בית המדרש

  • ספריה
  • פרק ד'
קטגוריה משנית
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

הרב מרדכי צמח בן מזל

undefined
9 דק' קריאה
מדת שנאת חנם גם היא צריכה להתעלות, לא תעכב את התשובה ואת הגאולה השלמה מכללות ישראל. צריכין לפתח אורות גדולים להבין ולהשכיל, שגם מפירודי הדעות יוצאת טובה כללית. מתוך כך אין המדות הרעות הדבוקות כפסולת בתוך האוכל של קדושת ישראל, מתחברות ביחד, ובפנימיות הלב הקשר גדול ועצום, ונמצא שצד הטוב מתאחד וצד הרע מתפזר, ויתפרדו כל פועלי און. ולא עוד אלא שגם בצד הטוב יש שעל ידי הפירודים מתגוון כל טוב פרטי בגון מיוחד, ואין גון השרוי באחר דוחק אותו לטשטש את צורתו, ומתוך כך מתעשרת כנסת ישראל ברבוי אורות, והרבוי הזה עצמו הוא יגרום את השלום היותר גדול ויותר פנימי. ומכל מקום צריכים להשתדל הרבה שיהיה השלום ניכר גם מבחוץ, וסוכת שלום פרושה על כל ישראל, אבל מה שיש מהפרודים, ובפרט אותם הפירודים שיש להם מקור נפשי בנטית אמונה וקדושה, מהכל אורות עליונים יתהוו. ואם השיגו צדיקים אנשי מעלה את גודל האורות, המתהוים ממחלוקת שבין צדיקים, שהם בונים בזה עולמות כלומר משכללים כל אחד את שיטת המוסר, היושר, הקדושה והחסידות שלהם, בכל עומק הרגשתם ורעיונם בפנימיות החיים, הנה עמך כולם צדיקים, וכל אחד מישראל חי בקרבו ניצוץ אור קדוש ממורשת אבות מקדושת תורה וגדולת אמונה. ונמצא, שכל מחלוקת שיש בין איש ישראל לחבירו, בין קיבוץ לחבירו, גם היא בונה עולמות, וכיון שהכל הוא שכלול ובנין, אין צורך לדבר מרורות, כי אם להודיע את הגודל ששני הצדדים עושים, ושהם יחד משכללים בנין עדי עד, ומתקנים את העולם, ואז לפי התרחבות הידיעה תגדל האהבה, כפי הערך של גדולת השנאה, ויגדל החיבור לפי הערך של גדולת הפירוד, וכערך של מדה טובה מרובה ממדת פורענות, והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים, ביום חבוש ד' את שבר עמו ומחץ מכתו ירפא במהרה בימינו, אמן. - והחטאת לד', שעל מיעוט הלבנה, יגלה את אורו, הבא מפנימיות הקטרוג, תוכחת מגולה מאהבה מסותרת, שמתוך סתרה תצא בגילוי בכח רב ואיתן מאד, רשפיה רשפי אש שלהבת י-ה.

הרב עוסק כאן במידה המגונה והרעה של שנאת חינם. היא נקראת כך, כי לכאורה, בפשטות ולפי הדין, לא היתה צריכה להתפרץ שנאה כל כך מוחלטת על דבר פעוט כל כך. למשל, הדוגמא בגמרא של קמצא ובר קמצא (גיטין נה:), שלא הסתדרו ביניהם. זה קורה לפעמים, אבל גם לאי האהבה ישנה מסגרת. ואילו בעל הסעודה פרץ את כל המסגרות ולא היה מוכן שתהיה אפילו מראית עין של כבוד כלפי האיש שלא היה אוהבו. הוא הציע לשלם עבור מחצית או אפילו כל הסעודה כולה, אבל בעל הסעודה סירב, כי הוא רצה דווקא לבזותו. זו שנאת חינם, שהיא מידה מגונה עד כדי כך, שחכמים אמרו שבית המקדש נחרב בגללה.

