בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • קרח
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

יעקב בן בכורה

לא מתכבד בקלון חבירו

בנאומיהם האישיים, של משה רבנו בפרשתנו ובנאום הפרידה המקביל של שמואל הנביא המופיע בהפטרה, נקבעו תקנים לדורות ביחס להנהגותיהם של מנהיגי ציבור. הימנעות מתחיבת יד פרטית בקופה הציבורית היא עקרון יסוד מנחה בהליכותיהם של ראשי העם.

undefined

הרב יוסף כרמל

סיוון תשס"ו
2 דק' קריאה
בנאומיהם האישיים, של משה רבנו בפרשתנו ובנאום הפרידה המקביל של שמואל הנביא המופיע בהפטרה, נקבעו תקנים לדורות ביחס להנהגותיהם של מנהיגי ציבור. הימנעות מתחיבת יד פרטית בקופה הציבורית היא עקרון יסוד מנחה בהליכותיהם של ראשי העם. משה קבע:
"לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי" (במדבר ט"ז טו).

שמואל הכריז:
"אֶת שׁוֹר מִי לָקַחְתִּי וַחֲמוֹר מִי לָקַחְתִּי וְאֶת מִי עָשַׁקְתִּי אֶת מִי רַצּוֹתִי וּמִיַּד מִי לָקַחְתִּי כֹפֶר וְאַעְלִים עֵינַי בּוֹ וְאָשִׁיב לָכֶם" (שמואל"א י"ב ג).

ניקיון כפיים למופת. המשך דבריו של משה רבנו "וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת אַחַד מֵהֶם" דורש הסבר! וכי יש הווא אמינא אחרת? מה הרבותא ומה החידוש? הפסיקתא מפרשת שזו אכן רק תגובה לטענתם של דתן ואבירם בדבר "השתררותו" של משה עליהם (פסיקתא זוטרתא פרשת קרח דף קטו עמוד א). מדרש זה הביא כנראה את ה"חזקוני" לפרש שאפילו למי שהרע לי ומגיע לו, "מידה כנגד מידה", כמו דתן ואבירם- לא הרעתי. מדרש רבה מסביר בדרך מקורית:
"שלא חייבתי את הזכאי ולא זכיתי את החייב" (פרשה יח ד"ה וישלח משה).

בכך חידש המדרש כי דיין שמזכה את החייב מרע לו. התרגומים מפרשים כפשוטו, וזה קשה. יתכן וזו הסיבה שרש"י איננו מפרש כלל את הביטוי. לעומתו הרמב"ן מפרש:
"וחזר ואמר ולא הרעתי את אחד מהם - לשומו במרכבתי ובמלאכתי כאשר יאות למלך, או להטות דינו ולבזות על כבודו, כי כלל על הרעות כולן".

הרמב"ן שהכיר את מלכי אירופה ככלל ואת מלכי ספרד בפרט, מניח שדרכו של מלך היא להרע לנתיניו כחלק מגינוני טקסו או כחלק מהטלת מוראו. כך גם מבוארת, לשיטת הרמב"ן דרכו של המלך, בידי שמואל הנביא, (השוו זאת לשיטת הרמב"ם פ"ד מהלכות מלכים). לכן מדגיש משה שהוא לא נהג כמנהג המלכים.

נסיים בפירושו המחודש של רבינו מאיר שמחה הכהן מדוינסק בעל ה"משך חכמה". נוהג פסול רווח בעולם, לצערנו. במסגרת התחרות על משרות ההנהגה, משמיצים המועמדים זה את זה, כשהאחד "מתכבד בקלונו של חבירו". נסיונות לנבור בעברו של מועמד, כדי לגלות חרפתו, היו כנראה, נוהג נפוץ. מנהגם של מעמידים עצמם לבחירת הציבור להחניף להמון העם ולשדר התנהגות עממית שמשמעותה כביכול ענווה. טוען ה"משך חכמה", ענווה נמדדת דווקא בהתייחסות לחשוב שעלול להאפיל עליך. האם גם כלפיו אתה מפגין התבטלות? זה מה שמשה מדגיש "וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת אַחַד מֵהֶם". גם כלפי "אַחַד מֵהֶם", המיוחד שבהם, כמו בביטוי "אחד העם", לא ניסיתי להתכבד בקלונו ובכך להאדיר את שמי. זו ענווה אמיתית. אנחנו צריכים ללמוד ממשה רבנו וללכת בעקבותיו...


את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il