ישיבהבשביל זה יש אינטרנט בית המדרש
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש שמות
- תרומה
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי" (שמות כה, א – ב). הלשון צריכה ביאור, היה צריך להיות כתוב: 'ויתנו לי תרומה' מה זה 'ויקחו'? ואחר כך לשון זו ממשיכה "מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי".
הזוהר (שמות קכח ע"א) דורש פסוק זה ואומר, שמי שרוצה את קרבת ה', צריך להשקיע ולעמול. בשביל להגיע לקרבת ה' שהיא מדרגה מאד גדולה, צריכים לשלם ולהתאמץ. בשביל ללכת בדרך שלילית לא צריך להתאמץ, הסיטרא אחרא מושך את האדם למקומות רעים, גם בלי מאמץ. אבל כדי להתקרב לריבונו של עולם צריך לעמול, וככל שעמלים יותר כמובן יותר מתקרבים. ולכן נאמר: "מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ", מי נקרא איש? חז"ל דרשו על הפסוק: "אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים" (תהילים א, א). אמר רב עמרם אמר רב אשי מי ששב בתשובה כשהוא איש. רבי יהושע בן לוי אומר אשרי מי שמתגבר על יצרו כאיש'. זאת אומרת, תשובה יותר גדולה ויותר שלמה היא כשאדם שב כאשר הוא צעיר במלוא הכוחות שלו, ולא כאשר הוא מבוגר ונחלש ויש לו פחות התמודדויות. וזה פירוש הפסוק "וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ" - מאת כל איש שמתגבר על יצרו ולוקח מעצמו ומתקרב אל הקב"ה.
"אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ", לבו אין הכוונה ללבו של הנודב, אלא לריבונו של עולם שנקרא לב. כמו שכתוב: "צוּר לְבָבִי" (תהילים עג, כו) הקב"ה הוא לבבי, וכן "לְךָ אָמַר לִבִּי בַּקְּשׁוּ פָנָי אֶת פָּנֶיךָ ה' אֲבַקֵּשׁ" (תהילים כז, ח). צריך להסביר את הפסוק זה. מה זה בקשו פני? דוד המלך אומר בקשו את פני שלי? אלא הפשט הוא, "לך אמר לבי" לבי זה הקב"ה שאמר לי בקשו פני, הלב זה ריבונו של עולם שהוא הלב של העולם, הלב של כל אחד, הלב של כל הצדיקים, אז לך אמר לבי 'בקשו פני' כלומר בקשו את פני ה'. אם כן, 'אשר ידבנו לבו' הכוונה לריבונו של עולם, כלומר שהקב"ה אוהב אותו. ולמה הוא אוהב אותו? מפני שהוא מאד משתדל ורוצה להתקרב אל הקב"ה.
מעלת קירוב רחוקים
אומר הזוהר (שם קכ"ח ע"ב), אדם כזה שהוא כל כך קרוב לריבונו של עולם, צריך לרדוף אחריו, צריך לקבל ממנו, צריך לעשות בו קניין, כמו שאמרו 'וקנה לך חבר'. והצדיק הזה צריך גם לרדוף אחר הרשע, להרבות השתדלות ופעולות כדי להסיר ממנו את הזוהמה ולהכניע את הסטרא אחרא ואז הוא נחשב כאילו הוא ברא אותו. כשאדם מקרב אחרים ומחזיר אותם בתשובה הוא כאילו ברא אותם, וזה שבח שיתעלה בו הקב"ה יותר מכל שבח אחר. ועל זה כתוב באהרן "וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָוֺן" (מלאכי ב , ו) וכן כתוב: "בְּרִיתִי הָיְתָה אִתּוֹ הַחַיִּים וְהַשָּׁלוֹם" (שם פסו' ה). זאת אומרת, מי שאוחז ביד רשע ומעלה אותו אז הוא זוכה גם לעלות. והזוהר מרחיב ומסביר עוד ועוד כמה מעלה גדולה וחשובה היא לקרב רחוקים, ומי שעושה את זה עולה ב-ג' עליות. ראשית כל, הוא גורם להכניע סטרא אחרא, וזה עושה שמחה גדולה לריבונו של עולם. שנית, הוא גורם ממילא שיתעלה כבודו של הקב"ה. שלישית, גורם לקיים את העולם למעלה ולמטה, וזוכה לבני בנים, וזוכה בעולם הזה ובעולם הבא ומעלתו למעלה למעלה.
הזוהר אומר שיש מי שעושה צדקה, והוא גורם לאדם חיים גשמיים, אבל מי שמקרב רחוקים ומעלה אותו מבחינה רוחנית, זוהי מדרגה עוד יותר גדולה. הוא מכניע את הסטרא אחרא ואין שמחה יותר גדולה לריבונו של עולם מהשמחה הזאת.
יוצא מהפסוק הזה לימוד מיוחד. בפשטות הדברים כוונת הפסוק היא לתת, אבל בעומקם של הדברים, כשאתה נותן, אתה מקבל.
פירוש שני שמביא הזוהר (שמות קל"ד ע"ב),על הפסוק "מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי" זה, מי נקרא איש? ריבונו של עולם, "ה' אִישׁ מִלְחָמָה" (שמות טו, ג).
"אשרי הצדיקים שיודעים לשים את רצונם למלך העליון וכל רצון שלהם אינו לעולם הזה ולתאוות שלו אלא יודעים ומשתדלים לכוון את רצונם להידבק למעלה ולהמשיך את רצון אדונם, רצון ה' עליהם מלמעלה". וזה ביאור הכתוב "מאת כל איש" מהקב"ה שנקרא איש, נמשך הרצון וההופעה של השכינה על הדבקים בה'. האיש זה ריבונו של עולם שהוא אוהב מאוד את 'ידבנו לבו', הכוונה כאן לכנסת ישראל, שהקב"ה אוהב את כנסת ישראל שהיא השכינה. וכשאדם מתקרב לריבונו של עולם, אז הקב"ה משרה עליו את שכינתו.
זאת אומרת, הקב"ה אוהב את השכינה, שהיא בעצם כביכול הגדולה אלוקית המופיעה, והוא משרה את שכינתו על מי שמתקרב אליו. שוב פעם, עומק הדברים, שאדם מתקרב לריבונו של עולם ומתאמץ לעשות רצונו של הקב"ה, אתה נותן, אבל בעצם אתה מקבל יותר ממה שאתה נותן. הקב"ה מאיר עליך את אורו ואת שכינתו ואתה מקבל. וזה הכוונה 'יקחו'. יקחו במובן הכפול, "ויקחו לי תרומה" תרומה זה כנסת ישראל. תרומה בלי האות מ' זה תורה. עם האות מ' זה תרומה. בארבעים יום ניתנה התורה. כאשר אתם נותנים ומתקרבים, אתם מקבלים את השראת השכינה.
'וכן תעשו' – הופעת מדרגת בית המקדש המיוחדת לכל דור
"כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן וְאֵת תַּבְנִית כָּל כֵּלָיו וְכֵן תַּעֲשׂוּ" (שמות כה, ט) מסביר רש"י, כך תעשו לדורות. אם יאבד אחד מן הכלים, תעשו כמו שאני מראה לכם עכשיו. שואל הרמב"ן, הרי בית המקדש בימי שלמה נבנה באופן אחר, והיו הרבה שינויים בבית המקדש, בכלים ובגודל של המקדש! לכן מבאר הרמב"ן 'וכן תעשו', שמה שאמרתי לכם, תעשו עכשיו במשכן ולא מדובר על העתיד. אבל ה'קדושת לוי' אומר 'וכן תעשו', בדיוק כמו שעכשיו אמרתי לכם איך לעשות את המשכן, כך אגיד לכם תמיד איך לעשות. כלומר בית המקדש באמת נבנה באופן אחר, כי כל דור ודור נמצא במדרגה רוחנית שונה ממדרגת הדור שלפניו וממדרגת הדור שלאחריו. ואין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד. וכל אחד צריך לעבוד את ה' במקום שבו הוא נמצא. וכשהגיע הדור של שלמה המלך שהיה במקום אחר מהמקום של דור המדבר, היה צריך לבנות את בית המקדש לפי המקום הרוחני שבו הדור נמצא. וכך פירוש הכתוב "ככל אשר אני מראה אותך" כפי גדר הנבואה באותו הזמן, כך יהיה תבנית המשכן וכל כליו וכן תעשו לדורות. רצה לומר, בכל דור ודור כשתרצו לבנות את בית המקדש, יהיה עשייה כתבנית הנבואה אשר ישיג אז. כלומר הנבואה שאתה תשיג אז. וכל דור ודור מתנבאים נביאים אחרים, אז כך יעשה הציור של המקדש והכלים. ושלמה כפי עבודתו ורוח נבואתו אשר השיג כך היה עושה הציור, ולא קשה כלל קושיית הרמב"ן.
זאת אומרת, לימוד חשוב, 'ככל אשר אני מראה אותך', כל דור ודור, כמו שאני מראה לך באותו הדור, או לנביא או לכלל ישראל, ככה תעשו את עבודת בית המקדש. וזה לימוד מאד גדול, שכל דור וכל אדם צריך לעבוד את ה' במקום הרוחני שבו הוא נמצא. והמציאות משתנה כל הזמן, והאופי התכונות, הכוחות, ההבנה, כח ההפשטה משתנה, ולמה זה טוב? כי על ידי כך עבודת ה' מופיעה בעוד גוון ובעוד הופעה. כל דור חדש לא צריך לחזור על מה שהיה הדור הקודם. עבודת ה' של הדור הקודם כבר מוצתה והופיעה. הדור החדש תפקידו להופיע עוד גוון בעבודת ה', וכך מתגדל כבודו של ריבונו של עולם. ככל שיש עושר רוחני של הופעות של עבודת ה', כבוד ה' מתגלה באופנים נוספים בעוד גודל, בעוד הופעה, בעוד הסתכלות, בעוד תפיסה.
הופעה ייחודית בכל אחד מישראל
הדברים אמורים על הדורות, והדברים אמורים על כל אחד ואחד. כל אדם צריך לדעת שהוא אדם שונה מאחרים, הוא מיוחד. הוא כזה מיוחד ויחיד בכל הדורות, שעל ידי עבודת ה' שלו, הוא מופיע הופעה אלוקית ייחודית ששונה מכל עבודות ה' של אחרים. וזה התפקיד שלו להוציא את הכוח המיוחד שלו מן הכוח אל הפועל. את האופי שלו, את התכונות שלו, את הכישרונות והיכולות שלו. כשאור ה' מופיע על השכל שלו, מופיע אור ה' באופן אחר ממה שמופיע בשכל של מישהו אחר. הרגש שלו, הדמיון שלו, הכוח המעשי שלו, הכל מיוחד, והוא מופיע הופעה מיוחדת. וזה "ככל אשר אני מראה אותך" אותך, כל אחד ואחד צריך להופיע את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו. כלומר הנשמה, המשכן הפנימי של האדם, כל אחד צריך לבנות את בית המקדש הפנימי שלו באופן המיוחד והמתאים לו, ועליו לדעת שהוא מופיע מה שאף אחד אחר לא יכול לעשות.
ברור לנו שבית המקדש שאנחנו מקווים לו, בית המקדש השלישי, יהיה בנוי מתוך המקום של הנביאים שבעזרת ה' יתגלו לנו ושל החכמים והסנהדרין, ויופיע בית מקדש מתאים אל המיוחדות של הדור שיבנה, שאנחנו מאד מקווים שזה יהיה הדור שלנו. ויכול להיות שזה יהיה בית מקדש בגודל אחר, במהות אחרת, באופן אחר, עוד הופעה עליונה, "ככל אשר אני מראה אותך" כמו שהקב"ה יורה לחכמים ולנביאים.
'ועשו ארון' - מעלת התורה
"וְעָשׂוּ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי קֹמָתוֹ" (שמות כה, י). המדרש (שמות רבה פרשה לד, ב) מדייק שכאן כתוב "ועשו", ועל כל הכלים האחרים כתוב 'ועשית', 'ונתת', ולא כתוב בלשון רבים 'ועשו'. לשון המדרש: "ועשו ארון' מפני מה בכל הכלים האלה כתיב 'ועשית' ובארון כתיב 'ועשו ארון'? אמר רבי יהודה ברבי שלום אמר להם הקב"ה יבואו הכל ויעסקו בארון כדי שיזכו כולם לתורה". כלומר את הארון כולם עושים, כי התורה היא שייכת לכולם, שאר העבודות זה לא כולם, לכן בשאר כלים לא כתוב 'ועשו'.
"אמר רבי שמעון בר יוחאי שלושה כתרים הם כתר מלכות וכתר כהונה וכתר תורה. כתר מלכות, זה השולחן שכתוב בו "זֵר זָהָב סָבִיב" (שמות כה, כד). כתר כהונה זה המזבח דכתיב בו "זֵר זָהָב סָבִיב" (שם ל, ג). וכתר תורה זה הארון שכתוב בו "זֵר זָהָב סָבִיב" (שם כה, יא). למה נכתב זר ונקרא זר? ללמדך אם אדם זוכה נעשה לו זר, ואם לאו, זר" - בתורה זה תלוי איך אתה מתייחס לתורה. "ומפני מה בכולם כתוב 'ועשית לו', ובארון כתיב "וְעָשִׂיתָ עָלָיו זֵר זָהָב", ללמדך שכתר תורה מעולה יותר מכולם. זכה אדם לתורה, כאילו זכה לכולם".
מי שזוכה לכתר תורה זוכה לכולם, לכאורה הוא לא כהן ולא מלך, יש לו רק את התורה, אלא שהתורה היא המקור של המלכות והמקור של הכהונה, ומי שזוכה לתורה הוא כאילו זוכה למה שנמשך ממקורה של תורה. הוא זוכה גם לבחינה של מלכות כמו שאומרת המשנה באבות (פרק ו משנה א) שנותנים לו מלכות וממשלה, וגם זוכה לבחינה של כהונה, לקדושה, קדושת הגוף, ולכוחות רוחניים עליונים.
מצב הכרובים כמדרגת עם ישראל
