קדימה, לבנות

ספריה
יח - שידוכים

קטגוריה משנית

משפחה חברה ומדינה
בחירת בן ובת זוג

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

נריה בן אורה יוכבד

10 דק' קריאה

מן העיסוק המתוקשר הרב בנושא עולה נימה מכבידה, והיא מעין שני מחנות המאשימים זה את זה. החברה מאשימה את הרווקים והרווקות במצבם, כאילו אלה אינם רוצים כלל להתחתן, שכן רדופים הם אחר בקשת תארים וקריירה; ומן העבר השני מואשמת החברה כאילו אינה עוסקת בשדכנות, היינו אינה מתאמצת בסיוע לרווקים ולרווקות במציאת בן זוגם. מתרבים הטוענים שאם יתוגמלו הנשואים בדמי שדכנות, ירבו המסייעים וייהפכו לשדכנים. זאת ועוד: כאשר יש האשמות – יש נפגעים, עד אשר יש מי ששם בפי הרווקים את האמירה: "אל תגידו לנו 'בקרוב אצלך'". לא אכנס לנבכי סוגיה זו, אך אווירה חשדנית זו צריכה להיעלם, לא רק מצד אי-תועלתה, אלא גם מצד אי-נכונותה. עלינו להתייחס אל נושא זה כמשימה בשניים: זו מוטלת הן על החברה והן על הרווקים והרווקות. רק בעבודה משותפת תבוא ההצלחה.
בדברים הבאים אבקש לעסוק בחלקם של הרווקים והרווקות, ולא בחלקה של החברה, שללא ספק עליה להתאמץ לסייע ככל יכולתה.

"סליחה, טעות..."
בעיה שאותה אציין בתחילה היא טעות ראשונית, בה שוגה הרווק או הרווקה, וכל עוד לא יעמדו עליה לא יוכלו למצוא את אשר אהבה נפשם. להבהרת נקודה זו נוהג אני להשתמש בבדיחה ("בעלת הזקן"...), על אותו אדם שנראה בלילה מסתובב ליד עמוד החשמל המואר. לשאלה לפשר מעשיו, השיב כי אבדה לו מטבע והוא מחפשהּ. כאשר נשאל היכן איבד את המטבע, מצביע הוא על מקום מרוחק. אם-כן מדוע מחפש אתה כאן, נשאל האיש, ומשיב: כאן יש אור...
כל בר-דעת יבין שכל עוד יאחז זה בטעותו, היחידה אמנם, וימשיך את חיפושיו, את אבידתו לא ימצא! שכן לא זהו המקום שבו איבדהּ. אף אם יקרה נס וימצא מטבע – אין זו המטבע שאותה איבד. נציין שבדברי חז"ל, האישה שאותה מחפש האיש נקראת "אבידה": "מפני מה אמרה תורה (דברים כב יג) 'כי יקח איש אשה', ולא כתב כי תלקח אשה לאיש? מפני שדרכו של איש לחזר על אשה, ואין דרכה של אשה לחזר על איש; משל לאדם שאבדה לו אבידה, מי חוזר על מי? בעל אבידה מחזר על אבידתו" (קידושין ב ב).
נדגים דברינו: רווק המבקש כלה יפה (זאת לרוב לא יגיד אלא לאחר גמגום...), חכמה, עשירה, בעלת מידות, בת תלמיד-חכם ועוד, קטנים סיכוייו להינשא; הן מפני שאין דרכו של הקב"ה לחלק את כל הכשרונות והכישורים לכלה אחת, והן מפני שאף זה החתן לא ניחן בכל המעלות...
אף כלה המבקשת את ה"אביר על הסוס הלבן", ואינה מסתפקת בפחות מכך, עלולה להתאכזב קשות.
מניסיוני למדתי שרבים הם ה"תקועים" בגלל מערכת ציפיות בלתי ניתנת להשגה. יתר על כן: ככל שחולפות השנים, ורבות הפגישות, עם כל הצער שבדבר, שבהתכוננות אליהן, אומר לעצמו הרווק: הן אחת כזאת כבר פגשתי לפני עשר שנים ולא רציתי, עכשיו אתפשר?
הן לרווק הן לרווקה לא קל להתכונן לפגישה, אף השאלות החוזרות על עצמן מכבידות, ה"פתיחוּת" לזרה שמולו וכו'. לא אחת קורה שרווק בעל ניסיון עשיר בפגישות, שקצה נפשו בן, אינו טורח ואינו בא אליהן כפי שהיה בא בתחילת חיפושיו, היינו אינו משקיע בהופעתו החיצונית וכו'. דבר זה משפיע על הבחורה שעמה הוא נפגש וכך פוחתים סיכויי שניהם להצלחת המפגש.
יש הטועים וסבורים שדברי חז"ל "חן אשה על בעלה" (סוטה מז א) אמורים להתקיים כבר בפגישה הראשונה... כלומר: והיה אם לא תמצא חן בעיניו כבר ממבט ראשון, אות הוא כי לא זו היא המיועדת לו משמים...

