בין חירות לאחווה | הרב עדו רכניץ | בית המדרש

משפחה חברה ומדינה
שמיטת כספים

קטגוריה משנית

4 דק' קריאה

זה כמעט מאתיים שנה קרוע העולם המערבי בוויכוח בין הימין והשמאל הכלכלי בשאלת החירות מול השוויון הכלכלי.
הימין הכלכלי נושא את נס החירות. לשיטתו, כל התערבות ממשלתית בשוק החופשי מזיקה לצמיחה ופוגעת בזכות היסוד של האדם להיות בן חורין להחליט על פי שיקול דעתו מה לעשות בכספו. הוגים ימניים רבים סבורים אומנם כי ראוי לאדם אמיד לתת צדקה ביד נדיבה, אולם הם מסתייגים מהתערבות המדינה בעניין זה, הן בגלל הפגיעה בזכותו של הנותן להחליט מה ייעשה בכספי הצדקה שלו, והן בגלל הטענה שמערכת ממשלתית נגועה מטבעה בבירוקרטיה, בזבוז וחוסר יעילות.
לעומת הימין הכלכלי טוען השמאל כי הערך החשוב ביותר הוא ערך השוויון. לדבריו, ללא שוויון כלכלי אין משמעות לחירות הפורמלית, משום שהמצב גוזר על העניים חיים של הישרדות יומיומית שאינם אלא עבדות. השמאל הכלכלי סבור עוד שכדי להגיע לשוויון כלכלי נדרשת התערבות ממשלתית מסיבית, שתגבה מיסים מהעשירים ותחלק קצבאות ושירותים לעניים.
ויכוח ארוך שנים זה עורר את השאלה - מה עמדתה של התורה בסוגיה זו?

חופשיים בעל כורחם
נפתח את התשובה בכך שההלכה אינה קובעת כללים מחייבים המעצבים מערכת כלכלית מסוימת, אולם מצוות רבות עוסקות בנושאים הכלכליים, והן משמשות מקורות השראה משמעותיים לעיצוב המדיניות הכלכלית והחברתית במדינה יהודית.
עיון במצוות החברתיות השונות מלמד שהן מממשות שני ערכים: חירות ואחווה. ערך החירות בא לידי ביטוי במצוות רבות, ובראשן מצוות היובל, הקובעת שכל העבדים משתחררים בשנה זו (ויקרא כה, י): "וקידשתם את שנת החמישים שנה וקראתם דרור בארץ לכל יושביה". לכך יש להוסיף את ההלכה (שו"ע חו"מ שלג, ג) שפועל יכול להפר חוזה עבודה בגלל שנאמר "'עבדיי הם' – ולא עבדים לעבדים". כלומר, השעבוד לה' גורר בעקבותיו חירות משעבוד אנושי, ובכלל זה שעבוד במסגרת הסכמי עבודה.
ערך החירות חשוב כל כך בעיני התורה, עד שהיא כופה אותו גם על אדם המוכן לוותר על חירותו. לכן העבדים משתחררים ביובל גם בניגוד לרצונם, ופועל יכול להפר את הסכם העבודה גם אם התחייב שלא לעשות זאת (ש"ך חו"מ שלג, יד).
ערך האחווה בא לידי ביטוי במצוות רבות. מצוות "ואהבת לרעך כמוך" כוללת שורה של חובות (רמב"ם אבל יד, א): "מצוות עשה של דבריהם לבקר חולים, ולנחם אבלים, ולהוציא המת, ולהכניס הכלה, וללוות האורחים, ולהתעסק בכל צורכי הקבורה... וכן לשמח הכלה והחתן, ולסעדם בכל צרכיהם, ואלו הן גמילות חסדים שבגופו שאין להם שיעור".
נוסף על כך יש חובה מיוחדת לסייע לנזקקים ולעניים, הן במתן מתנות עניים בשדה כגון לקט, שכחה ופאה (דברים כד, יט-כא) והן במתן צדקה. זו האחרונה נלמדה מהפסוקים (דברים טו, ז-ח): "כי יהיה בך אביון מאחד אחיך באחד שעריך בארצך אשר ה' אלוקיך נותן לך, לא תאמץ את לבבך ולא תקפץ את ידך מאחיך האביון. כי פתוח תפתח את ידך לו והעבט תעביטנו די מחסורו אשר יחסר לו".
על ייחודה של מצוות הצדקה כתב הרמב"ם (מתנות עניים י, א): "חייבין אנו להיזהר במצוות צדקה יותר מכל מצוות עשה, שהצדקה סימן לצדיק זרע אברהם אבינו, שנאמר 'כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו לעשות צדקה', ואין כיסא ישראל מתכונן ודת האמת עומדת אלא בצדקה, שנאמר 'בצדקה תיכונני', ואין ישראל נגאלין אלא בצדקה, שנאמר 'ציון במשפט תיפדה ושביה בצדקה'".
החובה לסייע לעניים נועדה לספק להם את צורכיהם – "די מחסורו אשר יחסר לו", ולא נועדה להביא לשוויון כלכלי. במילים אחרות, התורה דוגלת באחווה, אך אינה דוגלת בשוויון כלכלי.