ועל הארון עושים כרובים: "וְעָשִׂיתָ שְׁנַיִם כְּרֻבִים זָהָב... וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל הַכַּפֹּרֶת וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו אֶל הַכַּפֹּרֶת יִהְיוּ פְּנֵי הַכְּרֻבִים" (שמות כה, יח, כ) הגמרא במסכת בבא בתרא (צט.) שואלת על הסתירה בין הפסוקים שאצלנו כתוב: "וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו" ובדברי הימים (ב, ג, יג) כתוב " וּפְנֵיהֶם לַבָּיִת". ואנו יודעים שהרמז הוא שכרוב אחד כביכול כנגד ריבונו של עולם וכרוב שני הוא כנגד כנסת ישראל, ובשמות כתוב 'ופניהם איש אל אחיו', ובדברי הימים בכרובים שעשה שלמה המלך כתוב "ופניהם לבית". אומרת הגמרא (שם) רבי יוחנן ורבי אלעזר, חד אמר פניהם איש אל אחיו, וחד אמר פניהם לבית. באמת איך היו פניהם? איש אל אחיו או כלפי הבית? כל אחד מהם בחר פסוק אחר. שואלת הגמרא: למאן דאמר ופניהם אל אחיו הא כתיב ופניהם לבית? לא קשיא כאן בזמן שישראל עושים רצונו של מקום, כאן בזמן שאין ישראל עושים רצונו של מקום. כלומר, הפסוק מרמז לנו שאף על פי שהכרובים עשויים מזהב, הם משתנים, כאשר ישראל עושים רצונו של מקום, פניהם איש אל אחיו, וכאשר אין עושים רצונו של מקום, פניהם לבית. ושוב שואלת הגמרא ולמי שאומר שפניהם לבית הרי כתוב ופניהם איש אל אחיו? הוא עונה דמצדדי איצדודי. כלומר, הם היו בזווית, באמצע כזה, שאפשר להגיד שהם פונים לבית וגם פונים זה לזה.
'ואספת דגנך' לכתחילה או בדיעבד?
'נפש החיים' (בשער א' פרק ח) מסביר את המחלוקת ביניהם. אנחנו לא יודעים מה אמר רבי יוחנן ומה אמר רבי אלעזר, אחד מהם אמר שהיו פניהם איש אל אחיו, ואחד אמר שהיו פניהם לבית. הוא מסביר על פי הגמרא במסכת ברכות (לה:) שמביאה את המחלוקת של רבי ישמעאל ורבי שמעון בר יוחאי בברייתא: "תנו רבנן "וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ" (דברים יא, יד) מה תלמוד לומר לפי שנאמר "לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ" (יהושע א, ח), יכול דברים ככתבם? תלמוד לומר "ואספת דגנך" הנהג בהם מנהג דרך ארץ דברי רבי ישמעאל". כלומר, גם תהגה בתורה וגם תעבוד לפרנסתך. "רבי שמעון בר יוחאי אומר, אפשר אדם חורש בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה, וקוצר בשעת קצירה, ודש בשעת דישה, וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה? - אם כל הזמן הוא יעסוק בעבודות המעשיות תורה מה תהא עליה? "אלא בזמן שישראל עושים רצונו של מקום, מלאכתן נעשית על ידי אחרים, שנאמר "וְעָמְדוּ זָרִים וְרָעוּ צֹאנְכֶם" (ישעיהו סא, ה) ובזמן שאין ישראל עושים רצונו של מקום, מלאכתן נעשית על ידי עצמן שנאמר "ואספת דגנך" ולא עוד אלא שמלאכת אחרים נעשית על ידן שנאמר "וְעָבַדְתָּ אֶת אֹיְבֶיךָ" (דברים כח, מח).
רבי שמעון בר יוחאי אומר, שעם ישראל צריך להיות כולו לכתחילה עושה רצונו של מקום וכל הזמן עסוק בתורה, 'והגית בו יומם ולילה', ומי יעשה את כל העבודות? האומות האחרות יעשו, מלאכתן של ישראל נעשית על ידי אחרים. והפסוק 'ואספת דגנך' מדבר בזמן שאין ישראל עושים רצונו של מקום, ואם אתם יורדים עוד ירידה, מטה מטה, אז לא רק שאתם צריכים לדאוג לפרנסה, אלא אתם עובדים את הגויים, ומלאכת הגויים נעשית על ידכם שנאמר "ועבדת את אויביך". מסביר 'נפש החיים' לשיטת רבי שמעון בר יוחאי, "והגית בו יומם ולילה" זה הלכתחילה, "ואספת דגנך" שאין עושים רצונו של מקום. שואל תוספות (ברכות לה: ד"ה כאן) כתוב "והיה אם שמוע תשמעו אל מצוותי אשר אנוכי מצווה אתכם היום לאהבה את ה' אלוקיכם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם ואספת דגנך" זאת אומרת, שזה מדובר שעושים רצונו של מקום. עונה התוספות עושים ואין עושים, הם כן עושים אבל לא לגמרי, לא בשלמות. כי רצונו של מקום לכתחילה, זה 'והגית בו יומם ולילה', אבל כשאין עושים לגמרי רצונו של מקום, אז צריכים לעסוק בפרנסה 'ואספת דגנך'. נפש החיים (שם) עומד על זה ומבאר לדעת רבי שמעון בר יוחאי מדוע בפרשת והיה אם שמוע זה לא לגמרי עשיית רצונו של מקום. בפרשה הראשונה של שמע ישראל כתוב: "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ" (דברים ו, ה), ובפרשה שניה לא כתוב 'בכל מאודכם'. פרשה ראשונה כתובה בלשון יחיד, ופרשה שניה כתובה בלשון רבים. 'בכל מאודך' זה בשיא המאמצים מאוד מאוד, וזה דרך ליחידים לא לרבים. 'והיה אם שמוע' זה לרבים, לכן לא כתוב 'בכל מאודכם' כי לא ממש עושים רצונו של מקום. רבי שמעון בר יוחאי אומר שהמטרה והאידיאל שכולם כל בנייך יהיו למודי ה', אחרת אי אפשר להגיע למדרגת התורה. התורה היא כל כך גדולה, רחבה מני ים, אם אדם לא יהיה מרוכז בתורה, הוא לא יוכל להשיג את התורה. אז כשעושים רצונו של מקום, פירושו של דבר, לגמרי. אבל אם לא לגמרי, אז כבר לא כל כך עושים רצונו של מקום. אז, אם כן, דור המדבר שלא היה לו שום עבודה אחרת, והיה מקבל מן מהשמים בכל יום, ולא היה צריך לדאוג לשום דבר, "שִׂמְלָתְךָ לֹא בָלְתָה מֵעָלֶיךָ וְרַגְלְךָ לֹא בָצֵקָה" (דברים ח, ד) לא היה צריך לעשות שום עבודות כדי להתקיים, והיה דור דעה, דור מושלם, היו ממש 'והגית בו יומם ולילה' הכרובים של אהל מועד היו 'פניהם איש אל אחיו'. אבל כשבאו ישראל לארץ ישראל וכבר אין מן, והיו צריכים לעסוק גם בעבודות האדמה ובפרנסה, ולא ממש עובדים את ה' באופן האידיאלי, אז 'פניהם לבית'. כך מבאר נפש החיים את הסבר הפסוקים לפי רבי שמעון בר יוחאי. רבי ישמעאל אומר אחרת, הגמרא אומרת שרבים עשו כרבי שמעון בר יוחאי ולא עלתה בידם, כרבי ישמעאל ועלתה בידם. כלומר, מעטים יכולים להגיע למדרגה הזאת של לימוד תורה בלבד, זה דרך ליחידים, ליוצאים מן הכלל, אבל זה לא יכול להיות דרך לרבים.
