ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

תורה וארץ-ישראל, חינוך והנהגת הציבור ;">

בית מדרש סיפורים ותולדות צדיקים תולדותיהם של צדיקים הרב אברהם שפירא Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

כסלו תשס"ח

תורה וארץ-ישראל, חינוך והנהגת הציבור


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
הרב אברהם שפירא זצ"ל

גם למדנית, גם מחשבתית
במהלך ימי ה"שבעה" על מו"ר הגרא"א כהנא שפירא זצ"ל התקשרה אלי עיתונאית הכותבת לעיתון בחו"ל וביקשה להשלים אצלי פרטים כאלה ואחרים על-אודות הרב. במהלך הדברים שאלה: "האם נכון לומר שהרב, בנטייתו החרדית, שינה את הדגשים בישיבה והפך אותה ליותר למדנית ופחות מחשבתית?" שאלתי אותה על סמך מה היא טוענת טענה כה מופרכת, והיא השיבה שכך אמר לה "פלוני" [א"ה]. תמהתי באוזניה, על סמך מה אמר הלה את שאמר, והרי מעולם לא למד בישיבה! ואם לחפש קריטריון אובייקטיבי, אזי צאי ובדקי את מספר שיעורי האמונה שהנהיג הרב בישיבה, מספר הגדול פי כמה וכמה ממה שנהג לפניו!
שיחה זו משקפת היטב את הדימוי השגוי הנוהג "במקומותינו" ביחס למשקל שנתן הרב ללימודי אמונה. האמת צריכה להיאמר: כל חייו היה הרב, בראש ובראשונה, ראש ישיבה. לא זו בלבד שהרביץ תורה למאות ואלפים ב"שיעור כללי" קבוע, ב"חוגים" כאלה ואחרים, במשא-ומתן פרטני וקיבוצי ועוד, אלא שגם יתר עשיותיו היו חלק ממערכת לימודית-למדנית. המעיין בפסקיו כדיין ובהנחיותיו כרב ראשי רואה שהמשקל העיוני-למדני תופס בהם מקום מרכזי. כרכי "מנחת אברהם" שראו אור עד היום, כמו גם חומר רב נוסף שטרם נכלל שם, מדברים בעד עצמם ומעידים על דרכו ועל סגנונו זה של הרב: עיון למדני מעמיק.
אלא שנתיב מרכזי זה מחייב הקשר, מעטפת, והללו באים לידי ביטוי דווקא במה שאינו נמצא בנתיב זה עצמו אלא "מלווה" אותו. משל למה הדבר דומה? לפרשנותו הידועה של ר' חיים מוולוז'ין (נפש החיים ד, ז) לצורך ב"קב חומטין" של יראת שמים על מנת לקיים את ה"כרי" כולו. מחד גיסא, כמות אותו קב מזערית יחסית לכרי, ומכאן שדי בכמות קטנה של לימוד "מוסר" יחסית לכמות גדולה הרבה יותר של הלימוד העיוני; מאידך גיסא, מעט זה הוא הנותן "טעם כעיקר", ומקרין משמעותית על כל היתר. והוא הדין לנדון דידן: דומה שלא המידה הכמותית היא הפרמטר המשמעותי לקביעת החשיבות.
דומה שאסופת המאמרים הכלולה בספר "מורשה" (מכון הרצי"ה, ירושלים תשס"ה), אסופה הכוללת קרוב ל-50 מאמרים "השקפתיים", עשויה לסייע בקבלת ה"הקשר". למניעת כל לזות שפתיים חשוב לציין כבר עתה שאומנם האסופה עצמה ראתה אור רק לפני מעט יותר משנתיים, ואולם המאמרים עצמם התפרסמו זה כבר, במהלך למעלה מ-30 השנים האחרונות, ועתה רק קובצו כעמיר גורנה.
הספר כולל מגוון מאמרים המסודרים בארבעה שערים: תורה, ארץ-ישראל, חינוך והנהגת הציבור. מיעוט המאמרים מכתיבת-יד הרב עצמו, הרוב מסיכום ומשכתוב שיחותיו, אשר עמדו לנגד עיניו.

