- משפחה חברה ומדינה
- נושאים נוספים
במשך השנים הלך והפך הביטוח מהסכם רב־משתתפים שיש בו אחריות קולקטיבית עם ממד של הדדיות, להסכם בין שני צדדים. בימי הביניים ובראשית העת החדשה שימש הביטוח אמצעי לאבטחת סחורות, בעיקר בתחום התובלה הימית. הריב"ש (סימן שח), שפעל בשלהי המאה ה־14, התייחס להסכם מעין זה וקבע כי הוא תקף ואין בו משום איסור ריבית או בעיה של אסמכתא (התחייבות עתידית שאינה בת תוקף). ב־150 השנים האחרונות התפשט השימוש בהסכמי ביטוח לתחומים נוספים מעבר לביטוח סחורות, וניתן למצוא התייחסות של פוסקים לביטוח של רכוש פרטי מפני נזקים, בעיקר נזקי שרפה, ומאוחר יותר לביטוח חיים (שו"ת מהרש"ם ב, קסח).
הפוסקים דנו ביסוד המשפטי העומד בבסיס חוזה הביטוח ובתוקף ההתחייבות שחברת הביטוח נוטלת על עצמה. יש שהגדירו כי ההתחייבות מבוססת על דיני ערבות, וחברת הביטוח מקבלת על עצמה את החיוב במקום המבוטח כאשר נגרם נזק לו או באחריותו (שו"ת מנחת יצחק ב, עז). יש שהסיקו כי מחויבות חברת הביטוח מבוססת על קניין למראית עין של החברה בנכס המבוטח, המחייב אותה בתשלום תמורתו למבוטח (דרכי תשובה יורה דעה, צז). יש שסברו כי ההתחייבות של חברת הביטוח בתשלום דמי ביטוח כמוה ככל התחייבות כספית, שאדם יכול להתחייב לה באופן ישיר (אף בלא קבלת תמורה, התניה או קניין), המטילה שעבוד הגוף על המתחייב (שו"ת דברי מלכיאל ה, קכח). ויש שסברו שהואיל ומנהג העולם למכור ולקנות פוליסות ביטוח, הרי שהדבר תקף לכל הפחות כדין "סיטומתא" (קניין מתוקף מנהג הסוחרים, שם).
כיום מוצעים ביטוחים מגוונים על ידי חברות גדולות בשלל תחומים – חיים, דירות, תאונות, בריאות ועוד, אולם העיקרון היסודי נשמר והוא חיוב חברת הביטוח מכוח חוזה במקרים מוגדרים שסוכמו מראש על ידי הצדדים שבהם נגרם למבוטח או לרכושו נזק, לרוב נזק כספי.
ביטוח בתנאים מגבילים
החיוב בפיצוי המבוטח הוא, כאמור, חיוב המוטל על המבטח מכוח חוזה. בהיותה התחייבות חוזית, רשאים הצדדים לקבוע באילו תנאים היא תחול. בכלל זה ניתן להגביל את הביטוח, ולקבוע שהוא לא יחול אם יתברר שהמבוטח אחראי במידת מה לנזק שנגרם. דוגמה לכך מופיעה כבר בתוספתא שראינו לעיל, שהיא המקור הראשון לנושא הביטוח בהלכה: "רשאין הספנין לומר כל מי שתאבד ספינתו נעמיד לו ספינה אחרת. אבדה בכוסיא (בפשיעה) אין צריכין להעמיד לו, דלא בכוסיא צריכין להעמיד לו. ואם פרש למקום שאין בני אדם פורשין אין צריכין להעמיד לו".
התוספתא מגבילה את תחולת הביטוח לשני מקרים: האחד, אם האובדן התרחש בעקבות פשיעה של הספן ("אבדה בכוסיא"); והשני, אם האובדן התרחש בעקבות התנהגות החורגת מהמקובל של הספן ("פרש למקום שאין בני אדם פורשין"). התוספתא אינה מציינת האם מקרים אלו הוגדרו במפורש על ידי חבורת הספנים, או שמא הם תנאי מכללא, שלפיו התחייבות החברים לבטח את חברם הספן לא כללה מקרים אלו. אולם עולה ממנה בבירור שאם המבטח דרש מן המבוטח להעמיד אמצעי אבטחה ספציפיים מסוימים כתנאי לביטוח, והמבוטח לא עשה זאת, הוא אינו זכאי לכיסוי ביטוחי.
בכל פוליסת ביטוח רכב נקבע אילו הגנות מחויב המבוטח להתקין ברכבו לשם מניעת גנבה או תאונה. לפי מה שראינו, המבוטח חייב להתקין הגנות אלה ולעשות בהן שימוש כנדרש על ידי חברת הביטוח, שאם לא כן תישלל ממנו הזכות לפיצוי ביטוחי.