'ופניהם לבית' – שותפות עם הקב"ה בהופעת אורו בעולם
אני חשבתי שצריכים להסביר את מי שאמר 'פניהם לבית', למה אתה מסביר שלכתחילה הם לא פונים אחד אל השני? למי שאומר 'פניהם איש אל אחיו' זה מובן, המצב האידיאלי שפניהם איש אל אחיו, שפירושו של דבר, שריבונו של עולם פונה לישראל וישראל פונים לריבונו של עולם, והם מדובקים יחד, אבל במקום שלא עושים ממש רצונו של מקום, כמו בזמן שלמה, שהמצב היה מורכב, אז כתוב בדברי הימים שפניהם לבית. אבל לדעה השנייה שאומרת שבעצם פניהם לבית, ומה שכתוב 'פניהם איש אל אחיו' הוא מסביר שזה רק מצדדי איצדודי שזה בעצם באמצע, לא לכאן ולא לכאן, מה ההסבר לכך? חשבתי בליבי שיכול להיות הסבר שאדרבה 'פניהם לבית', זה מדרגה עוד יותר גדולה. כי אדרבה כששניהם פונים לבית, זה מראה שלשניהם יש מטרה משותפת. מה זאת אומרת? עם ישראל הוא לא עומד מול ריבונו של עולם אלא עם ריבונו של עולם, פניהם יחד לבית, כאילו צופים יחד, כמובן לא מנותקים זה מזה, זה מצדדי איצדודי. ריבונו של עולם, מגמתו שאור ה' יופיע בכל העולם כולו ומי מסייע לריבונו של עולם שאור ה' יתגלה בכל העולם ויתקיים "וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל־כָּל־הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד" (זכריה יד, ט), עם ישראל. זאת אומרת, יכול להיות מצב כזה אידיאלי, שעם ישראל לא עומד ממול, אלא הוא עומד עם, עם ריבונו של עולם. הוא שותף עם הקב"ה להופעת שמו בעולם. מצדדי איצדודי זה אומר שיש כאן איזה מגמה שמופיעה, שישראל עומדים יחד עם ריבונו של עולם וכאילו שותפים עם אל בהופעתו של הקב"ה בעולם.
כשהרב מדבר (באורות הקודש ג' עמו' ר"א) במדרגות של עבודת ה'. הוא מדבר על שלוש מדרגות. מדרגה אחת, זו מדרגת הלויים. מדרגה שנייה, זו מדרגת הכהנים. מדרגה שלישית, זו מדרגת משה רבנו. ושם מבאר הרב, שמדרגת משה רבינו שהוא כביכול עומד עם ה', הוא שליח ה'. במידה מסוימת, חז"ל אמרו על הכהנים, שהם מצד אחד שליחי דידן, הם שליחים שלנו לעבוד את עבודת המקדש, ומצד שני הם שליחי דרחמנא, הם עומדים ומקבלים בשם ריבונו של עולם את עבודת ישראל. אז הם שליחי דידן ושליחי דרחמנא. וגם עם ישראל שהתורה אומרת שהוא "מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות יט, ו) יש לו בחינה של שליחי דרחמנא. שליחי דידן ושליחי דרחמנא, זאת אומרת, שאנחנו שליחים של הקב"ה להאיר את אור ה' בעולם. אז 'פניהם לבית', פניהם לכל המציאות, יחד עם הפנים של כביכול רחמנא. זה המדרגה הגדולה שעם ישראל צריך לעמוד בה.
מהו גדר 'תמיד'
"וְנָתַתָּ עַל־הַשֻּׁלְחָן לֶחֶם פָּנִים לְפָנַי תָּמִיד" (שמות כה, ל). זאת אומרת, הלחם צריך להיות תמיד לפניי. איך עושים שיהיה הלחם לפני תמיד? אומרת המשנה במסכת מנחות בדף צט:
"ארבעה כוהנים נכנסים, שנים בידם שני סדרים, ושנים בידם שני בזיכים, וארבעה מקדימים לפניהם שניים ליטול שני סדרים ושניים ליטול שני בזיכים. המכניסים עומדים בצפון ופניהם לדרום, והמוציאים עומדים בדרום ופניהם לצפון. אלו מושכים ואלו מניחים, טבחו של זה כנגד טבחו של זה שנאמר "לְפָנַי תָּמִיד". זאת אומרת, איך התקיים שיש לחם תמיד, אלה לוקחים ומושכים את הלחם החוצה, ואלה מכניסים את הלחם החדש מהצד השני, ונמצא שכל הזמן היה על השולחן לחם. כך דעת תנא קמא. "רבי יוסי אומר אפילו אלו נוטלים ואלו מניחים אף היא הייתה תמיד". אומרת על כך הגמרא: "תנא רבי יוסי אומר אפילו סילק את הישנה שחרית וסידר את החדשה ערבית אין בכך כלום אלא מה אני מקיים "לפניי תמיד"? שלא ילין שולחן בלא לחם, כלומר גם אם לקחו את הלחם הישן בבוקר ושמו את הלחם החדש בערב לפנות ערב זה גם כן נקרא תמיד. ממשיכה הגמרא ואומרת: אמר רבי אמי מדברי רבי יוסי נלמד, אפילו לא שנה אדם אלא פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית קיים מצוות לא ימוש ספר התורה הזה מפיך'. כלומר אם זה נקרא תמיד, אז והגית בו יומם ולילה גם כן, אפשר לנהוג כפי רבי יוסי, הרי תמיד הלכה כרבי יוסי. אז אפילו לא שנה אדם אלא פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית קיים מצוות "לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ". (יהושע א, ח). אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בר יוחאי אפילו לא קרא אדם אלא קריאת שמע שחרית וערבית קיים "לא ימוש ספר התורה מפיך" ודבר זה אסור לאומרו בפני עם הארץ" – כי אז הוא יכול לנצל את זה ולקרוא קריאת שמע בבוקר ובלילה ולהגיד שקיימתי מצוות והגית בו יומם ולילה. "רבא אמר מצווה לאומרו בפני עם הארץ". למה מצווה? כי אם הוא ידע שאפילו קצת למד זה כבר נחשב שקיים, זה יעשה לו חשק ללמוד עוד ועוד. מצווה לאומרו. רש"י אומר "דסבר קריאת שמע נותן שכר גדול כזה, כי אז תצליח את דרכיך אם היה עושה כל היום כל שכן ששכרו גדול ומרגיל את בניו לתלמוד תורה".