"נו, תחליט כבר..."
נושא נוסף הוא בעיית "כושר קבלת החלטות". יש שאכן "פטורים" מבעיה זו ואכן אין הם מן המהססים והמתקשים בקבלת ההחלטות. מה אעשה ומכיר אני רבים השייכים לקטגוריה זו של המתקשים בקבלת החלטות. יש המתקשים בקבלת החלטות בתחומים שונים ומגוונים, כפי שפעם תיאר בפניי אחד (שזכה להתגבר על כך...) את קשייו ברכישת חולצה, שלאחר שראה בחנות חולצות כה רבות המתאימות לו, עמד בפני שתי חולצות המתאימות לו ביותר ולא ידע להחליט ביניהן. מה עשה? רכש את שתיהן, כאשר, כך אמר לי, יודע הוא שרק באחת מהן ישתמש ואילו האחרת תישאר בארונו בלא שימוש... וישנם שבתחומי החיים אינם מתקשים בקבלת החלטות, אך בבואם להחלטה של בחירת בת הזוג עמה יכרתו ברית, שם מהססים הם. אמנם יש הסוברים שכיוון שבתחומים רבים, כגון רכישת מקצוע, רשיון נהיגה ועוד מצליחים הם, הרי שאין הם נגועים בבעיה זו, אך יש לזכור שהחלטות כאלה ואחרות אינן שקולות להחלטה של מציאת בן הזוג, שהיא החלטה הקובעת את חיי בני הזוג לכל שנות חייהם המשותפות. אנו מבקשים להתחתן פעם אחת בחיים, ללא שינויים ו"החלפות"... דווקא מפני האחריות הכבדה הרובצת עלינו, מידיעתנו שנישואין כריתת ברית הם לעד, חוששים אנו פן נטעה, במיוחד אם במשפחתנו או בסביבתנו הקרובה מכירים אנו בתים שנתפרקו.