מדת שנאת חנם גם היא צריכה להתעלות . במצב האידיאלי, בוודאי שהיה ראוי שתהיה אהבה - הכרה בייחוד, העצמאות והעצמיות של כל יחיד, קבוצה חברתית ודעה, וניסיון משותף למצוא לאותו יחיד, דעה, או קבוצה, מקום במסגרת הכוללת של החיים. אבל זה אידיאלי מדי, אין כוח לזה.
אנשים שרוצים לממש את זה, הרבה פעמים מוותרים, לא באמת מוצאים מקום וערך לכל אחד ולכל דעה, אלא מחליפים את הערך העצמי האמיתי בוויתור או בפשרה. אך מוויתורים ופשרות, לא יכולה לצאת אהבה אמיתית, כי סוף סוף נשארים בנפש המשקעים של הוויתור ושל הפשרה, ולבסוף זה מתפרץ, והאדם אומר משהו כמו: "כמה אני יכול?! כמה אפשר?! וויתרתי והתפשרתי שוב ושוב..." ואם יגידו לו: "אבל הרי אמרת שזה בסדר, מצוין אין בעיות. אהבה, אין שום תלונות...", יגיד: "אמנם אמרתי, אבל בכל זאת זה וויתור, התפשרתי. עכשיו זה נגמר, אין לי יותר כוח לוותר". ואז מגיחה אל פני השטח המציאות האמיתית של התנגשות, סכסוך, מלחמה ומאבק: המציאות של השנאה.

שנאת חינם עוברת את גבולה בעוצמתה, מפני שנדמה לאדם שהוא נלחם מלחמת מגן על עצמיותו ועל עצם קיומו, ואז לא אכפת לו משום דבר אחר. כדוגמא, נתבונן באירוע שהתרחש לצערנו בשנים האחרונות: אנשים הסתכסכו בגלל חנייה. זה קורה, אבל בדרך כלל יש גבולות לסכסוך. הרי מה כבר יכול להיות? לכל היותר איזה סוג של נזק כספי או אחר, אז מדוע הפעולה הקיצונית? מפני שאדם חש שזה מאיים על עצם כבודו. זה כבר לא קשור לנזק, למכונית ולכסף - הוא נפגע פה, עומדים למחוק אותו מהמציאות, ואז הוא לוקח סכין ומוחק את זולתו. הכל נובע מתחושתו הפנימית, זה בכלל כבר לא קשור לערכים שניתן לספור ולחשב באופן אובייקטיבי. הדיספרופורציה (חוסר היחס הנכון, במקרה זה בין המעשה לתגובה) איומה, ואדם מבחוץ רואה בזה ללא ספק שנאת חינם וטירוף הדעת. כמובן שהוא יכול לעשות זאת מפני שהוא מסתכל מבחוץ, בשכל קר ובשיקול פשוט: מה כבר יכול היה לקרות, אז היית זז קצת, היית משלם קנס, היה פוגע לך בפגוש, וזהו. המאבק והמלחמה שמתפרצים, תמיד נוגעים בשורשים העמוקים ביותר. שנאת חינם היא מידה רעה, מפני שהיא מרֵעה את המציאות ומשבשת קשות את מערכות היחסים בין אנשים. אבל מאידך, היא מבטאת את הנגיעה העמוקה בשורשי העצמאות והקיום העצמי של האיש, הדעה או הקבוצה. והרב אומר, שהשנאה הנוראה הזאת מתפרצת בעוצמה עזה כל כך, מפני שהיא מבשרת את הערך העצמי של אותו איש, דעה או מפלגה. צריך להבין גם דבר נפלא בקשר לסיפור על קמצא ובר קמצא: אלמלא היה הקשר בין בעל הסעודה לבין האורח הלא רצוי עצום וחזק, גם התגובה לא היתה קשה כל כך. הרי אפשר היה לפחות להתייחס אליו באדישות, כמו כלב - זרוק לו קציצה, מה הבעיה. אבל זה לא היה כך, שכן הקשר העצום שביניהם, האכפתיות, הוא היוצר את השנאה. שנאה לא יכולה להיות אלא האהבה במהופך. אם אין קשר - אין גם שנאה, אלא סתם אדישות, לא כלום.

יש כאן שני יסודות: האחד, הוא של המלחמה על העצמיות והמהות העצמית, שהיא מלחמת קיום ממש, לפחות מנקודת מבטו הסובייקטיבית של הנלחם. והשני, הוא שלמרות המלחמה הנוראה, הקשר בנפשות הוא גדול ועצום . אלו שני יסודות חיוביים וטובים, לעומת האמצעים והביטויים שלהם, שצריכים להשתנות, ואכן לא יתקיימו לעולמים, שכן רק היסודות הבסיסיים ממשיכים להתקיים לאורך זמן.