'והגית בו יומם ולילה' - מצווה או ברכה?
ממשיכה הגמרא: שאל בן דמא בן אחותו של רבי ישמעאל את רבי ישמעאל כגון אני שלמדתי את כל התורה כולה מהו ללמוד חכמת יוונית? קרא עליו המקרא הזה "לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה" (יהושע א, ח) צא ובדוק שעה שאינה לא מן היום ואינה מן הלילה ותלמד בה חכמה יוונית. תמצא זמן כזה שזה לא יום ולא לילה אז אתה יכול ללמוד, ופליגא דרבי שמואל בר נחמני דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן פסוק זה אינו לא חובה ולא מצווה אלא ברכה. 'והגית בו יומם ולילה' זה בכלל לא מצווה, זה רק ברכה שתזכה, הקב"ה מברך את יהושע 'והגית בו יומם ולילה' תזכה לזה. אומרת הגמרא: "ראה הקב"ה את יהושע שדברי תורה חביבים עליו ביותר שנאמר: "וּמְשָׁרְתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נַעַר לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל" (שמות לג, יא). כלומר הוא כזה שקדן ודבק בתורה אמר לו הקב"ה, יהושע, כל כך חביבין עליך דברי תורה לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, אני מאחל לך ומברך אותך שאתה אוהב כל כך תורה שתזכה כל הזמן ללמוד תורה. אני חושב עכשיו שאפשר להסביר שיהושע מקבל תפקיד להנהיג את ישראל, תפקיד כבד מאד, הוא צריך לעשות את כל המלחמות של כיבוש הארץ. והוא דואג וחושש מתי הוא יוכל ללמוד תורה? אז הקב"ה מברך אותו, אתה כל כך אוהב את התורה, תזכה ללמוד יומם ולילה.
היחס הנכון ללימוד תורה
"תנא דבי רבי ישמעאל דברי תורה לא יהיו עליך חובה ואי אתה רשאי לפטור עצמך מהן" - מה הכוונה שלא יהיו עליך חובה אבל אין אתה רשאי להיפטר מהם, אם אינך רשאי להיפטר מהן, אז הם כן חובה, זה כאילו תרתי דסתרי?
יש כאן 3 פירושים:
התוספות מביאים תחילה את פירוש רש"י שהכוונה כאדם שיש לו חוב שאומר מתי אפרענו ואפטר, כך לא יאמר אדם אשנה פרק זה פרק אחד ואפטר, שאי אתה רשאי לפטור את עצמך מהם. כלומר זו לא חובה מצומצמת, אלא אתה חייב לגמרי.
"עוד יש לפרש לא יהיו עליך חובה שלא תעסוק אלא בהם ואי אתה רשאי לפטור עצמך מהם שלא תעסוק בהם כלל, אלא יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ" - אל תרגיש שאתה חייב כל הזמן רק ללמוד תורה אבל מצד שני אתה לא פטור מללמוד תורה. זאת אומרת, תשלב תורה עם דרך ארץ.
"אי נמי לא יהיו עליך חוב ללמוד כל התורה כדתנן לא עליך המלאכה לגמור ואי אתה בן חורין ליבטל" - כלומר זה לא יהיה עליך חובה, פירושו של דבר שאתה חייב ללמוד הכל יותר מיכולתך, אבל אתה כן חייב בכמה שאתה יכול. כל אחד חייב בכמה שהוא יכול. מגמרא זאת אנחנו לומדים את היחס לדברי תורה.
מעניין שרבי שמעון בר יוחאי שאמר שאדם שקרא קריאת שמע שחרית וערבית יצא ידי חובה. הוא רבי שמעון שאומר שאדם צריך להתרכז רק בלימוד התורה ולא לעסוק בשום דבר אחר (ברכות לה:). אז מצד אחד, מצד הדין הבסיסי אפשר לקרוא קריאת שמע ביום ובלילה ולקיים מצוות תלמוד תורה, אבל מצד האמת המטרה של האדם, לפי רבי שמעון בר יוחאי, זה להיות אדם שכולו דבוק בתורה. אבל רבים עשו כרבי שמעון בר יוחאי ולא עלתה בידם, יש יחידי סגולה שיכולים לנהוג כך, אך זה לא דרך לרבים. הרוב צריכים להיות בני תורה תלמידי חכמים שחיים חיי אמונה. אומר נפש החיים, שגם לפי רבי ישמעאל שאומר שצריך גם לקיים "ואספת דגנך", זה הסדר הכללי שאדם צריך לעבוד וגם ללמוד, אבל תמיד גם כשהוא עובד צריך לחשוב בדברי תורה ולהיות מדובק אל התורה.
יסוד הקביעות
אז אנחנו למדנו ש'לחם פנים לפניי תמיד', במנורה צריך להיות 'תמיד', תמידיות, "שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד" (תהילים טז, ח). זאת אומרת, הקביעות היא הדבר הבסיסי, רבי עקיבא אמר: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט, יח) שזה כלל גדול בתורה. בן עזאי בא ואמר יש כלל יותר גדול "אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר" (במדבר כח, ד) מה זה כלל יותר גדול? 'וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ' זה כלל גדול. זה השורש של כל המצוות שבין אדם לחברו, ולא רק בין אדם לחברו, על ידי מצווה זו אדם מחובר עם כל כלל ישראל. מה מחבר בתוכו בינו לבין כלל ישראל? זו הנשמה האלוקית שיש בנו, כשאדם מכיר שיש לו נשמה אלוקית ויודע את התפקיד שלו בעולם, זה השורש של הכל, יודע שצריך להיות אלוקי, וצריך להוציא מן הכח אל הפועל את הכח האלוקי שבתוכו, את כל התורה כולה, זה "ואהבת לרעך כמוך". "את הכבש האחד תעשה בבוקר", זה בסך הכל עוד מצווה אחת מכל המצוות? אלא שבן עזאי רוצה להדגיש את הקביעות. כל יום ויום להקריב קרבן התמיד שהוא קבוע. אדם קבוע, יש לו קביעות, הוא שורשי, הוא מוחלט. אדם עראי שעושה את התורה לפרקים, התורה לא קבועה אצלו. בן עזאי בא להדגיש את היסוד של הקביעות, של התמידיות, "לחם פנים לפניי תמיד" "המנורה תמיד". צריך לפתח את הכח הזה של הקביעות.