"למה צמנו ולא ראית?"
יש ועולה הטענה-הזעקה: כה התאמצנו בתפילה, הלכנו לכותל ארבעים יום בחום ובקור, בימי חול ובשבת, אמרנו פרק שירה ארבעים יום, נסענו לעמוקה לציונו של יונתן בן עוזיאל, ועוד רבות טרחנו – ותוצאה אין.
בהנחה כי להשתדלות רוחנית זו נתלוותה השתדלות מעשית, נבקש לענות על כך, על אף ידיעתנו "כי מי עמד בסוד ד'" (ירמיה כג יח). ראשית אבאר את הנראה לי במובנה של התפילה באופן כללי.
לא אתייחס לתפילה כתפילתה המתמדת של הנשמה "הנשמה תמיד היא מתפללת" (עולת ראיה, א, עניני תפילה, עמ' יא), אף לא כאל עיקר עניינה של התפילה כעצם הפגישה עם מלך מלכי המלכים, בלא בקשת דבר, אלא כתפילה להשגת המבוקש. והנה בעניינה של תפילה נשאלה השאלה: אם נגזר מה על האדם, כיצד "תועיל התפלה לשנות רצון השם?" וכי יכולה תפילת האדם לשנות את אשר גזר ד' אשר בעת שגזר כבר ידע כי האדם יפנה אליו בתפילה? וכי ד', לו נגלו כל תעלומות, לא ידע שהאדם, עליו נגזרה הגזירה, יתפלל אליו?
אלא, מיישב רבי יוסף אלבו (בספרו העיקרים, ד יא), "השפעות העליונות יושפעו על המקבל בהיותו במדרגה ידועה והכנה ידועה לקבלם, ואם לא יכין האדם עצמו לקבל השפע ההוא – הנה הוא המונע הטוב מעצמו", וכן למוטב. והנה "כשתשתנה המדרגה ההיא או ההכנה ההיא, תשתנה הגזרה בהכרח לטוב או לרע". התפילה אינה רק מלמול מילים הכתובות בסידור, אלא "עשיית פלילים בין שני יצרי האדם" (עיין לבעל "הכתב והקבלה", בהקדמת פירושו לסידורו, "עיון תפילה") והתעלותו של האדם למדרגה גבוהה יותר, ואז ממילא משתנית הגזירה, שכן המתפלל "השתנה ממדרגת הרוע שיהיה בה". על-כן לא שינוי בד' חל, ח"ו, אלא במתפלל עצמו.
ומכאן לשאלה דלעיל, שהרי התפללנו רבות ותוצאות אין.
אין ספק שתפילות רבות אותן שופכים הרווקים והרווקות למציאת זיווגם, מסייעות לעם ישראל כולו. גם אם נראה שלא פעלו, שומע תפילות עוטרן לראשו ככתר. על אף זאת, על כל אחד ואחת מהרווקים-הרווקות יש להמשיך להתפלל. שכך לימדונו חז"ל (ברכות לב ב): "אמר רבי חמא ברבי חנינא: אם ראה אדם שהתפלל ולא נענה – יחזור ויתפלל, שנאמר (תהילים כז יד) 'קוה אל ד' חזק ויאמץ לבך וקוה אל ד''".

"אולי ד' רוצה שאשאר רווק-רווקה?"
יש אשר מחשבה כזאת מקננת בראשם של אלה שעדיין לא זכו למצוא את בני זוגם. לא ניתן לשלול דבר זה על הסף, שכן תמיד תיתכן גזירה כזו, ייתכן שהדבר קשור לגלגולים קודמים וכו', אך אין לנו עסק בנסתרות. אנו צריכים לפעול על-פי הנגלה, ולפי זה יש להתאמץ ככל הניתן כדי להתחתן.
את החלטותיו של הקב"ה איננו יודעים. כדי לדעת את רצונו עלינו לפנות אל התורה, אשר כשמה כן היא: מורה לנו את הדרך. מן התורה עולה קול אחד צלול וברור: כל איש ואישה צריכים להינשא, ולהשתדל ללדת צאצאים, גם אם הדבר כרוך במאמצים, מלבד מקרים חריגים, ואז "המוציא מחברו עליו הראיה"... כלומר: עליו לדעת מדוע הוא היוצא דופן, שעליו נגזר אחרת. "לא טוב היות האדם לבדו, אעשה לו עזר כנגדו" (בראשית ב יח), מצוות פריה ורביה, "לא תהו בראה, לשבת יצרה" (ישעיה מה יח), "כל אדם שאין לו אשה שרוי בלא שמחה, בלא ברכה, בלא טובה... בלא תורה, בלא חומה" (יבמות סב ב) ועוד ועוד.
נכון הוא ש"הכל מאת ד'", אולם כבר למדנו שכאשר בא לפנינו עני אין להסתפק באמירות מלאות ביטחון בד' שיעזור לו וכו', אלא עלינו לתת לו צדקה! כלומר: לעיתים, ההסתמכות על ד' מביאה דווקא לחוסר מעש ולאי נטילת אחריות. כלומר: הסרת אחריות ממני, הרווק-הרווקה, כאילו "אני בסדר, ורק הוא היושב במרומים החליט בעבורי שאני לא אנשא".
משל למה הדבר דומה? לאדם שחלה ל"ע והרופאים נלאו למצוא את מקור המחלה, ממילא אין בידם לרפאו. האם יאמר האדם: הן כך החליט הקב"ה, אין בידי מה לעשות? וכי לא יטרח ויפנה לרופאים מומחים? וכי לא יפנה בתפילותיו ל"רופא כל בשר"? כך בענייננו: על כל אחד מהרווקים והרווקות להוסיף השתדלות הן בפנייה למכרים, לשדכנים ולכל היכולים לסייע, והן בתפילות למזווג הזיווגים.

