ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

"מכל עץ הגן אכול תאכל..." ;">

בית מדרש חגים וזמנים ט"ו בשבט כללי Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

ג שבט תשס"ח

"מכל עץ הגן אכול תאכל..."


נערך על ידי הרב

מוקדש לרפואת
אליהו בן הדרה

אדם ואדמה
מיום שיצר אלוקים את האדם עפר מן האדמה, נקשרה ביניהם זיקה הדדית. על האדם הוטל "לעבדה ולשמרה" - לחרוש, לנטוע, לזרוע, לשדד ולהשקות, "ומלאו את הארץ וכבשוה". והאדמה, לעומתו, השיבה לו בעבותות של אהבה, והעניקה לו מפריה, מכוחה ומטובה - "ויצמח ה' אלוקים מן האדמה כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל".
אולם, חטא האדם. לא שלט בתאוותו, חמד את פריה האסור של האדמה, עד שהיא נתקללה בעבורו. הברית ההדדית הופרה. מעתה, ימשיך האדם בעבודתו הקשה, יעמול מבוקר עד ערב בזיעת אפיו על עבודתה, אך היא מנגד לא תשיב לו עוד כגמולו, קוץ ודרדר תצמיח לו, ובעיצבון יאכל את פירותיה.
---------------
עובדים דורות. העולם צועד אט אט אל תיקונו, ועימו הולכים ומיתקנים היחסים בין האדם לאדמה. נח מנחם את האדמה מהקללה אשר אררה ה'. ישראל נכנסים לארצם, נוטעים בה כל עץ מאכל, מקיימים את המצוות התלויות בה. היא נותנת להם בעין יפה את יבולה, והם זוכים לאכול מפריה וטובה.
אולם, הברית הופרה שוב. רצו ישראל, שהאדמה תעניק להם יותר מחובתה, ולא השמיטוה בשנת מנוחתה. לפיכך, נפרדו הרעים, ובפני ישראל נחסמה הזכות הגדולה ליהנות מפירותיה הקדושים. גלה ישראל, "אז תרצה הארץ את שבתותיה", ושוב אצרה היא בקרבה את פירותיה המתוקים. אף בעת הריחוק התגעגעו הם זה לזו - היא לא נתנה את כוחה לזר, ושממו עליה אויביה. ובינתיים ישראל, הנפוצים בארבע כנפות הארץ, מתגעגעים ומייחלים "ונאכל מפריה ונשבע מטובה", יודעים הם במעמקי נפשם ש"קדושת הארץ, הנשפע בה מקדושת הארץ העליונה, היא נשפעת גם בפירותיה... ובאכילת פירותיה אנו ניזונים מקדושת השכינה ומטהרתה... " (ב"ח או"ח רח).
--------------------------
... ושוב סובב סובב לו הגלגל. העולם ממשיך לנוע אל תיקונו וגאולתו, וקללת החטא הקדמון הולכת וסרה ממנו. בדורות האחרונים אנו שבים אל ארצנו הקדושה, וזוכים לשוב לעבד את אדמתה, ליישבה ולפתחה. דורות של אידיאליסטים גיבורים שבו לארץ, כדי לתת לה את כל כוחם ואונם... ולעיתים, לצערנו, גם את דמם. ואכן, חפץ ה' בידם צלח, והארץ הנשמה נושבה מחדש, הלבישוה שמלת ביטון ומלט, נטעוה ביערות ומטעי פרי, סקלו את אבניה, וזרעו את שדותיה. והיא, אשר הייתה אלפי שנים כאלמנה, שבה והעניקה מפירותיה הטובים לבניה - בוניה.
והנה, בדור האחרון שוב נשמעים קולות המאיימים לקרוע את הברית הנרקמת מחדש בין העם וארצו. חלק מעמינו האהוב קם ושואל את עצמו – נתנו לארץ כה רבות, אך מה היא משיבה לנו? האם למען הארץ עלינו להקריב את עצמנו עד כלות?
ואנו, והארץ הנקרעים לגזרים, זועקים מנהמת ליבנו – אל תופר שוב הברית בין העם לאדמתו. אך, אל לנו להסתפק בזעקה כשהיא לעצמה. עלינו להטות אוזן לשאלות הרוחניות העומדות בעומקם של דברי השואלים והמתריסים, ולנסות להשיב להן תשובה.