לא בדיבורים אלא במעשים: הדרך היחידה לחיבור בעם ישראל

למה ללמוד גמרא?

שורש הזוגיות בדורנו - מהקודש פנימה אל הבית

מה הם קטניות ומי הם אוכלי קטניות?

תשועת ה' בדרך לניצחון במלחמה

השיבה שופטיך כבראשונה - על מערכת המשפט בישראל

ארץ החיים – הקשר המיוחד שלנו לארץ

הכל מתחיל בפנים

איך מתחברים לקב"ה דרך התורה?

איך עושים קידוש?

מה המשמעות הנחת תפילין?
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר

דברים פרשת דברים – השם אוהב אותך
הדור שסרב להיכנס לארץ טען שהשם שונא אותו ומכאן יש ללמוד על חשיבות האמונה בטוב ד' ואהבתו והמנוע לכיבוש וישוב הארץ

פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת דברים
איך יתכן דמשה רבינו ע"ה וכל ישראל יסתפקו בטעות גדולה כזאת שהוא במשך ששה ימים. מט' באב ועד ט"ו באב. ומדוע לא נתייחד הדיבור עמו מיד כשכלתה גזרת מתי מדבר בעשירי באב. שֶׁיְּהֵא חָבִיב עָלֶיךָ דִּין שֶׁל פְּרוּטָה כְּדִין שֶׁל מֵאָה מָנֶה, שֶׁאִם קָדַם וּבָא לְפָנֶיךָ, לֹא תְּסַלְּקֶנּוּ לָאַחֲרוֹנָה. מה ההוה אמינא דיש להקדים הדין של מאה מנה לדין פרוטה. והשכל מחייב כן שהרי לעני חשיב. וכן קי"ל דאין מעבירין על המצוות. סמוך למיתתו הוכיחן. למה חשש משה אם יוכיחם כמה פעמים. וגם אם אינם מקבלים תוכחה בפעם אחת מה יפעול אם יוכיחם קודם למותו פעם אחת, הלא סוף סוף לא יועילו ולא יתקנו את מעשיהם.