אמונה ומדינה

בין השאר נדונה בו שוב ושוב - לא בכדי, כמובן - סוגיה זו של לימוד אמונה. באחת ההזדמנויות הרב משיב לשאלת בני נוער: "מה ראוי לבחור צעיר ללמוד יותר, גמרא או השקפה?" - והרב מבהיר: ראש לכל, "אצלנו אין השקפה, יש אמונה. יש לימוד של אמונה. אדם רואה שאמונה היא חלק מן התורה". שנית, לימוד אמונה הוא חלק ממסורת הלימוד הישיבתית. "בכל מסורת של ישיבות למדו אמונה". זו אינה המצאה חדשה בכלל, ולא של "מרכז" בפרט. כדרכו, הרב מוכיח זאת (שו"ת הריב"ש ורמב"ן בשם רב האי גאון) ומלווה בעובדות ומעשים (החתם סופר והנצי"ב). שלישית, לימוד אמונה אינו "נוסף" ללימוד התורה. הוא חלק מתורה, כשם שחלק ממנה הוא לימוד תנ"ך ולימוד הלכה, אלא ש"צריך לדעת את הפרופורצייה הנכונה בסדרי לימוד. לכל ישיבה יש את הפרופורצייה שלה". לאור המונח שטבע הרמב"ן (הוספות לספר המצוות לרמב"ם, מצוה ב) "אמונת התורה", ובהמשך להנחיית הגר"א ללמוד את ספר הכוזרי "שעיקרי אמונת ישראל ותורה תלויים בו", מדגיש הרב ש"אמונת ישראל ואמונת התורה אלו הם מקצועות גדולים ומיוחדים בתורה". כדי כך מהותיים הדברים שהרב קובע כי משבר הדור אינו נובע אלא ממיעוט לימוד אמונה! ומכאן המסקנה: "ברצוני להציע כי בכל שיעורי התורה... יוקדש חלק ניכר לשיעורי אמונה, כמו בישיבות, גם על חשבון לימוד תורה והלכה".
אגב כך, ובנוגע לתוכנית הלימודים הישיבתית, הרב נותן דעתו גם לשאלת לימוד התנ"ך. לא סוד הוא אלא מן המפורסמות שלימוד זה אינו רווח ברבות מהישיבות, בטיעונים מטיעונים שונים ומשונים. הרב, לעומת זאת, מצדד בו, אלא שמדגיש את הכרח צמידותו לפרשנות התלמודית. "כדי להבין את המקרא בצורה אמיתית, עלינו ללמוד ולהגות בתושבע"פ, כיצד חז"ל פירשו לנו הפסוקים" [נכון הוא ואין לכחד שהרב מתעלם כאן, ודאי במודע, מאסכולת "רודפי הפשט" - רשב"ם וראב"ע ואף הגר"א, למצער בחלק מכתביו - אם משום שלא היה זה המקום והזמן שאפשרו הרחבה ואם משיקולים חינוכיים אשר הביאוהו להציג את הדברים באופן זה].
אשר ל"ציוניותו" של הרב - מצער מאוד שבכלל צריך להיזקק לכך, ואולם ההכרח לא יגונה: הרב קובע מפורשות שאנחנו נמצאים ב"אתחלתא דגאולה", "ראשית צמיחת הגאולה"; הוא מבהיר "שיש שטיפת מוח אצל אנשים צעירים - מה פתאום רוב הרבנים היו נגד הציונות? מאיפה מצאו את זה?", "זה שקר לומר שרוב הרבנים היו נגד". אמירות אלה, כמובן, אינן נשארות ברובד ערטילאי ומופשט וניתנות דוגמאות: "המדינה הוקמה על-פי הסכמת הרבנים מכל החוגים - לא רק רוב הרבנים אלא רובם המכריע", כולל "ראשי מועצת גדולי התורה - אין מי שיתיימרו לחלוק על אותם גאונים". ובתמצית: "היום כבר ברור למפרע עד כמה היה הראי"ה זצ"ל - שהיה 'חד בדרא בהיקף ידיעותיו ורוב גאוניותו' - צודק ואמיתי בדבריו ובהשקפותיו בזמנו". הוסף לזה את היחס החיובי שהרב מבטא כלפי ישיבות ההסדר להן "יש ערך גדול מאוד" והסברו ש"כל ההתנגדות וההתנשאות [כנגדן] נובעות מעצם ההתנגדות לקיום המדינה" ואינן נאמרות אלא על-ידי "מסיתים ובעלי מחלוקת נגד רבנים"; כמו גם את הזדעזעותו - "נורא הדבר לשמוע שישנם ר"מים כאלו שאינם סובלים את התפילה לשלום המדינה"; את דעתו על החובה להשתתף בבחירות והדרכתו כיצד להחליט למי להצביע ועוד ועוד ביטויים נמרצים, כתובים, פומביים, מפורשים וחוזרים ונשנים, שאינם נאמרים מן השפה ולחוץ. ואחרי דברים-כדרבנות אלה, עוד מעיזים גמדים-טרוטי-עיניים לפעור פה ולהלעיז בנדון?! [טעונים אפוא תיקון נמרץ דברי בוקי-סריקי שנכתבו על-אודותיו, בערכו, באנציקלופדיה המקוונת "ויקיפדיה", על "השקפתו", הן ביחס ללימודי אמונה והן ביחס למדינה ולציונות].

