נשאלנו מהי הברכה שיש לברך על שוקולד, ובפרט שוקולד בעל אחוז קקאו גבוה.
 

בראשית הדברים נציין שקשה לקבוע מסמרות בפסיקה בשאלות אלו, כפי שנציג להלן. נראה שיש מתח בין ההגדרות ובין האופן בו בני האדם מתייחסים למאכלים שונים, כפי שנדגים להלן.

עיקרי הסוגיות המגדירות מה יש לברך על פירות וירקות ששינו את צורתם מופיעות במסכת ברכות (דפים לח-לט).

נזכיר מתוכן שלוש מימרות מרכזיות:

חמדת השבת (101)

הרב בצלאל דניאל

add_alert

72 - חמדת הברכות: בר מצווה לבני נח

73 - חמדת הברכות: ברכת השוקולד

74 - חמדת התפילה: "אנו ליה וליה עינינו" – חזרה על מילים בתפילה

טען עוד

מר בר רב אשי אומר שמברכים 'שהכל' על דבש תמרים, מפני שהוא זיעה לפרי.

בהמשך נאמר ש'טרימא' (פרי טחון) שומר על ברכתו, 'במילתייהו קיימא'.

בהמשך רב פפא אומר ש"מיא דכולהו שלקי – ככולהו שלקי".

נתחיל מבירור מהן "מי שלקות".

המאירי מציע שתי אפשרויות:

א.   מדובר במיץ של הירק. לפי אפשרות זו יהיה עלינו לברר מדוע ברכת דבש התמרים הוא 'שהכל' ואילו ברכת מיץ הירק היא 'האדמה'. לשון אחר: ברכת נוזלים מסוימים המופקים מהפרי היא 'שהכל' ושל אחרים הוא כברכת הפרי או הירק. בהזדמנות אחרת ראוי להבין מדוע.

ב.    מדובר במים שהתבשלו יחד עם הירק. וברכת המים, כאשר הם עומדים בפני עצמם, היא 'שהכל'. החידוש הוא חידוש בהלכות העיקר וטפל. הכוונה היא שכאשר אדם אוכל את הירק יחד עם המים בו הירק התבשל, אין צורך לברך על המים בפני עצמם, ברכת הירק פוטרת את המים. לפי ביאור זה המימרא של רב פפא עומדת לעצמה ונפרדת מהמימרות האחרות.

הבה"ג מבאר אחרת את המקרה של דבש תמרים. הוא מחלק בין הדבש המופק מהפרי, עליו מברכים 'שהכל', ובין דבש הזב מן הפרי, עליו מברכים 'העץ'.

אמנם הט"ז תמה על חלוקה זו. אך לפי כיוון זה יש מקום לבחון את דרכי הפקת תוצרי הפירות, ולקבוע באיזה אופן הברכה תהיה 'שהכל' ובאיזה אופן הברכה תהיה 'העץ'.

בעלי התוספות מבארים את המימרא כפשוטה: מדובר על מי השלקות, כלומר, המים איתם הירק התבשל. ברכת המים שספגו את טעם הירק היא 'האדמה'.

לכאורה ביאור זה הוא פלא גדול. הרי ברכת הדבש, התוצר הישיר של התמר, הוא 'שהכל', מפני שהוא רק זיעת הפרי. כיצד, אם כן, המים החיצוניים שרק ספגו את טעם הפרי זוכים לברכת 'האדמה'?

הרא"ש מסביר שהמיץ של הפרי אינו מקבל את טעם הפרי ממש. המיץ המופק מהפרי אינו מכיל את כל המורכבות של הפרי, אלא פן אחד של הפרי בלבד (לדוגמא – כאשר מדובר בתמרים, עיקר הטעם הוא מתיקות הפרי, אך לא מורכבות הטעם של הפרי). לעומת זאת, מי בישול הפרי מכילים את כל רכיבי טעם הפרי.

הטור פוסק כדברי הרא"ש.

בקצרה נציין את פסרי השולחן ערוך (אורח חיים): בסימן רב סעיף י הוא פוסק שברכת מרק ירקות הוא 'שהכל', ולפי הרא"ש ברכתו 'האדמה'. בסימן רה סעיף ב הוא פוסק כדברי הרא"ש (ברם מוסיף שאם יש מרכיב מרכזי יותר במרק, לדוגמא: בשר או עוף, הירקות בטלים לו).

לפי רוב האחרונים עולה להלכה שזה תלוי בשאלה עד כמה מקובל להכין מרק מהירקות הללו. אם מקובל מאוד להכין מרק מהירקות הללו, יש לפסוק כרא"ש. אחרת יש לברך 'שהכל'.

ברם, מספר פוסקים (כף החיים, ברכת ה') מעדיפים להחמיר ולברך 'שהכל' על כל מרק.

