק בדברים היותר ערכיים וחשובים. יש לרומם את הדרך הזאת. יש לדעת שאם תהיינה תוצאות לדרך הזו, הרי זה יכול להיות בסיס לתוכן של קדושה. אכן, את הלחצים והכוחות שאנו משקיעים במלחמה באויב יכולנו להשקיע בהתעלות רוחנית. צריך לדעת מה שלילי ומה לא. עלינו להראות שהדרך שלנו כוללת בתוכה את כל הטוב שהם מבקשים, ולא זו בלבד אלא היא נותנת נשמה לכל הטוב הזה. לשם המגמה הזו אין צורך ואין זה נכון לוותר על שלמותה של ארץ ישראל. אדרבא, רק עם שלמותה של הארץ נוכל להגשים את המגמה שהם מבקשים.
כל השאיפה לחופש ולדמוקרטיה נראית לנו כשאיפה למרוד בקבלת עול מלכות שמים, אבל במבט עמוק יותר השאיפה לחופש היא שאיפה נכונה. השאיפה לשחרור משעבוד חיצוני לאחרים, שכל אחד חייב לעשות מה שהחברה מחייבת, היא שאיפה נכונה. יש לגלות את שורשה, שהדרך הזו תאפשר לכל אחד לעבוד את הקדוש ברוך הוא מתוכו ובדרכו. על ידי כך נרומם את עבודת ה' לשיאה. יש להכניס בחופש הזה את הגילוי העצמי הפנימי שלנו, ש"אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה".
גם בשאיפה להיות שייכים לעולם הגדול, לשבור את המחיצות בינינו לבין הגויים, יש צדדים חיוביים ויש צדדים שיש להתנגד אליהם. זוהי שאיפה לשחרור ממה שכביכול עם ישראל מצומצם בד' אמותיו ורצון להתפתח ולהתרחב, להיות שייך לעולם הגדול. אכן עניינו של עם ישראל להיות מחובר עם כל האומות, אבל בצד הגבוה - להיות הלב, המוח של העמים. מוח לא יכול להתקיים ללא הגוף.
עוקפים את השמאל מהשמאל
עניינן של השאיפות האלו שיכנס בהן הגרעין הפנימי של האמונה והתורה. אם אנחנו נוכל להתעלות בהשקפת עולם גדולה כזו וניקח את הנקודות החיוביות מתוך כל התערובת שלהם, אז תתבטל כל הקליפה. אבל בשביל זה אנחנו צריכים להיות אנשים גדולים. זה התפקיד שלנו בישיבה, לגדול, להתעצם ולפתח כוחות כאלה גדולים שירוממו את כל ההסתכלות, לראות איך בכל דבר מובילה יד ה', ולהראות לעולם כולו שאכן השאיפות הללו הן טובות. אנחנו צריכים לעקוף את השמאל מהשמאל, מהצדדים האידיאליסטים שלהם. השאיפות שלנו גדולות יותר. כשאנו באים להתנגד להם הם לא מבינים מדוע אנו מצמצמים ומגבילים את כל הרעיונות היפים והחדשים. אכן אנו לא צריכים להתנגד אלא להאיר אותם באורה של תורה, של קדושה. איננו מתנגדים להתפתחות המדע, אלא אנו נראים כמתנגדים משום שאנחנו חוששים שמא זה יפגע בדרכה של תורה, כיון שאנשי המדע נושאים גם דגלים של כפירה. בעצם אנחנו צריכים לקחת את ההתפתחות הזו ולכוונה אל הקודש.
הישיבה צריכה לשים לעצמה למטרה להוציא אנשים גדולים, אנשי קודש. בקורס טיס עובדים קשה ועושים תואר B.A. בשנה, מכניסים שלוש שנים בשנה. כמובן שגם אנחנו נדרשים לפחות לכך, ולנו מתווספת גם סייעתא דשמיא, שכן אנו עובדי ה'. יש להגדיל את השאיפות. אנחנו צריכים לשאוף שמהישיבה יצאו אנשים גדולים. זה לא מחייב שכל אחד יהיה דווקא אדם שעוסק בהרבצת תורה. לא כל אחד מתאים לזה. ב"ה יש מגוון של כוחות. אבל כל אחד צריך להיות גדול בתורה, גדול בדבקות, בהבנה, לבסס את עצמו בסיס איתן. מי שמתאים להרבצת תורה ודאי שחשוב שיעסוק בזה. מי שמתאים לדברים אחרים יהיה תלמיד חכם שעוסק במדע או בכלכלה או בניהול ויאיר אורה של תורה בתחומים אלו. הוא לא יהיה בגדר בעל-הבית שקובע עתים לתורה אלא תלמיד חכם שנהנה מיגיע כפיו והסביבה נהנית מאור תורתו.
כל זה מעוצמתו של היום הזה, שהקב"ה העלה אותנו למדרגה חדשה. תקופה זו של עקבתא דמשיחא מחייבת אותנו בהתמודדויות חדשות ואתגרים חדשים כי יש לנו הכוחות להתמודד איתם. אילולא היו לנו הכוחות האלו רבונו של עולם לא היה מעמיד אותנו בנסיון הזה. אם נאמץ את כל הכוחות, ננצח ונעבור לשלב הבא להתמודד עם רוחות אחרות. תמיד נתמודד, תמיד ננצח ותמיד נתקדם ונעלה למדרגה הבאה. זה ענייננו תמיד, לעלות בקודש. בעז"ה יהיו לנו הכוחות להתמודד ולהוציא דברים טובים מכל הרוחות הפוקדות אותנו. חזק ונתחזק.
לתוקף קדושת יום העצמאות
הרב משה בר ציון | ב' אייר תשפ"ד
מסירות נפש
הרב איתמר אורבך | אייר תש"ע
ה' מדבר דרך המציאות - צריך רק להקשיב
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | ג' אייר תשפ"ב
היחס הראוי של החרדים למדינת ישראל ויום העצמאות
הרה"ג דוד לייבל | אייר תשפ"ד
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א
ראש מוסדות ישיבת בית אל, לשעבר רב הישוב בית אל, מייסד ערוץ 7. מתלמידיו הקרובים של מרן הרצי"ה זצ"ל לקורות חייו המלאים לחץ כאן.
נתיבות עולם - נתיב העבודה – סיכום פרק ז (2)
שיעור מס' 91
ט"ז סיון תשפ"ג
נתיב העבודה - המשך פרק י"ח (10)
שיעור מס' 74
י"ט אייר תשפ"ג
נתיב העבודה - המשך פרק י"ח (11)
שיעור מס' 75
כ' אייר תשפ"ג
מהו התוכן האמיתי של העולם?
לנתיבות ישראל - סיום מאמר "והנצח זו ירושלים"
ג' אב תשפ"ג
רצונם המיוחד של 250 איש מקריבי הקטורת
מתנות בחינם
איך ללמוד אמונה?
איך עושים קידוש?
מה מברכים על פיצה?
איך הפרה אדומה מכפרת על חטא העגל?
איך מתחברים לקב"ה דרך התורה?
הלכות קבלת שבת מוקדמת
מהו הדבר המרכזי של ארץ ישראל?
עשרת המכות סוללות דרך
הפסוק המיוחד והמשונה בתורה