החינוך בדורנו
ההכוונה החינוכית תופסת מקום נרחב בספר: הדגשת המחויבות לשלשלת קבלת ומסירת תורה, לנחיצות העמל בתורה, לשימוש תלמידי חכמים, למרכזיות עולם הישיבות, לשאיפת ההתגדלות בתורה ומסירות-נפש לתורה, אהבת תורה ועוד. לא בכדי, חלק מאותן אמירות נישא דווקא במסגרת הספדים אחר מיטתם של "משלשלי תורה ומוסריה" ראשי ישיבת מרכז הרב: הגר"ש ישראלי ורבנו הרצי"ה זצ"ל.
אחד הנושאים שבהם ביטא הרב זה כבר משנה סדורה, משנה שהפכה לתוכנית לימודים סדורה, היה נושא לימוד התורה לנשים. נושא סבוך זה נדון, כידוע, מן התקופה התנאית ועד העת החדשה - שרה שנירר ואילך - עידן שעורר את הסוגיה במלוא עוזה, עד היום. בכך שאישה חייבת ללמוד את המצוות שעליה לקיימן, אין רבותא גדולה - גם אם יש מהפוסקים הקדומים (כמהרי"ל, שו"ת סימן קצט) שטענו כי די בכך שלמידה זו תיעשה בחיקוי אמה ובהדרכתה ולאו דווקא בלמידה מספר ומורה (אך השווה שו"ת מהרי"ל החדשות סימן מה). חידוש יותר גדול נמצא אצל מי שהתיר ללמוד לא רק תורה שבכתב אלא גם תורה שבעל-פה, כמשניות, למצער אותן שהיא "שייכת" בהן, מועד ואמונה. אשר לרב, ההגבלה היחידה שעליה הוא מצביע מכוונת ללימוד שמצריך עמל רב ויגיעה, ריכוז ועיון מעמיק. ברם גם במקום כזה, אם ניכר כושר לימוד וישנו יחס של רצינות, אזי תחום הלימוד ורמת הלימוד יכולים להשתנות. מכאן ההיתר לבת הלומדת בעצמה, ויותר מכך לבת גדולה שכבר ניכרת לטובה בהנהגתה. אשר לכלל, עיקר ההדגשה צריכה להיות על פסק ההלכה למעשה ובוודאי על החלקים שמביאים ליראת שמים ואמונת חכמים.
בהקשר זה אזכיר "מעשה שהיה" והייתי מעורב בו אישית. לפני שנים אחדות הבאתי קבוצת תלמידות למפגש עם הרב. היתה זו קבוצה נבחרת ומעולה של כעשר דוקטורנטיות-מצטיינות, נשים חכמניות, ידעניות ויראות שמים, אשר החלו זה כבר לשנות את פירקן התלמודי. במהלך השקלא-וטריא בעניינים מגוונים נשאל הרב על-ידי אחת הלומדות אם היא רשאית ללמוד גמרא בהעמקה. חידדתי את השאלה ומיקדתי אותה בלמידת ראשונים ואחרונים, קצוה"ח ונתיה"מ וכו'. לשאלת הרב ציינתי שהשואלת נשואה לתלמיד-חכם המרביץ תורה לתלמידיו, שהיא אם לילדים ואינה מזניחה את ביתה, שכישוריה האינטלקטואליים מצוינים ובעיקר, שאני יודע ועד כי יראתה בהחלט קודמת לחכמתה. הרב השיב חד-משמעית שאישה כזו, אם אכן חשקה נפשה בתורה, הרי היא רשאית ללמוד גם בהעמקה ובפלפול ככל שתרצה. ביקשתי לקבל זאת בכתב, נעניתי, והכתובים מצויים בידיי: אישה ש"חשה רצון אמיתי להעמיק בלימוד תורני - אין כל בעיה של הגבלה ללמוד תורה-שבעל-פה בצורה יסודית".
בהקשר זה של חינוך הבנות, נתן הרב דעתו גם ל"ענייני צניעות". לדידו, "במוסד חינוכי צריך להשפיע אפילו ביד חזקה. בחינוך אין לחפש קולות. לכן יש לעמוד על משמר הצניעות בכלל ובנושא הלבוש בפרט". עם זאת אין להתעלם ממצבים שבהם לא ניתן "לעמוד על המשמר בכל מאת האחוזים", אך גם במקרים אלה "לא לוותר לגמרי". למשל, אם "בנות אינן הולכות בשמלה צנועה, עדיף להסכים שתלך במקום שמלה עם מכנסיים מיוחדות לנשים... דעתי שעדיף כך משמלה קצרה או הדוקה". ואולם זה - אולי - החלק הקל, יחסית; כל העוסק בחינוך יודע שהשאלה היותר קשה היא השאלה "כיצד יש לדבר בענייני צניעות". הרב אינו חומק גם משאלה זו והוא פותח בביאורו לגישת הראב"ד ש"דברי תורה עצמם הם שמירה ליצר הרע" ולכן הוא מנחה שהתייחסות לענייני צניעות צריכה להיעשות דרך לימוד תורה. כדרכו, הוא מוסיף ומעגן זאת בנוהגם של גדולי ישראל - תיעוד שיחת ה"חפץ חיים" עם בנו, בהגיעו לגיל ט"ז, לרגל התבגרותו. ביחס להרהורים, הרב מוכיח את קיומה של הבחנה ברורה בין איש לאישה: "לא דומה איש לאישה באיסורים אלה של הרחקה... אצל אישה הם רק פריצות בעלמא, ואצל איש זה כאש בנעורת". לעומת זאת ביחס לללאו של "לא תקרב" ו"לא תתורו" איש ואישה שווים. לזה מתווספת הוראת "קדושים תהיו", אשר יש מן הראשונים - סמ"ק סימן נ"ז - שאף מנאוה כמצווה להיות צנוע, ובזה קשה לקבוע גבול החלטי: "יש הרבה דרגות... מהנהגה בקטנות עד הדרגה הגבוהה ביותר של האדם השלם".
מאמר נוסף, חינוכי אף הוא, עוסק בגבולות ההוראה, מתי להימנע - אולי - מללמד: "תלמידים או תלמידות שיש לחשוש שמא יעברו על איסורים מסוימים, האם עדיף להימנע מללמד אותם נושאים, כיוון שמוטב שיהיו שוגגין ולא מזידין". הרב מברר את הסוגיה משלושה היבטים: תוכחה, חינוך ותלמוד תורה. תוכחה - תלויה בסיכויי התקבלותה, אלא אם כן מדובר בעבירות חמורות ביותר; חינוך - תקופת עיצוב האישיות מרגילה לטווח ארוך ולכן לעתים אף מתירה איסורים לגבי קטנים [פסחים פח ע"א: אכילה שלא למנוייו בקרבן פסח; ר"ה לג ע"א: להתלמד לתקוע בשופר בשבת]; תלמוד תורה - משפיע על אישיות האדם ולכן מצוות מסוימות יתבטלו לצורך תלמוד תורה של תשב"ר, בשונה מתלמוד תורה של בוגרים [אין מבטלין קטנים לבניין בית המקדש ולהלוויית המת וכן לגמילות חסדים, בעוד שגדולים יבטלו מלימודם לצורכם]. יתרה מזו, יש תימוכין אצל רבים מהפוסקים להתיר ללמד תורה גם שלא על-מנת לקיים, ובלבד שהלימוד נעשה ברצינות ומתוך יחס של הערכה, על אחת כמה וכמה אם הסיבה שאינו מקיים היא משום ששוגה וסובר שאין זו אלא הנהגה רצויה. ומכאן המסקנה: אין להימנע מללמד איסורים שעוברים עליהם מחמת אי שימת לב, ובלבד שיש לתלמיד יחס עקרוני חיובי לנושא. כלפי מי שכלל אינו מכיר בחשיבות הנושא, אין כל מקום לתוכחה. אם סבורים שסיכויי הקבלה טובים "לכשיגדל", עדיף להמתין. ועוד כלל נוסף, עקרוני ביותר, השאוב מרבנו ירוחם: כאשר הדברים שייאמרו יגרמו למחלוקת, אזי בציבור יש להימנע מתוכחה.
עוד נדונות בפרוטרוט: שאלת הלימוד בישיבה תיכונית או בישיבה גבוהה, ישיבת הסדר או ישיבה גבוהה והיחס [הלא חיובי, צריך לומר] למכינות קדם צבאיות; אם לקיים בישיבה תפילת ותיקין או להעדיף תפילה עם כלל הישיבה; התמודדות עם הורים המתנגדים ללימוד הבן בישיבה; חשיבות שמירת הלשון ועוד ועוד [יצוין שגם בחיבוריו הנוספים של הרב - כרכי "מנחת אברהם" - מצויות לא מעט התייחסויות להיבטים מגוונים של חינוך].