נשוב למימרא האמצעית – נאמר שעל כתישת פרי מברכים 'העץ'.

רש"י אומר שהכוונה היא לפרי כתוש אך אינו מרוסק. ניתן להבין את דבריו בשני דרכים:

א.     רש"י מתאר מהו 'טרימא', המוזכר בגמרא. אך אין הבדל הלכתי בין פרי כתוש ופרי מרוסק.

ב.     רש"י מגביל את דין הגמרא, ואומר שרק אם הפרי כתוש ברכתו נשמרת. אם הפרי מרוסק לחלוטין, ברכתו 'שהכל'.

דבר דומה עולה ברמב"ם, המבחין בין דבש תמרים ובין תמרים שרוסקו ביד. גם כאן חלקו אחרונים אם ההבדל הוא בין מעיכה גמורה ומעיכה ידנית, או שההבחנה היא בין הנוזל ובין טחינת הפרי.

לאור זאת, תרומת הדשן (סימן כט) נוטה לומר שעל ריבת פירות יש לברך 'שהכל'. אך הוא מוסיף ואומר שאם עיקר השימוש בפרי הוא בטחינה גמורה, כמו ריבה, מסתבר שברכתו 'העץ' (או 'האדמה').

בדברי תרומת הדשן ניכרת המבוכה אותה בקשנו להציג: אם עיקר השימוש של הפרי הוא לריבה, קשה לומר שברכתו אינה 'העץ'. הרי אפילו על מרק ירקות יתכן שיש לברך 'האדמה', קל וחומר על הריבה! מצד שני, ניכר שהוא אינו חושב שזה המנהג המקובל. הרמ"א (אורח חיים סימן רב סעיף ז) פוסק בדיוק את זה: עקרונית הדבר הנכון הוא לברך 'האדמה', אך בפועל מברכים 'שהכל'.

דוגמא לדבר היא הברכה על טחינת שומשום (המכונה בפינו "טחינה"). מדובר בגרגירי שומשום שעברו קלייה וטחינה, זהו שימוש מרכזי ביותר בשומשום, ומכיל 100% שומשום, ללא תוספות. באבודרהם פוסק שיש לברך עליו 'האדמה'. אך הבית יוסף, למרבה ההפתעה, תמה עליו. אבן העוזר, בתורו, תמה על הבית יוסף: מדוע לא לברך 'האדמה' על טחינה? ברכת ה' אכן פוסק כדברי האבודרהם.

מספר ביאורים הובאו באחרונים:

הבן איש חי מבאר שמכיוון שאין היכר בטחינה שהוא הוכן משומשום, ברכת 'האדמה' אובדת לו.

הרב פיינשטיין אומר שמכיוון שלא רגילים לאכול טחינה גולמית בפני עצמה, הדרך הרגילה היא לערבב את הטחינה הגולמית עם דברים נוספים, ולכן ברכת 'האדמה' המקורית נעלמת (גם כאשר האדם החריג אוכל את הטחינה בפני עצמה).

אחר הדברים האלה ניתן לומר מספר דברים על ברכת השוקולד:

לפי דברי הבן איש חי, מכיוון שהקקאו עובר תהליך ארוך ומורכב, והפרי המקורי אינו ניכר, מסתבר שדינו יהיה כדין הטחינה, וברכתו תהיה 'שהכל'.

הגרש"ז והרב שטרנבוך הלכו בדרכו של הרב פיינשטיין, ואומרים שמכיוון שאין אדם האוכל את הקקאו בפני עצמו, ותמיד מערבים אותו בדברים נוספים, ברכת 'העץ' של הקקאו נעלמת. אך הגרש"ז אומר שאכן אם הרוב המוחלט הוא קקאו, או שמעורב בו רק סוכר ומים, אכן ניתן לברך עליו 'העץ'.

ראוי לציין שמרוב הפוסקים עולים שני דברים כלליים שראוי לשים לב אליהם:

א.     קשה למצוא עקביות מוחלטת בפסיקה אודות פירות וירקות שעוברים תהליכים שונים. ניסינו לעמוד על שורשי הדין, אך ניתן להביא דוגמאות רבות לבעייתיות בעקביות הפסיקה. נראה שהיחס של בני האדם מאוד משפיע על הברכה, ולא רק המציאות ומרכיבי המאכל בלבד.

ב.    לאור זאת עולה גם קולא: רוב מוחלט של הפוסקים מסכים שאם מדובר במאכל שרובו עשוי מפרי, ניתן לברך עליו 'העץ', גם כאשר הם סוברים שנכון יותר לברך 'שהכל'.

לכן למעשה: נראה שהמקובל יותר הוא לברך על שוקולד 'שהכל', גם אם רובו קקאו. אך כאשר רובו קקאו, המברך עליו 'העץ' בהחלט יש לו על מי לסמוך.