אחדות ומחלוקות אחדות ישראל - ערך עצמי
האם לאחדות בעם ישראל יש ערך עצמי בפני עצמו או שהיא כלי בלבד, האחדות היא יסוד רוחני והלכתי עצמאי ותמצית התורה כולה. האחדות והשלום הם תנאי הכרחי להשראת השכינה ולקבלת שפע וברכה, ואף דוחים גזרות קשות גם כאשר העם שרוי בחטא או בעבודה זרה. בשל מרכזיותה של האחדות, חכמים אף הקלו באיסורים הלכתיים כדי למנוע פירוד, בעוד שגישה של פירוד והתרחקות מהכלל נתפסת כחמורה ביותר ופוגעת ביכולת להופיע את השכינה בעולם.

תפילה ובית כנסת סודות התפילה
איך להעלות את התפילה שלכם רמה?
מתי חולצים תפילין? | סיום התפילה של השליח ציבור בקדיש תתקבל | מעלת "ברכו" על פני שאר הברכות | סיום הוויה בקריאת שמע | קידוש ה' במניין ובמסירות נפש | הבדלים בין סוגי הקדושות

מאמר שלישי המשך עבודת החסיד
מאמר שלישי המשך סיכום פסקאה י"א
השיעור עוסק בתפיסתו של ספר הכוזרי אודות החשיבות המכרעת של השבת והמועדים בשמירה על קיומו וייחודו של עם ישראל לאורך שנות הגלות. בנוסף, השיעור מנתח את דמות "החסיד" המקפיד על קיום המצוות האלוהיות (העל-שכליות), ומשלב דיון וסיפורים מרתקים אודות מהותם ומקורם של חלומות.

מלחמת "חרבות הברזל" סולם יעקב בקיבוץ כרם שלום
השיעור עוסק בחזון היהודי של חיבור בין העולם הרוחני והגשמי, רעיון עמוק המשתקף דרך סולם יעקב וסודם של הכרובים בזמן חורבן בית המקדש. חזון אידיאלי זה בא לידי ביטוי מעשי בסיפורו מעורר ההשראה של קיבוץ כרם שלום, שהפך מקהילה חילונית מובהקת בקצה הארץ לסמל של אחדות, אמונה וחיים משותפים בין חילונים לדתיים.

אורות התשובה - הרב הראל כהן דור מסובך
אורות התשובה פרק ו פסקה ד'
הרב מלמד אותנו שהשיקוע בגסות החיים החומריים הוא השורש לפגמים המוסריים הטבעיים, והוא זה שמביא לנטיה מהמוסר האלוקי ומרידה במצוות ה'. אך כיוון שזה לא הטבע שלנו אלא זו מחלה- זה לא יתמיד, "התשובה היא תמיד מוכרחת לבוא ולהתגלות".

"ציון במשפט תיפדה" – דיני הממונות בבתי הדין - תשפ"ו סמכות, אחריות ומשפט התורה
הקשר ההכרחי בין סמכות לאחריות במערכות המדינה, לצד בירור הזהות העמוק שמביאה עמה המלחמה הנוכחית לעם ישראל. השבת סמכות הדיון בדיני ממונות לבתי הדין הרבניים מהווה הזדמנות היסטורית לחשוף את הציבור הרחב לצדק, ליושר וליעילות של משפט התורה. השיעור מתוך כנס "ציון במשפט תיפדה" – השבת דיני הממונות לבתי הדין הרבניים שהתקיים ע"י כולל דיינות בישיבת בית אל לציון השבת הסמכות לבתי הדין הרבניים לדון בדיני ממונות בהסכמה, ולחיזוק משפט התורה במדינת ישראל.

"ציון במשפט תיפדה" – דיני הממונות בבתי הדין - תשפ"ו מעמד בתי הדין בדיני ממונות
הרב מנתח את השלכות החוק החדש המשיב לבתי הדין הרבניים את הסמכות לדון בדיני ממונות כבוררים, ומשווה את מעמדם הרשמי לזה של בתי הדין הפרטיים. דרך בחינת מושגים הלכתיים ומשפטיים כגון "בית דין קבוע" ויכולת האכיפה של פסקי הדין, מוסבר כיצד פניית הציבור לבתי הדין השונים היא הדרך האמיתית להצמחת משפט התורה בישראל מלמטה למעלה. השיעור מתוך כנס "ציון במשפט תיפדה" – השבת דיני הממונות לבתי הדין הרבניים שהתקיים ע"י כולל דיינות בישיבת בית אל לציון השבת הסמכות לבתי הדין הרבניים לדון בדיני ממונות בהסכמה, ולחיזוק משפט התורה במדינת ישראל.

"ציון במשפט תיפדה" – דיני הממונות בבתי הדין - תשפ"ו אחריות הדיינים ודין אמת לאמיתו
השיעור עוסק באחריותם הכבדה של הדיינים ובתפקידם להשכין את השכינה בישראל על ידי פסיקת "דין אמת לאמיתו". הרב מדגיש כי על פסיקת ההלכה להתאים למציאות המשתנה ולהתיישב עם השכל הישר והסברה, בפרט בתחום דיני הממונות. השיעור מתוך כנס "ציון במשפט תיפדה" – השבת דיני הממונות לבתי הדין הרבניים שהתקיים ע"י כולל דיינות בישיבת בית אל לציון השבת הסמכות לבתי הדין הרבניים לדון בדיני ממונות בהסכמה, ולחיזוק משפט התורה במדינת ישראל.