"ארבעים יום קודם יצירת הוולד..."
לימדונו חז"ל (סוטה ב א. סנהדרין כב א): "אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: וקשין לזווגן כקריעת ים סוף, שנאמר (תהילים סח ז) 'אלהים מושיב יחידים ביתה מוציא אסירים בכושרות'. איני? והא אמר רב יהודה אמר רב: ארבעים יום קודם יצירת הולד, בת קול יוצאת ואומרת: בת פלוני לפלוני, בית פלוני לפלוני, שדה פלוני לפלוני! לא קשיא: הא בזיווג ראשון, הא בזיווג שני". לא ניכנס להסבר מהו זיווג ראשון ומהו זיווג שני, שיש המסבירים שאנו כולנו היום נקראים זיווג שני... בקושי השקול כקריעת ים סוף ממילא נתקלים רבים... על-כל-פנים נראה שעוד טרם יצירת הוולד כבר נקבע משמים שיש אחת בלבד הראויה להינשא לפלוני. אמנם מדברי חז"ל אחרים משמע שהדבר תלוי במעשיו של האדם עצמו. אין ברצוני וביכולתי ליישב עניין זה. על-כן אבקש לצטט:
"... הרי בעולם כולו ישנה רק אשה אחת שהיא בת זוגו, ולא שייך שישא אחרת שאינה בת זוגו, והכל בגזירת שמים דבת פלוני לפלוני, והיינו דא"ל רבא ואי לא כפרת בה' – בהנהגת שמים דלמעלה מדרך הטבע, דמה שנדמה לאדם בשכלו, שהינו מוצא את זיווגו, אינו אלא בדמיון האדם, ומשל למה הדבר דומה? לאדם שמחפש מפתח מדויק ומסוים, והאדם יודע רק את סוג המפתח, כלום שייך שימצאנו עפי"ז, כן הדבר ג"כ במציאת הזיווג, כאשר לכל אחד יש רק בן זוג אחד הראוי לו , ולא יתכן למצוא את זיווגו הנכון בדרך הטבע, אלא הכל תלוי הוא רק בידי ד', ולא בידי האדם" (הרב שמחה קסלר זצ"ל, קובץ "מבקשי תורה", מרחשון תשנ"ט, כרך ה קובץ כד, עמ' קפו).
כלומר: לכל אחד יש רק בן זוג אחד הראוי לו ועליו להתאמץ למוצאו. אף אם נאמר, כדברי הרב יעקב קניבסקי זצ"ל ("הסטייפלר"), בעל ה"קהילות יעקב", המצוטטים להלן, שדברי בת הקול "בת פלוני לפלוני", "אינם גזירה שהכרחי שיהי' כך, ושבודאי תהיה ה'בת פלוני' הזו ל'פלוני' הזה", ושהדבר תלוי בבחירתו של האדם, הרי יכול הוא בידיו לאבד את בת זוגו. וכך מובא בשם הרב יעקב קניבסקי זצ"ל ('הסטייפלר'):
"... הנה כבר נתאמת ונתברר אצלי הרבה פעמים שמה שאמרו חז"ל 'ארבעים יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני' – אין זו גזירה שהכרחי שיהי' כך, ושבודאי תהיה ה'בת פלוני' הזו ל'פלוני' הזה. אלא שהבת קול אומרת: שהישרות היא כך, והיא ראוי' לו, ויוכל להשיג אותה בנקל, והסייעתא דשמיא יהיה בכיוון זה שתזדמן לו, ומן השמים יסייעוהו כשילך ישר, אבל גם על זה נשאר ענין הבחירה, שהאדם במעשיו יכול לגרום שלא יזכה בה ולא תהיה שלו...