ארץ-ישראל
מטבע הדברים, נושא ארץ-ישראל תופס גם הוא מקום נכבד בספר. דומה כי מאז הסתלקותו של רבנו הרצי"ה זצ"ל, ושבעתיים אחר הסתלקותם של הרב ש' ישראלי והרב מ"צ נריה זצ"ל, חש הרב שעול משא זה רובץ על כתפיו. מצווה זו, שיכולה היתה עד אז להיעשות על-ידי אחרים, הפכה עתה לבחינת "במקום שאין איש", והוא היה אפוא "איש". התייצב חזיתית עם אמירות ברורות, הנהגה בהירה, ומעשים. משהו לא מבוטל מזה משתקף נאמנה בספר שלפנינו. יש פה גיבוי לרב גורן על שלילתו "פינוי חלק מארץ-ישראל" ומחאה נמרצת נגד סתימת פיותיהם של רבנים מפרסום חוות דעת הנראות, כביכול, פוליטיות, בעוד שהן אמירות תורניות; צידוד בתשובתו הידועה של הרב ישראלי, נגד הרב ע' יוסף, בעניין מסירת שטחים - "דעתי כדעתו" של הרב ישראלי, הוא מבהיר; מחדד עמדתו ביחס לשמירת ההלכה וסירוב לפקודות הנוגדות דין תורה; הבעת ביקורת קשה ביותר על ה"חושבים עצמם למורי הוראה" ומחדירים מושגים לא-הלכתיים לפסיקה - "נמוכי דעת בתורה וחלשים בחשיבה הלכתית שורשית", אותם שכינה בשעתו "רבעלעך": "ברור שמי שלא יכול לפסוק בשאלות חמורות בכל ד' חלקי השו"ע ['החל מהלכות טרפות ותערובות עד דיני עגונות'] ופסקיו מקובלים ['בין רבנים'] בישראל, אינו יכול לפסוק פסקים בעניינם של כלל ישראל, שהם קשים ומורכבים יותר". אגב, חשוב לציין שאמירה זו נאמרה "ימינה" לא פחות מאשר "שמאלה". היא נאמרה כמחאה נמרצת נגד המתיימרים להורות על "הריגת בני אדם וקיום מחתרת נגד הממשלה" וכמחאה נמרצת לא פחות נגד המתיימרים "לפסוק בעד ציות לממשלה להתיר איסור - מסירת שטחים לגויים - בניגוד להלכה". לא למותר לציין שישנה גם התייחסות לשנת השמיטה, להיתר המכירה, לאוצר בית-דין ולהתנהלות הרבנות הראשית - דאז - לנושא.
הספר כולל התייחסויות חשובות ביותר להגדרת "דעת תורה" - מה בינה ובין "דין תורה", על מה היא נסמכת, מה משקלה ומה מידת המחויבות אליה, ובשונה מלא-מעט דברים שנכתבו בעניין זה על-ידי רבים, כאן יש לכך תימוכין מובהקים, הן מסוגיות תלמודיות (ברכות ג ע"ב, פסחים נו ע"א ועוד) והן מהנהגות מרתקות של גדולי ישראל בנדון (ר' איצל'ה מפוניביז' ועוד).