מדת שנאת חנם לא תעכב את התשובה ואת הגאולה השלמה מכללות ישראל. כלומר, אין בה כדי להיות עיכוב גמור, מפני שהיא לא משהו שהוא זר ושונה לחלוטין. היא דבר רחוק, לא טוב, מקולקל ורע - אבל לא לגמרי: צריכין לפתח אורות גדולים להבין ולהשכיל, שגם מפירודי הדעות יוצאת טובה כללית. כשמדובר על התשובה והגאולה של כללות ישראל, צריכים להיות כולם. ומכיוון שכרגיל אי אפשר שכולם יהיו שבעי רצון ושני מלכים או יותר ימלכו בכתר אחד, מי שנדחה מפתח שנאה קשה מאד. הוא לא מסתפק בלהיות שני, שלישי או רביעי. מדוע שיהיה? הרי באופן מהותי הוא לא פחות ממישהו אחר, אז למה להסתפק בפחות? ואז מתפתח מאבק על החיים ועל המוות - על הכתר. ובכל זאת, יוצאת טובה כללית. מתוך כך אין המדות הרעות הדבוקות כפסולת בתוך האוכל של קדושת ישראל, מתחברות ביחד, ובפנימיות הלב הקשר גדול ועצום, ונמצא שצד הטוב מתאחד וצד הרע מתפזר, ויתפרדו כל פועלי און. כלומר, אם מבינים את המהות העצמית של השונא ועל מה הוא נלחם (אפילו שזה דיספרופורציונלי לגמרי מבחינת אמצעי המלחמה), מבינים שהטוב כאן גובר על הרע. הרע הוא רק באמצעים, והאמצעים יכולים להתחלף. כמובן, עדיף שהחברה תשכיל להעניק לחבריה אמצעים טובים ורכים יותר להילחם על מעמדם, כאלה שישביעו יותר את רצונם ויתנו ביטוי טוב יותר לעצמיות שנפגעה כל כך. אבל לשם כך צריכין לפתח אורות גדולים להבין ולהשכיל . זה לא רק עניין של כוונת הלב הטובה (שהיא מאד חשובה, כמובן), אלא גם של לימוד גדול.

ולא עוד אלא שגם בצד הטוב , גם בתוך מה שאנחנו קוראים טוב , כשמתקיים מצב של אהבה ואחווה ושלום ורעות, יש גוונים שונים. ויש שעל ידי הפירודים מתגוון כל טוב פרטי בגון מיוחד, ואין גון השרוי באחר דוחק אותו לטשטש את צורתו . צריך לתת ביטוי לגוונים האלה, לא לטשטש אותם בגלל האהבה ולומר בסדר, לא נריב בגלל זה, זה לא חשוב, לא נורא. הטוב השלם הוא דווקא הביטוי של הגוונים השונים, ומתוך כך מתעשרת כנסת ישראל ברבוי אורות, והרבוי הזה עצמו הוא יגרום את השלום היותר גדול ויותר פנימי , גם בתוך ה טוב. לכן, יסוד השנאה, הפירוד והמחלוקת, צריך להתקיים במידה זאת או אחרת, באופן מסוים, גם בטוב. ברם, שם זה לא פירוד של מלחמה, אלא גיוון וידיעת ערכו של הזולת. ומכל מקום צריכים להשתדל הרבה שיהיה השלום ניכר גם מבחוץ, וסוכת שלום פרושה על כל ישראל, כלומר, צריך להשתדל שלא להרבות בשנאה. עד עכשיו אמרנו דברים בשבח השנאה, ועלולה לצמוח מזה מחשבה שצריך לעודד אותה במקומות בהם היא אינה מופיעה מספיק. לכן מסביר הרב, שהיא באה לבד ואין צורך לעודד אותה. להיפך, צריך להשתדל למתן אותה ולהבליט את היסודות המשותפים. על ידי כך, אולי ניצור באמת כלים יותר טובים גם למאבק וגם לביטוי הגוונים המיוחדים.