ואף זו רעה חולה ראיתי שיש כאלה שברוב גאותם מאבדים בידים את ה'בת פלוני' שלהם... דהנה הוא מדמה בעצמו שהוא משהו מיוחד במינו, וצריך הוא אחת כזו שכל המעלות יש בה: פקחות, עשירות, יופי, ייחוס, וכו' וכו', וממילא כל מי שהוא נפגש אתה – לא טובה עבורו, שלזו חסר הפקחות שהוא חושב עלי', וזו יותר מדאי גבוהה, וזו יותר מדאי נמוכה, וזו דוקא בינונית וזה לא טוב בשבילו, וכאן אין כסף, וכאן אין ייחוס, וככה הוא הולך ומבלה כמה שנים מהשנים הטובות ביותר בחייו של אדם [20 עד 30] בחיפוש אחר השידוך 'המתאים', המדומה לו בדמיונו, וכמובן שיוצא מהלימוד על ידי זה, ועצביו נמרטים, והשנים מתקדמות, והוא כבר בן כ"ו כ"ז כ"ח, ועדיין נתון בסחרחורת ובתסבוכת הזו של חיפוש אחר 'שידוך מיוחד' – 'המתאים לו', עד שלבסוף בדלית ברירה כבר עושה איזה שידוך שהוא, לא זה שחלם עליו, כי כזה לא מגיע לו בכלל, ויתכן שכזה גם אין בכלל בעולם, וגם לא ה'בת פלוני' שלו...
וכאן אמר לי רבנו זצוק"ל [בעל ה"קהילות יעקב"] בהתרגשות של כאב לב אמיתי: הנה באים אלי הרבה בחורים מבוגרים, בגילים 24, 25, 26, 27, 28 ולמעלה, ודמעתם על לחים: איפה ה'בת פלוני' שלי?... ואני משיב להם: אתה כבר נפגשת אתה, לפני כמה שנים, בתחלת הצעות השידוכים שלך, ולא רצית בה, היא לא מצאה חן בעיניך בגלל איזה תירוץ טפשי, והיא כבר מזמן התחתנה עם מישהו אחר..." (קובץ "מבקשי תורה", מרחשון תשנ"ט, כרך ה קובץ כד, עמ' קסד-קסה).
ובדומה:
"פעם נכנסתי אל ה'סטייפלר' זצ"ל עם בחור מבוגר שהכרתי היטב. מלבד גאונותו העצומה, נודע ה'סטייפלר' בקדושתו העצומה, וסיפורים רבים מעידים על רוח הקודש ששרתה עליו. ביקש הבחור להתברך מפי הצדיק לזיווג. נענה ה'סטייפלר' ואמר: מה אוכל לעשות למענך? כבר נפגשת עם הזיווג האמיתי שלך, ודחית את העניין מסיבה בלתי מוצדקת" ("שידוכים בדרכה של תורה", לרב מרדכי משה דולינסקי נ"י, עמ' כט).
נראה לי שאם רווק היה מחפש את אבידתו בידיעה זו, שבידיו לאבד את המיועדת לו, או אז היה נותן משקל אחר לדברים צדדיים ולא מהותיים אותם פגש בעלמה הניצבת בפניו. לא כאן המקום לקבוע מה הם הדברים המהותיים אותם עלינו לחפש, אך עובדה היא שכה רבים "נתקעים" בגלל התייחסותם המוטעית.

