אישור מגבוה | עודד מזרחי | בית המדרש

מדורים
סיפורים נוספים

קטגוריה משנית

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

מיכאל בן מזל

3 דק' קריאה

רבי יעקב אבו-חצירא, ה"אביר יעקב", נסע מדי פעם מעירו תאפילאלת במרוקו לערים אחרות, ודרכו היתה לקחת עמו, פרט לתפילין ולציצית, גם את כל חיבוריו שהיו כתובים בכתב ידו.
פעם הגיע לעיירה בשם סכורה, והתאכסן אצל אחד מבעלי הבתים במקום. לאחר זמן מה נגנב תרמילו של הרב ובו כסף רב, וכן כתבי הקודש ובהם כל חידושיו הרבים. בעל הבית הצטער ביותר כיוון שהגניבה אירעה בביתו, ואמר לרב בשברון לב: "כבוד הרב, אולי אוכל לקבץ תרומות מאנשי העיירה, וכך להחזיר לרב את כספו הגנוב, אבל מה אעשה לכתבי היד? איך אוכל להשיב לו את חיבוריו הקדושים?". לתדהמתו, ענה הרב בשלווה: "אל תדאג. ברוך הוא וברוך שמו, תפילתי התקבלה לפני בורא העולם. ביקשתי ממנו שאם ספריי וחידושי הינם חידושי אמת לפי תורתנו הקדושה, אזי יישארו בעולם ויתפרסמו, ואם אינם אמיתיים - יאבדו מהעולם! וכעת, שנגנבו, סימן הוא לכך שאינם נכונים ואמיתיים, ולכן אל תצטער כלל על גניבתם...".

עוד הם מדברים, נשמעה דפיקה בדלת. בעל הבית ניגש לפתוח. ארבעה אנשים זרים נכנסו לבית, וביד אחד מהם תרמילו של הרב. בעל הבית צהל משמחה, והאוחז בתרמיל הניח אותו למרגלות הרב במבט מושפל. כל הארבעה החלו לבקש מהרב בבכיות ובתחנונים כי יסלח להם ויכפר להם על פשעם. הרב היסה אותם בידו, ושאל: "ענו לי על שתי שאלות: מדוע גנבתם את תרמילי בתחילה? ומדוע התחרטתם כעת?".

ראש הגנבים אמר בשפה רפה: "יסלח לנו הרב, אבל כל פרנסתנו היא מגניבות... כאשר נתקלנו בתרמילו של הרב וראינו שהוא גדוש, היינו בטוחים שאוצר גדול טמון בתוכו, ולכן לא התאפקנו וגנבנו אותו, וברחנו מהעיירה למקום אחר. באמצע הדרך הגענו לנחל קטן שגובה מימיו מגיע לכל היותר לעשרים סנטימטרים. רצינו לחצות אותו, ואז לפתע גאו המים והגיעו עד לצווארנו וכמעט סחפו אותנו לגמרי.

"חזרנו בקושי לשפת הנחל, והנה המים חזרו לקדמותם ולגובהם הנמוך. השארנו את התרמיל על שפת הנחל וניסינו לעבור, והמים לא עלו כלל. ניסינו שוב לחצות את הנחל עם התרמיל, ושוב גאו המים בשצף קצף. אז הבנו כי הגאות היא בגלל תרמילו של רבנו, ובאנו בבושת פנים לבקש את סליחתו...".

הרב התנה את סליחתו בכך שארבעתם יחזרו בתשובה שלמה, שיקבעו עתים לתורה, וכן שיחזיקו לומדי תורה ויתמכו בעניים ובנזקקים למיניהם. הארבעה החלו לבכות לפניו וטענו כי הם עניים מרודים, ולא נותרה בידם פרוטה מכל הגניבות שלהם עד כה, ואיך יוכלו להתפרנס בכבוד, ועוד לתמוך בתלמידי חכמים ובעניים?!

הרב נתן להם סדר תיקוני תשובה, העניק לכל אחד מהם דינר, ובירך אותם: "אם תעמדו בדיבורכם ובתיקוני התשובה שקיבלתם, ולא תשלחו ידיכם בדבר שאינו שלכם, תחול ברכה בדינר זה ואף תתעשרו עושר גדול, אתם ובניכם ובני בניכם!".

ארבעת הגנבים הודו לרב, ופנו לצאת מהבית. מכאן ואילך קיימו את דבריו והפכו לאנשי אמת וחסד, והצליחו ביותר בדרכם החדשה.

ולמרות מה שאירע, רבי יעקב אבו-חצירא לא הדפיס את חיבוריו הרבים. בנו בכורו, רבי מסעוד (אביו של הבבא-סאלי) הפציר פעמים רבות באביו כי ייתן לו רשות להדפיס את חיבוריו הקדושים, אך הרב סרב באומרו: "בני, את ספריי לא אדפיס בימי חיי. רק כאשר אגיע לעולם האמת, ואראה שם כי הם רצויים לפני הקדוש ברוך הוא, אבוא אליך בחלום וארשה לך להדפיסם".

ה"אביר יעקב" הלך לעולמו בשנת תר"מ (1880). לאחר שנה תמימה התגלה לבנו בחלום, והודיע לו שהספרים שחיבר אמיתיים הם ונכונים ורצויים לפני ה', וכעת יש לו רשות להדפיסם...

ומאז החלו צאצאיו לעסוק במלאכת הקודש והדפיסו את ספריו הקדושים של ה"אביר יעקב" והם: 'פתוחי חותם', 'מחשוף הלבן', 'מעגלי צדק', 'אלף בינה', 'יורו משפטיך ליעקב', 'בגדי השרד', 'גנזי המלך', 'לבונה זכה', 'יגל יעקב', 'דורש טוב', 'שערי ארוכה' ו'שערי תשובה'.

סיפורים נוספים