אדמתו - עמו

וודאי שהתשובות לשאלות אלו הינן גדולות, עמוקות ומורכבות. כך נתבונן מעט בדברי השואלים, וננסה להשיב להם:
ניתן להרגיש, שבעומקה של התביעה ל"שלום עכשיו" גנוזה הכמיהה ל"גאולה עכשיו" - תשוקה עזה וכנה למצב בו יצליח העולם לאחר אלפי שנות נפילות, משברים, מאבקים ותיקונים להגיע אל המנוחה והנחלה. בקשר אל הארץ מתבטאת תשוקה זו בתחושת האכזבה המתלווה להשקעה הרבה בארץ, בעוד היא לא העניקה לנו עדיין בתמורה את השלווה והמנוחה לה ייחלנו, ועוד איננו יושבים בה "איש תחת גפנו ותחת תאנתו".
למרות שתחושה זו בטעות יסודה, מפני שיש כאן קפיצה למדרגה גבוהה בטרם הוכשר הזמן לכך, נראה שבשורשם של דברים יש כאן תשוקה אמיתית, שהרי כולנו בסופו של דבר שואפים ומקווים לגאולה. לפיכך, לשם מימוש החלק האמיתי שברצון זה, עלינו לפתח בקשר עם ארצנו את מימד קבלת השפע והטוב שהיא נותנת לנו, ונסביר את כוונתנו:
שנים רבות כבשנו את הארץ, דרכנו עליה, נטענו אותה, וכיסינוה במרבד של בתים. אולם דומה, שהחמצנו משהו - לימדנו אותה אך לא למדנו אותה, דיברנו אליה אך לא הקשבנו לה. כיום, טוב נעשה אם נוסיף על פעולת הנטיעה בארץ גם את התענוג והשמחה שבאכילת פריה, שהרי בשעה שהאדם אוכל מפירות הארץ העסיסיים - הוא יונק מחלבה וטובה, והיא נמסכת בדמו. יתר על כן - יודעים אנו, שהפרי נוצר מחומרים המצויים באדמה, ונמצא שכאשר האדם ניזון מהפרי, הוא ניזון מהאדמה והיא הופכת לחלק ממנו. אם כך - כשהאדם אוכל מפירות חוץ לארץ, אדמתה הטמאה הופכת לחלק ממנו, חס וחלילה, ולעומת זאת היהודי האוכל מפירות ארצנו הקדושה, זוכה שקדושת האדמה תמסך בדמו.
נמצא על פי דברינו, שחלק מפתרונה של השאלה שהוצגה לעיל נעוץ בסודם פירות הארץ, שכן משעה שנאכל ונתענג מהם בכוונה הראויה, לא תהיה עוד השאלה - 'מה נותנת לנו הארץ' רלוונטית, מאחר שהיא היא ואנו נהפוך ונהיה לגוף אחד.

תיקון החטא הקדמון
אומר רבי צדוק הכהן מלובלין (פרי צדיק לט"ו בשבט) – קודם החטא, הייתה פרנסתו של אדם הראשון מזומנת לו בלא יגיעה, עצי הגן נתנו פריים, והחיטה הייתה גבוהה כאילן, שהרי אילן שאכל ממנו אדם הראשון חיטה היה (ברכות מ.). האילנות הוציאו לחמניות, כמו שתוציא ארץ ישראל בזמן הגאולה והיה האדם שרוי כל הזמן בשלווה ובנחת.
משחטא האדם, הונמכה קומתה של החיטה והיא הפכה לשיבולת. אולם, באכילת הפירות בט"ו בשבט, ראש השנה לאילן, אנו מתקנים את חטא אכילת אדם הראשון. ואף שלא מפורש הדבר, הנה זכר לו- שכן בארץ ישראל מצטרפת החיטה, שכעת היא פרי האדמה, לרשימת שבעת מיני פירות האילן, שנשתבחה בהם ארץ ישראל.
נתענג ביום זה, ובכל השנה, על מתיקותם ונעמם של פירות ארץ חמדה. נשתה מיין הרקח ומעסיס הרימון, וימתקו בפינו - התמר, התאנה והרימון. "הנה ימים באים נאם ה'... והטיפו ההרים עסיס וכל הגבעות תתמוגגנה. ושבתי את שבות עמי ישראל, ובנו ערים נשמות וישבו, ונטעו כרמים ושתו את יינם, ועשו גנות ואכלו את פריהם. ונטעתים על אדמתם, ולא ינתשו עוד מעל אדמתם אשר נתתי להם, אמר ה' אלוקיך". (עמוס ט, יג- טו).
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il