בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • תצוה
לחץ להקדשת שיעור זה

איש של אהבה

undefined

הרב נתנאל יוסיפון

אדר א תשפ"ב
3 דק' קריאה
מספרים על יהודי נכה, שעבר פעם בחלוקת הדולרים אצל הרבי מליובאוויטש זי"ע, והרבי בירכו. עברו שנים רבות, אותו יהודי נכה נרפא ועמד על רגליו. עבר היהודי שוב לפני הרבי, ולתדהמתו הגדולה, הרבי פנה אליו בשמו.
שאל היהודי את הרבי – הכיצד זוכר הרבי את שמי, והלא עוברים כאן המוני אנשים?
ענה לו הרבי – כשמתפללים על אדם, שלוש פעמים ביום, זוכרים את שמו...
__________
מספרים על האדמו"ר האמרי אמת מגור זי"ע, שלפני השואה היו לו 100,000 חסידים (לפחות). פעם אחת, היה אצלו יהודי אחד, שביקש להתייעץ עם הרבי על משרה מסויימת שהציעו לו בעיר פלונית. הרבי יעץ לו מה שיעץ, והיהודי לא שב לפקוד את מעונו של הרבי.
חלפו 40 שנה, שבהם התחוללה השואה האיומה, רוב חסידיו של הרבי נעקדו על קידוש השם, והרבי ברח ארצה שבור ורצוץ על אובדן עמו וצאן מרעיתו.
והנה, נכנס אליו אותו יהודי מיד שאלו האמרי אמת – האם עדיין מכהן אותה באותה משרה, שהתייעצת איתי עליה לפני 40 שנה?...
___________
אפשר לראות בסיפורים הנ"ל ביטוי לזיכרון המופלא ולגאונותם של אותם צדיקים, אך אפשר גם להבין שיש כאן עניין אחר, מופלא יותר. אותם צדיקים זכו, שנשמות ישראל נחרתו על לוח לבבם, וכשאדם נמצא על לוח ליבך תמיד, הרי וודאי שתזכרהו תמיד.
ובאמת, מצאנו בפרשתנו שזה תפקידו של הכהן הגדול, מנהיגה הרוחני של האומה, הנושא פעמיים על גופו את שמות בני ישראל. בראשונה, הוא נושא על כתפיו, שתי אבני שוהם, שבהם נחרתו שמות בני ישראל, "ונשא אהרון את שמותם לפני ה', על שתי כתפיו לזכרון".
בשנייה, נצטווה הכהן הגדול לשאת את החושן, אשר בו פותחו שמות בני ישראל, "ונשא אהרון את שמות בני ישראל, בחושן המשפט, על ליבו... לזכרון לפני ה' תמיד".
וכאן ישאל השואל – אנו הקטנים לא נזכה, ככל הנראה, להגיע למעלת אותם צדיקים, אך בכוחנו לעלות במעט במעלה מדרגה קדושה זו. הכיצד זוכים למדריגה זו, שנשמות ישראל נחרתות בלבבנו? מהי המידה שעלינו לעמול עליה, כדי לזכות ולעלות במעט בכך?
דומה, שענו על כך רבותינו (רש"י שמות ד, יג-יד), כשלימדונו שאהרון זכה לחושן הנתון על ליבו, בגלל ששמח בכך שמשה אחיו עלה לגדולה והפך למושיעם של ישראל. בעת שהטיל ה' על משה את המשימה הקדושה ללכת ולהושיע את ישראל, כבר היה אהרון נביא בארץ מצריים. לפיכך, חשש משה לדחוק את רגלי אחיו, וליטול ממנו את ההנהגה, ואמר לה' – "שלח נא ביד תשלח", ביד אהרון שהיית רגיל לשלוח אותו. אך אהרון שמח בשמחת אחיו, "וראך ושמח בליבו... ומשם זכה אהרון לעדי החושן הנתון על הלב".
וכיצד זוכים למידה זו, שאדם שמח בשמחת הזולת?
דומה, שהתשובה לכך פשוטה. איש של אהבה, החש שהוא והזולת אחד הם, הרי שהוא שמח בשמחתם. אהרון היה איש של אהבה, כפי שנאמר בפרקי אבות, "הווי מתלמידיו של אהרון... אוהב את הבריות", וכיוון שאהב את הבריות, כולם היו חרותים על לוח ליבו, והוא זכר אותם תמיד.
ואף צאצאיו הכהנים הצטוו להמשיך את דרכו ולהיות אנשי אהבה, ובכל יום הם הצטוו לברך בברכת כהנים, "אשר קדשנו בקדושתו של אהרון... לברך את עמו ישראל באהבה.
וכיצד זוכים להיות אנשים של אהבה?
כאן אנו מגיעים לעומק העניין. רובנו חשים כלפי הזולת, כשני גופים נפרדים. אך האמת היא שאלוקים ברא את כל העולם, ובכל ברייה וברייה יש ניצוץ אלוקי, ובמיוחד כל יהודי שיש בו נשמה שהיא 'חלק אלוק', וכיוון שכך הרי כל הבריאה היא גילוי אלוקים, וכל הבריאה אחת היא. וכעין שכתב ספר התניא (פרק לב) "ולכן נקראו כל ישראל אחים ממש מצד שורש נפשם בה' אחד רק שהגופים מחולקים".
לכן, ככל שיהודי דבוק יותר בה' אחד, כך הוא הופך יותר ויותר להיות איש של אהבה, כי הוא חש בכל מעמקי נשמתו שכל הבריאה אחת היא, גילוי של אלוקים, ומחוברת אליו בכל נימי נפשו. (ולהיפך, מי שלא מחובר לאלוקים, הרי בעומק חש שהבריאה נפרדת היא ואין בכוחו לאהוב באמת, כדברי בעל התניא שם "ולכן העושים גופם עיקר ונפשם טפלה, אי אפשר להיות אהבה ואחוה אמיתית ביניהם אלא התלויה בדבר לבדה").
נמצאנו למדים, שככל שנחיה את תודעת הקשר לה' אחד, כך נתמלא באהבה, תסתלק מאיתנו הקנאה, וכל הבריות יחרתו על לוח לבבנו.
סיפר לי חבר, שהר"מ שלו היה עושה ביום הראשון של השנה, סבב של שמות התלמידים, ואחרי פעם אחת כבר היה זוכר את כל השמות. כשהתלמידים התפלאו על כך, אמר להם – כשאוהבים מישהו, זוכרים את שמו!
באופן מעשי, יש אנשים שיש להם זיכרון טוב לשמות, ויש שלא. אך כולנו יכולים לקחת מכך נקודה לחיים – להיות אנשים של אהבה. להעלות מידי פעם את ילדינו או תלמידנו על ליבנו באהבה. ממש לעשות בראש סבב של זיכרון אוהב, הם יחושו בכך!
ויהי רצון, שנזכה להיות מתלמידיו של אהרון, אנשים של אהבה!
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il