"ציון במשפט תיפדה" – דיני הממונות בבתי הדין - תשפ"ו דיני בוררות ומעמד בתי הדין
השיעור עוסק בדיני בוררות ובסוגיית "זה בורר לו אחד" (זבל"א), תוך בחינת ההבדל ההלכתי בין פנייה לבורר מוסכם לבין התדיינות בפני בית דין קבוע. המרצה מציג את שיטותיהם של גדולי הפוסקים בנושא, ומדגיש את מעמדם הייחודי של בתי הדין הרבניים הממלכתיים כבתי דין קבועים המייצגים את כלל הציבור. השיעור מתוך כנס "ציון במשפט תיפדה" – השבת דיני הממונות לבתי הדין הרבניים שהתקיים ע"י כולל דיינות בישיבת בית אל לציון השבת הסמכות לבתי הדין הרבניים לדון בדיני ממונות בהסכמה, ולחיזוק משפט התורה במדינת ישראל.

"ציון במשפט תיפדה" – דיני הממונות בבתי הדין - תשפ"ו השבת סמכות בתי הדין לממונות
השיעור עוסק במאבק ההיסטורי והמשפטי להשבת סמכותם של בתי הדין הרבניים לדון בדיני ממונות כבוררים מוסכמים, תוך סקירת פסקי דין ותהליכי חקיקה מרכזיים בהיסטוריה של מדינת ישראל. הרב מדגיש את תפקידו הקריטי של בית המדרש בפיתוח משפט התורה והתאמתו למציאות המודרנית, לצד קריאה לציבור הרחב לבחור להתדיין על פי דין תורה. השיעור מתוך כנס "ציון במשפט תיפדה" – השבת דיני הממונות לבתי הדין הרבניים שהתקיים ע"י כולל דיינות בישיבת בית אל לציון השבת הסמכות לבתי הדין הרבניים לדון בדיני ממונות בהסכמה, ולחיזוק משפט התורה במדינת ישראל.

"ציון במשפט תיפדה" – דיני הממונות בבתי הדין - תשפ"ו השבת דיני ממונות לבתי הדין
בשיעור זה עומד הרב על חשיבותו המכרעת של משפט התורה לזהותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, ומתאר את המאמצים ההיסטוריים להקמת בתי דין לדיני ממונות בארץ ובתפוצות. בהמשך לכך, הרב קורא לנציגי הציבור לפעול להענקת סמכות ותוקף חוקי עצמאי לבתי דין אלו, במטרה להנגיש את משפט התורה לכלל הציבור ולחזק את מעמדו העצמאי במדינה. השיעור מתוך כנס "ציון במשפט תיפדה" – השבת דיני הממונות לבתי הדין הרבניים שהתקיים ע"י כולל דיינות בישיבת בית אל לציון השבת הסמכות לבתי הדין הרבניים לדון בדיני ממונות בהסכמה, ולחיזוק משפט התורה במדינת ישראל.

"ציון במשפט תיפדה" – דיני הממונות בבתי הדין - תשפ"ו תפקידם של בתי הדין בתיקון המציאות
לימוד דיני ממונות אינו נועד רק לפתרון סכסוכים אקראיים בקודש, אלא מהווה כלי מהותי להדרכת הכלל ולתיקון החברה. תפקידו של בית הדין הרבני הוא ליזום ולפעול בשיתוף עם המחוקקים לתיקון המציאות מראש, ובכך להביא לחברה מתוקנת וערכית יותר המונעת מחלוקות. השיעור מתוך כנס "ציון במשפט תיפדה" – השבת דיני הממונות לבתי הדין הרבניים שהתקיים ע"י כולל דיינות בישיבת בית אל לציון השבת הסמכות לבתי הדין הרבניים לדון בדיני ממונות בהסכמה, ולחיזוק משפט התורה במדינת ישראל.

"ציון במשפט תיפדה" – דיני הממונות בבתי הדין - תשפ"ו השבת משפט התורה: מאבק של אמת מול שקר
במהלך שיעורו, מציג חה"כ שמחה רוטמן את מאחורי הקלעים של הליכי החקיקה להשבת סמכויות בתי הדין הרבניים, תוך חשיפת הפער בין הטיעונים המשפטיים הרשמיים לבין המניעים האמיתיים שעמדו מאחורי פסק הדין ששלל סמכויות אלו. בדבריו הוא מדגיש את החשיבות ההיסטורית והערכית של חיזוק משפט התורה במדינת ישראל כחלק מתהליך שיבת המשפט העברי למקומו הראוי. השיעור מתוך כנס "ציון במשפט תיפדה" – השבת דיני הממונות לבתי הדין הרבניים שהתקיים ע"י כולל דיינות בישיבת בית אל לציון השבת הסמכות לבתי הדין הרבניים לדון בדיני ממונות בהסכמה, ולחיזוק משפט התורה במדינת ישראל.

יסודות התורה והאמונה חזרת עשרת השבטים והשותפות עם הציונות החילונית
בהמשך וכהשלמה לשיעורים הקודמים על משיח בן יוסף וסגולת ישראל בא השיעור הנוכחי. בהמשך להבנה שמשיח בן יוסף הוא מנהיגם של עשרת השבטים עסקנו גם בסוגיית חזרתם לעתיד לבוא. וכמו כן, בהמשך ובדומה לדברינו על משיח בן יוסף גם בדברינו על חזרת עשרת השבטים הבחנו בין העניינים העיקריים לבין הדקדוקים המשניים שבסוגייה. עוד עסקנו בקשיים שהיו בשותפות עם הציונות החילונית, וביארנו את דרכם של רבותינו שהדריכו להשתתף עימהם מתוך הכרעותיהם בסוגיית נקיטת היוזמה המעשית לקידום הגאולה בידינו, ובסוגיות מהות סגולת ישראל והיחס לכופרים מישראל בדורותינו.

מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן השגות רוח הקודש
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ז'
השיעור עומד על הפער שבין השגות החול המפוצלות, המפעילות את כוחות האדם (כמו שכל, רגש ודמיון) בנפרד, לבין השגות הקודש – המאחדות את כלל הכוחות לחוויה רוחנית שלמה שנובעת ממקור אלוקי עליון. לאור הבדל זה מסביר הדובר כי בימי "בין המצרים", האבלות העמוקה על חורבן המקדש היא למעשה על אובדן אותה מדרגת תפיסה רוחנית ואחדותית, שרק מתוך הבנת חסרונה נוכל באמת להצטער ולשאוף לתיקון.