"להסיר את העול"
אחת המצוות הבולטות בהקשר זה היא מצוות שמיטת כספים. על פי ההלכה, בליל ראש השנה תשפ"ג יימחקו כל החובות שמועד פירעונם כבר הגיע: "וכשתשקע חמה בלילי ראש השנה של מוצאי שביעית אבד החוב" (שו"ע חו"מ סז, ל. אולם, חוב שיש לפרוע אותו מאוחר יותר לא יימחק, שו"ע חו"מ סז, י). עוד לפני תקנת הפרוזבול הייתה אפשרות להגן על החובות מפני מחיקה, אם בעל החוב היה מגיש תביעה לבית הדין (שו"ע חו"מ סז, יא): "המוסר שטרותיו לבית דין ואמר להם אתם גבו לי חובי – אינו נשמט".
במבט ראשון קשה להבין איזה ערך מממשת מצווה זו. מצד אחד, מחיקת החובות חלה על כל הלווים, הן העניים והן העשירים. ומצד שני, מסירת שטרות לבית הדין מגינה גם היא על כל החובות!
הרב חיים דוד הלוי ביאר זאת כך (במאמר 'במוצאי שנת השמיטה'): "וליבי אומר לי שבית דין לא הסכימו לקבל שטרותיו של כל אדם. בית דין בחנו איזו מִלווה ראוי שלא תישמט. מי שלווה לשם קניית בית חדש או רכוש, מימון עסק או נסיעה וכדומה, זה אינו מן הדין שתשמטנו שביעית... אך שטרות שהיו מן הסוג של גמילות חסד למי שמטה ידו, זאת הייתה כוונת התורה שתשמטנו שביעית, ושטרות אלה לא קיבלו בית הדין". במילים אחרות, ההגנה על חובות ניתנה רק במקרה שההלוואה הייתה לשם מותרות, אולם כשהיה מדובר על הלוואה לעניים – בית הדין לא הסכים להגן על החוב, והוא היה נמחק.
על פי דבריו, מצוות שמיטת כספים מגלמת שילוב של ערכי החירות והאחווה. מחיקת החובות לעניים נועדה הן לסייע להם, ברוח ערך האחווה, והן לשחרר אותם מהשעבוד לבעלי החובות. ברוח זו כתב הראי"ה קוק (עין איה שביעית, יב): "התכלית העיקרית של שמיטת החוב בשביעית הוא מפני 'כי קרא שמיטה לד'', להסיר את העול היותר כבד שמתקבץ לרגלי שליטת העשירים על העניים מפני שהוצרכו להם איזה פעם להלוואה".
זה מאות רבות של שנים עם ישראל נוהג לחתום על שטר פרוזבול שמגן על כל חוב מפני מחיקה. ובכל זאת, יש דרך לממש את המצווה בימינו, בהחרגת חובות לעניים מהפרוזבול. דרך נוספת היא בעזרת החוקים המאפשרים מחיקת חובות במסגרת הליך פשיטת רגל. אומנם פוסקי ההלכה נחלקו בשאלת מעמדם של חוקים אלה. יש שהתנגדו להם מאוד (שו"ת חלקת יעקב חו"מ, לב) ויש שקיבלו אותם באופן מלא או חלקי (תשובות והנהגות ב, ת). אולם לאור מצוות שמיטת כספים מסתבר שחוקים אלה מממשים את ערכי התורה.
מצוות שמיטת כספים מלמדת על העושר הטמון במצוות התורה בתחום הכלכלי, ועל האתגר הגדול להתעמק במצוות אלה, להבין את מהותן, ולאחר מכן לממש את הערכים הגנוזים בהן במדיניות הציבורית של מדינת ישראל.

לעילוי נשמת אבי מורי, יצחק צבי רכניץ, כלכלן אוהב תורה, שנפטר בכ"א באלול תשע"ז.

הכותב הוא מנהל המחקר במכון משפטי ארץ, עפרה

מתוך העיתון 'בשבע'

שמיטת כספים