אבל מה שיש מהפרודים, ובפרט אותם הפירודים שיש להם מקור נפשי בנטית אמונה וקדושה, בהם המחלוקת עמוקה יותר והפירודים יכולים להיות מאד קשים: הלוא כל אחד אומר: "אני המאמין האמיתי, השני הוא כופר או עובד אלילים!", ומחזיק בדעתו בהתלהבות. מקור המחלוקות הללו, הוא בכך שיש נפשות ונטיות נפשיות שונות כיצד להביע את האמונה והקדושה. יש דרכים רבות, צינורות רבים, שהאמונה והקדושה מאירה על ידם בעולם. יש שאצלם הדבר בא יותר ברגש, אצל אחרים בתבונה, בפעילות, בסבילות וברוגע, במעשים או במחשבות. יש שאצלם חזקים יותר הכוחות של ציור הדמיון, ויש שאצלם דווקא מובלטת היראה המרחיקה והמזוקקת. כמובן, צריך לדעת שבכל אחד מהם יש גם חסרונות, וכאשר יש מלחמה רוחנית אמונית תרבותית, צריך לדעת גם את החסרונות שאצל הזולת. מספרים, שפעם שאלו את ר' חיים סולובייצ'יק איזו מפלגה טובה יותר (היו אז 'המזרחי', 'אגודה', הציוניים והלא ציוניים). והוא ענה שכל המפלגות צודקות. שאלו: "רבינו, איך זה, הרי הן חולקות?", וענה: 'כל אחת צודקת במה שהיא אומרת על השנייה". תמיד רואים את הפגמים אצל האחר. ובאמת ישנם פגמים, כי אין אף אחד שהוא שלם לגמרי, אבל מצד שני הוא גם מבטא משהו אמיתי, עצמי.

מהכל אורות עליונים יתהוו. ואם השיגו צדיקים אנשי מעלה את גודל האורות, המתהוים ממחלוקת שבין צדיקים, שהם בונים בזה עולמות כלומר משכללים כל אחד את שיטת המוסר, היושר, הקדושה והחסידות שלהם, בכל עומק הרגשתם ורעיונם בפנימיות החיים . רעיון זה בא לידי ביטוי, למשל, בדברי המשנה (אבות ה, יז): "איזוהי מחלוקת שהיא לשם שמיים? זו מחלוקת הלל ושמאי", ובדבר הגמרא ש"אלו ואלו דברי אלוקים חיים" (עירובין יג:). לכאורה זה לא ייתכן, שהרי הם היו מקוטבים ממש מצד לצד - "אלו מטהרין ואלו מטמאין" (משנה יבמות א, ד). אבל העניין הוא, שלכל אחד יש תכונה נפשית מיוחדת שהוא מבטא בה את דבר ד'. לתכונה זו יש השלכות מעשיות, על אחת כמה וכמה נפשיות. אם את זה כבר השגנו והבנו, הנה " וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים " (ישעיהו ס, כא). ונמצא, שכל מחלוקת שיש בין איש ישראל לחבירו, גם אם הוא רחוק מאד מלהיות צדיק באופן הגלוי, בשורש נשמתו הלוא הוא ספוג ממורשת אבות מקדושת תורה וגדולת אמונה , אפילו אם הוא אומר שהוא בכלל לא מאמין. מחלוקת בין קיבוץ (לא במובן של מבנה סוציאלי, אלא של קבוצת אנשים) לחבירו, גם היא בונה עולמות, וכיון שהכל הוא שכלול ובנין, אין צורך לדבר מרורות, להתמרמר להיאנח שהנה יש כאלה וכאלה, ומה יהיה, הם ריקים ומיותרים בעולם ואין בהם שום צורך ולמה בכלל נולדו. כי אם להודיע את הגודל ששני הצדדים עושים, ושהם יחד משכללים בנין עדי עד, ומתקנים את העולם . יש לחפש דווקא את צד הטוב שיש בכל אחד. ברור שלא צריך להסכים על כל דבר, אבל יש לנסות ולתפוש מה האור שיש אצל השני, מה הוא מודיע לנו. אם אנחנו אומרים בפרק שירה שגם הצפרדע והכלב מודיעים משהו, אז ודאי שגם כל איש מישראל מודיע. לפעמים אין לכך השלכה מעשית, כמו במחלוקת הלל ושמאי בהן "הלכה כבית הלל" (עירובין יג:), ואנחנו יכולים לדחות לפועל ולמעשה שיטה מסוימת מלשלוט. בכל זאת, מן הראוי והטוב יהיה אם נבין את היסוד הטוב שבה, ועל ידי כך נוכל להרבות את השלום האמיתי. זה לא שלום של פשרה וויתור, של שתיקה מאוסה או של אמירה מן השפה ולחוץ שכולם טובים, אלא הבנה אמיתית של האחר, גם אם לא מסכימים איתו במובן של ההצטרפות הכוללת והמוחלטת לשיטתו.