בכל הנוגע לביטוח מפני נזקים אחרים שאינם גנבה, כגון נזקי תאונות דרכים, חברות הביטוח לרוב אינן מתנות את הכיסוי הביטוחי בהתנהגות המבוטח. לפיכך הזכות לביטוח עומדת למבוטח גם כאשר התנהגותו הרשלנית היא זו שגרמה לנזק לרכבו (במקרה של ביטוח מקיף) או לאדם אחר (במקרה של ביטוח צד שלישי). יחד עם זאת, אם בפוליסה נכתב כי היא אינה מכסה מקרים שבהם המבוטח פעל ברשלנות, חברת הביטוח לא תהיה חייבת לשלם בגין מקרים אלו, שהרי מדובר בהסכם חוזי שתלוי בהסכמת הצדדים.
חובת דיווח אמת לחברת הביטוח
פוליסת ביטוח כוללת בדרך כלל, כאמור, דרישות שונות לגבי אופן השמירה על הרכב על ידי המבוטח. אולם במקרים רבים, בפרט כאשר מדובר במקרה של גנבה, לחברת הביטוח אין כל דרך לדעת האם המבוטח עמד בדרישות החברה בכל הנוגע לשמירת רכבו. ייתכן שהחברה לא תוכל לגלות לעולם האם בעל הרכב זכר לנעול את רכבו או שמא שכח את הרכב פתוח או השאיר את המפתח בתא הכפפות. החברה מתבססת על תצהיר של המבוטח שבו הוא מצהיר ששמר על הרכב כראוי. אם בפועל הדברים לא היו כך – המבוטח ניצב מול פיתוי גדול לשקר.
בנקודה זו עומדת למבחן יראת השמיים של המבוטח. התורה דורשת לומר בכל הנוגע לענייני ממון אך ורק את האמת, גם כאשר הדבר כרוך במחיר כספי כבד. חובה זו מקיפה את כל מסכת חייו של האדם, וקיומה הוא תמצית התורה כולה: "והישר בעיניו תעשה – זה משא ומתן, מלמד שכל מי שנושא ונותן באמונה ורוח הבריות נוחה הימנו מעלין עליו כאילו קיים את כל התורה כולה" (מכילתא דרבי ישמעאל בשלח, ויסע, א). העמידה על היושר היא הנקודה הראשונה שעליה יידרש האדם לתת דין וחשבון אחרי מותו: "בשעה שמכניסין אדם לדין אומרים לו: נשאת ונתת באמונה?" (שבת לא, א). מצופה מכל אדם לאחוז במידת בוראו שעליו נאמר "א־ל אמונה ואין עוול צדיק וישר הוא" (דברים לב, ד), להיות עושה משפט, מבקש אמונה וישר לב.
העובדה שחברת הביטוח היא חברה גדולה שיש לה כיסים עמוקים אינה מתירה למבוטח להוציא ממנה כספים שלא כדין. גם אם סוכן הביטוח אומר במפורש שזה בסדר, לא די בכך, מכיוון שהוא אינו מוסמך לחייב את חברת הביטוח כאשר היא פטורה. ואף אם נדמה שכך עושים כולם, אין די בכך כדי להתיר לשקר, ולהוציא מחברת הביטוח כסף במרמה.
בהקשר זה ראויים לציון דברי ספר החינוך: "כי השקר נתעב ונאלח בעיני הכול, אין דבר מאוס ממנו, והמארה והקללות בבית כל אוהביו, מפני שהשם יתברך אל אמת וכל אשר איתו אמת, ואין הברכה מצויה וחלה אלא במתדמים אליו במעשיהם, להיותם אמיתיים כמו שהוא אל אמת. על כן הזהירתנו התורה להרחיק מן השקר הרבה, כמו שכתוב 'מדבר שקר תרחק', והנה הזכירה בו לשון ריחוק לרוב מיאוסו מה שלא הזכירה כן בכל שאר האזהרות" (מצווה עד).
הכותב הוא חוקר במכון משפטי ארץ, ספרו 'אורות החושן: דיני הרכב' ראה לאחרונה אור בהוצאת המכון
מתוך העיתון 'בשבע'
הקשר בין ניצבים לראש השנה
האם מותר לקנות בבלאק פריידי?
אם יש הבטחה, למה יעקב ירא?
איך נדע שהלב שלנו במקום הנכון?
מהי המצווה "והלכת בדרכיו"?
מתנות בחינם
כיצד מתחזקים באהבת ישראל?
איך עושים קידוש?
מי צריך את הערבה?
סוד ההתחדשות של יצחק
הזיכרון המשותף לראש השנה ושבת
