^ 1. לגבי הבקשה לצו מניעה לשמור על נפשו – לא נראה שיש בזה בעיה, הן בגלל סכנת נפשות, הן בגלל שזה מתפקידה של המערכת המשפטית המקומית לתת הנחיות לזרוע המשטרתית, וזה בודאי בכלל "דינא דמלכותא דינא".
^ 2. חו"מ סי' כו סעיף א.
^ 3. שם סעיף ב.
^ 4. מצאנו דעה המתירה לפנות לערכאות – כשיווצר הפסד, אם יחכה לטיפולו של בית-הדין. עיין ברמ"ע מפאנו (סי' נא) בענין הפונה לערכאות לעקל נכסי הנתבע, כשהנכסים יכלו, אם יחכה עד לדיון בבית-דין. וכן סובר הרשב"א בתשובה (מכת"י, מובא ב"הלכה פסוקה", סימן כו הערה 59) שאין לנדות מי שפנה לערכאות בלי רשות מחשש שמא יברח הנתבע (וצ"ע אם מותר גם לכתחילה). במקרה שלנו שסביר להניח, שבית-דין יתנו לו רשות, וכל שכן כשיש חשש גדול להפסד עצום וספק סכנה, יש לסמוך על הסברות האלה. גם יש סברה לומר שלהמשיך במשפט שכבר התחיל, קל יותר, ושאין לקונסו, מכיון שבזמננו אין מודעות לאפשרות ולחיוב ללכת לבית-דין של ישראל. על כל פנים, אם אפשר - בלי הפסד שאינו הפיך - כדאי לבקש דחייה עד שיקבל רשות מבית-הדין להמשיך.
^ 5. ההיתר לדון בערכאות אינו מיועד לגרום לאימוץ דיני עכו"ם במקרה הצורך, אלא כדי להבטיח את זכותיו הדיניות על-פי דין-תורה, ועיין על זה ב"נתיבות המשפט" (שם ס"ק ג) בכסף הקדשים וב"ערוך השלחן" (שם סעיף ב), אם צריך בית-דין לברר שהנתבע חייב לתובע, או שמספיק שנראה להם, שיש לתובע תביעה חזקה על המסרב. על בית-הדין להכריע, בין היתר, גם בשאלה זו. אם יגבה על-פי הכרעת בית-המשפט כסף יותר ממה שמגיע לו על-פי דין-תורה, הרי זה גזל בידו.
^ 6. זה לשון הרמ"א (שם סעיף א): "מי שהלך בערכאות של עכו"ם ונתחייב בדיניהם, ואח"כ חוזר ותבעו לפני דייני ישראל, יש אומרים שאין נזקקין לו, ויש אומרים דנזקקין לו, אם לא שגרם הפסד לבעל דינו לפני עובדי כו"מ, והסברא ראשונה נראית לי עיקר". ה"נתיבות" (ס"ק ב) מביא ב' טעמים לדין שאין נזקקין לו: (א) דהוי כקיבל עליו קרוב או פסול, דאין יכול לחזור בו אחר גמר דין; (ב) משום קנס על שהלך לפני עכו"ם. ה"נתיבות" מצדד שהוא משום קנס, וכן מפורש בגר"א (שם ס"ק ד). אם כן בנדון דידן ששניהם אשמים בעניין זה, לא נראה לקנוס א' ויהיה הב' חוטא נשכר, ובית-דין יזקק לדינם, וכן חילק הרמ"א עצמו ב"דרכי משה" (שם ס"ק ג), ועיין גם ב"תומים" (שם ס"ק ב) שכל דין הרמ"א הוא מפוקפק, ועיין עוד ב"יביע אומר" (חלק ז חו"מ סי' ה) שגם הוא מפקפק, ואכמ"ל.
^ 7. "יד עכו"ם תקיפה ובעל דינו אלם ואינו יכול להציל ממנו בדיני ישראל" (שו"ע שם סעיף ב).
^ 8. עיין "ערוך השולחן" (שם סעיף ה) שבית-דין יכולים לתת רשות ללכת לפני ערכאות גם אם השני טוען, שרוצה לידון בבית-דין אחר, אם לפי הבנתם הוא עושה דרך דיחוי. דבר זה דומה לסברת דין מרומה, שאם הדיינים מרגישים, שלא יצא דין צדק אם יפסקו לפי הכללים הרגילים, יסלקו עצמם מן הדין (סי טו). גם בנדון דידן יכול בית-הדין להשתמש בראיות נסיבתיות ולקבוע שהוא מתחמק, שאפשר לתת לערכאות לטפל בנושא, אם יש לתובע זכות ממונית על-פי דין-תורה.
^ 9. פשוט הוא, ועיין בחו"מ (סי' יז). יש לציין גם את דברי הרמ"א (שם סעיף ה): "ולא יכתוב שום חכם פסק לא' מבעלי הדינין בדרך אם כן או שיכתוב לו דעתו בלא פסק, כל זמן שלא שמע דברי שניהם". דין זה חל עלינו וכן על הרב, ולכן אין לדבר על סיכוייו לנצח וכו', אלא להדריך אותו בעניין התהליך המשפטי שעליו לעבור.
^ 10. שו"ע שם סי' כו סע' ג.