ואז לפי התרחבות הידיעה , ככל שנדע יותר ויותר מהם המאורות השונים שיש אצל האחר, תגדל האהבה , אפילו אם אנחנו לא מסכימים איתו. אנחנו מפלפלים באהבה רבה בדברי בית שמאי ובדברי כל שאר התנאים והחכמים שדבריהם לא נתקבלו להלכה. אנחנו מתפעלים מסברתם, ובמידה רבה מתייחסים אליהם כאל דבר של קודש הבונה את עולמנו, גם אם אנחנו לא מקבלים את הדבר בכוליותו, למעשה, ודוחים אותו מפני שיקולים אחרים. תגדל האהבה כפי הערך של גדולת השנאה, ככל שהשנאה היתה גדולה, כך גם האהבה תגדל, כי השנאה הגדולה משמעותה שיש כאן קשר חזק שלא נותן מנוח. ויגדל החיבור לפי הערך של גדולת הפירוד, וכערך של מדה טובה מרובה ממדת פורענות . חכמים אומרים, ש"לעולם מדה טובה מרובה ממדת פורענות" (סוטה יא.). אפילו כשבפועל ישנה פורענות וסובלים ממנה, מרובה המידה הטובה ממנה, כלומר, דווקא מתוכה ייצא בניין יותר גדול.

לבסוף, רומז הרב לדברי המדרש (חולין ס:): "רבי שמעון בן פזי רמי, כתיב: "ויעש אלוהים את שני המאורות הגדולים", וכתיב: "את המאור הגדול" "ואת המאור הקטן"! אמרה ירח לפני הקב"ה: "ריבונו של עולם, אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד?" אמר לה: "לכי ומעטי את עצמך!" אמרה לפניו: "ריבונו של עולם, הואיל ואמרתי לפניך דבר הגון אמעיט את עצמי?" אמר לה: "לכי ומשול ביום ובלילה". אמרה ליה: "מאי רבותיה, דשרגא בטיהרא מאי אהני?" אמר לה: "זיל, לימנו בך ישראל ימים ושנים". אמרה ליה: "יומא נמי, אי אפשר דלא מנו ביה תקופותא, דכתיב והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים". [אמר הקב"ה:] "זיל, ליקרו צדיקי בשמיך: יעקב הקטן, שמואל הקטן, דוד... הקטן". חזייה דלא קא מיתבא דעתה, אמר הקב"ה: הביאו כפרה עלי שמיעטתי את הירח! והיינו דאמר רבי שמעון בן לקיש: מה נשתנה שעיר של ראש חדש שנאמר בו "[ חטאת ] לד '"? אמר הקב"ה: "שעיר זה יהא כפרה על שמיעטתי את הירח".

מאז, הקטרוג נשאר, ולכן אנחנו מקדשים את הלבנה, ולא את החמה. אנחנו מנסים להפוך את הקטרוג ואת השנאה לאהבה, ואומרים את הפסוקים האלה: " וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה וְאוֹר הַחַמָּה יִהְיֶה שִׁבְעָתַיִם כְּאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים ". הלבנה רצתה להיות כחמה, והיא אכן תהיה. אור הלבנה יהיה עוד יותר גדול, בלי תחרות ובלי קטרוג על החמה. זה יקרה " בְּיוֹם חֲבֹשׁ ד' אֶת שֶׁבֶר עַמּוֹ וּמַחַץ מַכָּתוֹ יִרְפָּא " (ישעיהו ל, כו) במהרה בימינו אמן. יתוקן המקום שבו היו המחץ (לחץ חזק) והמכה. ניתן לחבוש את השבר רק מתוך ידיעת מקום התורפה, סיבת השבר וממילא דרך הריפוי. והחטאת לד', שעל מיעוט הלבנה, יגלה את אורו, הבא מפנימיות הקטרוג . שכן היא קטרגה קיטרוג - זה תוכחה, אבל גם כאשר יש תוכחת מגולה , יש בה אהבה מסותרת של רצון להביא את החמה להאיר בכלל כאור שבעת הימים, בעוצמה גדולה הרבה יותר, כלומר לקדם את העולם. שמתוך סתרה , תצא לבסוף האהבה בגילוי בכח רב ואיתן מאד, רשפיה רשפי אש שלהבת י-ה.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il