שלשלת המסירה
גם אם לא נעים, נעשה מלאכתנו פלסתר אם לא נזכיר נושא מהותי אשר כלפיו ביטא הרב לא רק צער וכאב גדולים ביותר, אלא גם ביטויים קשים של "כפירה" ו"אפיקורסות": קטיעת מסירת התורה, שלשלת התורה. פעמים הרבה חוזר הרב על התפיסה הגורסת שתשתית הרצף רב-תלמיד היא מאושיות התורה ובלעדיה אין תורה. הוא מדגיש שפסיקת תלמיד הלכה במקום רבו אינה "רק" עבירה - "זה אפיקורסות ממש". במצב כזה, אין סיעתא דשמיא, יש טעויות בהכרעות וחסרה מידת הכרת הטוב. נושא זה עלה בכמה וכמה הזדמנויות, אך לשיא מגיעים הדברים כאשר הרב נשאל על "הפילוג שחל בישיבת מרכז הרב". אחר שהרב מכחיש מכל וכל, חד-משמעית, את "העילה" הכוזבת שבה נתלו "המפלגים", הוא מטיח בהם ביקורת עזה ונוקבת ביותר: "מתוך שנים עשר ר"מים פרשו שניים, והשאר כמה בעלי שיחות ברמה כזו או אחרת... אלו שני ר"מים שאני גידלתי אותם... לא קרה מעולם דבר כזה שתלמידים יפרשו ויקימו ישיבה חדשה באותה עיר. זהו דין בשולחן ערוך שתלמיד אסור לו לחלוק על רבו ולהקים ישיבה בעירו ואם הוא עושה כן הרי הוא כחולק על השכינה... הם לא יכולים לומר שהם לא תלמידי... הם הולכים נגד דין השולחן ערוך... אני מתכוון ברצינות למה שכתוב בשולחן ערוך... אני אוסר זאת ומתכוון לכך... הם רצו לכבוש את הישיבה...". הדברים נוקבים ביותר ועצם הכללתם בספר זה, שנים אחר התרחשות "הפילוג" ועל דעת הרב, מעיד שהם לא נאמרו בעידנא דריתחא והם אינם "לשעה". לדידו של הרב, זו אמירה הלכתית-חינוכית, וככזו צריך שתמשיך ותישמע.

