שכר ועונש

פרשתנו עוסקת באחד מתוך שלושה עשר עיקרי האמונה של עם ישראל (אותם מנה הרמב"ם בפרק חלק), והוא היסוד - שקיימת השגחה אלוקית של שכר ועונש. כלומר, הבורא משלם שכר טוב למעשיו הנכונים של האדם ועונש למי שממרה את ציוויו.
על נושא זה, כרת משה רבנו ברית עם אבותינו בסיני, והיא נקראת ברית סיני. אחר כך בשנת הארבעים חזר משה וכרת שוב את הברית, עם הדור הנכנס לארץ.
הנקודה המרכזית בכל נושא הברית היא, שיידע האדם מישראל שכל אשר קורה לו אינו במקרה אלא בחשבון בהתאם למעשיו והתנהגותו. הרמב"ם (תענית פ"א) כותב שאם באים ייסורים על האדם, עליו לפשפש במעשיו, כדי לידע בשל מה באים עליו הייסורים, ועל ידי זה להתעורר לתשובה. אדם שבאים עליו ייסורים, ובכל זאת הוא עוצם את עיניו, וממשיך לחשוב שכל מה שמתחולל סביבו הם תופעות שיש ליחסם למקרה - הרי מחשבות אלו הם עבירה, כפי שאומר הפסוק: "ואם תלכו עמי בקרי והלכתי עמכם בחמת קרי", כלומר אם תחשבו, חלילה, שהעונש שהבאתי עליכם זה מקרה, אני אעניש על מחשבה זו, לא עלינו.
אנו שחיים בתקופה שמתחוללים בה אירועים גדולים - מצד אחד שיבת עם ישראל לארצו ומצד שני התגברות הטרור מסביב והאיום המתמיד על קיומה של המדינה, מחובתנו כציבור שמאמין בהשגחה עליונה, לפשפש במעשינו ולשאול את עצמנו - בשל מי ובשל מה כל ההתנכלויות הללו? מדוע לא באנו עדיין אל המנוחה ואל הנחלה? הרי אין עוד מדינה בעולם ששרויה במצב לא נורמאלי כמונו.
לעניות דעתי, נראה פשוט שכל זמן שהעם היושב בציון וממשלתו לא ירצו להכיר את ערכו הגדול של עם ישראל, כל זמן שלא נבין שייעודנו הוא להביא לכל באי עולם את האמונה בבורא עולם ואת אהבת הצדק והיושר, הרי מצבנו ילך וידרדר, חלילה.
בייחוד עלינו להפנים שאין להפריד בין העם ובין הארץ. ארצנו כולה שייכת לעם ישראל כולו, ואין להסגיר חלק מהארץ לעם אחר. הניסיונות לתת חלקים מהארץ לזרים הם המשך חטא המרגלים, שבעטיו נגזרה הגלות והחורבן וכל המסתעף מכך עד עצם היום הזה.
התגברות שנאת העמים נגדנו היא תוצאה של זניחת אורח החיים של התורה. בדרך הטבע לא יהיה שום פיתרון למצבנו, עד אשר נחזור למקורות הנצח שלנו, בין בחיי הפרט ובין בהפיכת צביונה של המדינה לצביון של מדינה יהודית, עד שגם בתחום הציבורי יהיה ניכר שזו מדינה עם ערכים אלוקיים של העם הנבחר.
בעזרת ה', לא ירחק היום ועם ישראל יחזור בתשובה, וכולם יהיו קשורים לאלוקי ישראל, עמו וארצו. ולוואי ונזכה כולנו לראות בקרוב בישועת ה' על עמו ונחלתו, במידת הרחמים ולא במידת הדין.