"ותשועה ברב יועץ"
טבעי הדבר, נורמלי וטוב שאדם הנמצא בהתלבטות יתייעץ עם אחר. על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בנושא כה חשוב כמציאת בת זוגו. אלא השאלה היא במי ייוועץ.

חברים – מחזה נפוץ הוא שבשעת לילה מאוחרת, לאחר ששב הבחור מפגישה, הוא נכנס לחדרו בפנימיית הישיבה ומשתף את חבריו בחוויותיו. למעשה, אין זו התייעצות כלל וכלל, אלא סיפור חוויות ותו לא. ומה עם דיני רכילות ולשון הרע? זכינו לספרו של הכהן מראדין, "ה"חפץ חיים", בו ליקט את כל ההלכות הנוגעות לנושא זה. אמנם יש היתר כאשר מדובר בבירור ענייני ממוקד לגבי הבחורה עמה נפגש, אך לא בצורה של פריקת החוויות. אף אם אין מזכירים את שם הבחורה, על-פי "חוק דתיים שלובים" סביר להניח שהדבר יתגלה.
זאת ועוד: "... על היועץ להיות אדם חכם ופקח, המצוי בעולם השידוכים, ומי שטובתך האישית בראש מעייניו. שמור מרחק מאנשים ש'ניסיונם העשיר' מסתכם בשתיים-שלוש פגישות שחוו באופן אישי... מניין נוטל צעיר שנפגש פעם או פעמיים את העוז לייעץ לאחרים בנושא רגיש ומורכב כל-כך? היאך איננו חושש ליטול על עצמו אחריות כה כבדה? היזהר, והפעל את שיקול דעתך ואת שכלך הישר בטרם תבחר יועץ ומורה דרך..." ("שידוכים בדרכה של תורה", לרב מרדכי משה דולינסקי נ"י, עמ' מג-מד).

רבנים – יש ההולכים להתייעץ עם רבנים כדי לקבל החלטה. יש חוגים שבהם החלטת הרב קובעת, ולכן ההולך ומקבל בלא פקפוק את החלטת רבו – יעשה כן.
יש ההולך אל הרב כדי שיתפלל עליו – יעשה כן, שכך לימדונו חז"ל: "כל שיש לו חולה בתוך ביתו ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים" (בבא בתרא קטז א).
אך יש ההולך אצל הרב כדי להסיר מעליו האחריות. לדעתי, יש ללכת לרב לא רק כדי שזה יתפלל עליו, אלא הרב מתוך חכמת התורה שלו, מתוך ניסיונו, מתוך אי-היותו נוגע בדבר ומתוך הסייעתא דשמיא שלה הוא זוכה – יוכל להאיר את עיני השואל, אך את ההחלטה צריך השואל ליטול על כתפיו. ממילא בתוצאות ההחלטה יישא השואל...

הורים – לכאורה, ההורים הם הקרובים ביותר אל המתלבט, מכירים אותו היטב, אוהבים אותו ביותר ורוצים בטובתו. על-כן טבעי הוא שאליהם יפנו המתלבטים. על אף זאת, המציאות שונה. יש והסיבה לכך היא חוסר קשר בריא ופתוח בין ההורים ובין ילדם זה מכבר. אם כך הוא הדבר, יש להשקיע רבות באיחוי הקרע. יש שהצעירים סוברים שההורים אינם מבינים אותם, שהרי "הם מדור אחר, מיושנים". כך הוא בכל דור, כך עשינו להורינו וכך כנראה יעלה בגורל בנינו...
יש אמנם ששיקולי ההורים אינם ענייניים: לעיתים שיקולים של עדה, מעמד כלכלי וכו' מפריעים להם. אם כך, אכן יש להקשיב להם בנימוס אך להחליט אחרת...
אמנם לאחרונה התגברה המגמה, בהרצאות ובמאמרים, "להחזיר את הסמכות ההורית בתהליכי הבחירה". יהי רצון שנזכה במהרה להתקיימות "והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם" גם בנושא זה...

בחירת בן ובת זוג

יח - שידוכים