הספר אינו שלם, כמובן. אני עצמי זוכר עוד כמה וכמה מכתבים בעניינים הנוגעים לספר, ולא נכללו בו - לדוגמה: מכתב מרתק וחשוב ביותר על תוקפו של "היתר המכירה", ועוד - וחזקה על הישיבה ומכון הרצי"ה שעוד יוציאו כרך, אולי אפילו כרכים, כוללניים של אסופת כלל המאמרים והשיחות, ולאלה - כך נקווה - גם יצרפו מפתח עניינים רחב.

אוי לעולם, אוי לספינה
אחר כל הנ"ל ולאור כל הנ"ל לא מפתיע שרבים מצטטים היום את מאמר חז"ל שבמסכת בבא בתרא (צא ע"א-ע"ב): "אותו היום שנפטר אברהם אבינו מן העולם, עמדו כל גדולי אומות העולם בשורה ואמרו אוי לו לעולם שאבד מנהיגו, אוי לה לספינה שאבד קברניטה". ומה בין "מנהיג" ל"קברניט"? ביאר הנצי"ב (העמק דבר בראשית כג, ו) ודברים דומים אמר הרב עצמו באחד מהספדיו (מורשה, עמ' כג): קברניט הוא מומחה במקצוע אחד. בו הוא אכן שליט בלא מצרים, הוא אומן היודע להציל ספינתו ממשברי הים, ברם בכל יתר המקצועות הוא אינו מתמצא. לא כן המנהיג, אותו שצריך לתת דעתו למגוון רחב של תחומים ושל היבטים ושל נושאים ושל סיטואציות, ולהנהיג. מבחינה זו, למצוא תחליף למנהיג קשה הרבה יותר ממציאת מחליף לקברניט. ואולם אל לנו לשכוח שהיעדר מנהיג עדיין אינו מחריב את העולם, בעוד שהיעדר קברניט מוביל ישירות לסיכון הספינה. והוא הדין לנדון דידן. מו"ר זצ"ל שלט ללא מצרים בכל רחבי ים התורה. המכיר את שיעוריו, מאמריו וספריו, יודע שהם עוסקים באורח חיים כמו בזרעים, בקדשים ובטהרות כמו במועד, בהלכות טומאת צרעת כמו בגיטין וקידושין. הרב לא היה קברניט לספינה אלא קברניט-מנהיג לצי שלם!
ועתה נותרנו מיותמים.
"מעות יש לנו ואין לנו שולחני לרצותן" (ע"פ אדר"נ כה, ג).
__________________________________________
מתוך הירחון "קומי אורי" היוצא לאור ע"י תנועת קוממיות, www.komemiut.org
לפרטים והזמנות: kumiori@gmail.com
טלפון: 02-9974424
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il