מיהם עדים כשרים - חלק ב

טעם פסול נוגע
הגמרא במסכת בבא בתרא (מד:) אומרת, שאם ראובן מכר שדהו לשמעון, ובא לוי וטוען שהקרקע שביד שמעון גזולה והיא שייכת לו, אין ראובן יכול להעיד לטובת שמעון. הטעם הוא, שלראובן יש אינטרס שהקרקע תישאר ביד שמעון, כדי שאם יבואו המלווים של ראובן, יוכלו לגבות משמעון את הקרקע בחובם. אם לא יהיה ראובן בבחינת 'לוה רשע ולא ישלם'.
הר"י מיגאש שואל, מדוע אומרים שראובן נוגע - וכי ראובן מעדיף להיות עד שקר, מאשר להיות 'לוה רשע ולא ישלם'?! - הרי בכל מקרה הוא רשע!
הר"י מיגאש מתרץ שני תירוצים: התירוץ הראשון הוא, שפסולו של נוגע איננו מחשש שמא הוא משקר, אלא הנוגע דינו כקרוב. וכשם שקרוב פסול לעדות, אף כשאין חשש שישקר, כך גם הנוגע פסול.
התירוץ השני הוא, שראובן מעדיף להיות עד שקר, שרק הקב"ה יודע על רשעתו, מאשר להיות רשע בעיני הבריות. תירוץ זה מניח, שעד הנוגע, פסול לעדות מחשש שישקר. ואף שסתם עד אינו חשוד לשקר, כתב הרא"ש (מכות פרק א סי' יג) בשם הראב"ד, שעד הנוגע נחשב כבעל דין, ובבעל דין חושדים שישקר.
האחרונים התקשו בתירוץ הראשון של הר"י מיגאש, שפסול נוגע הוא מטעם קרוב - כיצד מועילה הודאה של אדם לחובת עצמו, הרי הוא כנוגע, ונוגע פסול להעיד מדין קרוב? ואמנם, הש"ך (חו"מ סי' לז סק"א) כותב, שכאשר הנוגע מעיד לרעת עצמו, הוא אינו נוגע, ושוב אינו קרוב. אבל למעשה, הש"ך עצמו כותב, שהטעם העיקרי לפסול קרוב הוא מטעם חשש משקר, וכן כתבו גם הסמ"ע (שם סק"א) ונתיבות המשפט (שם סק"א).
אחת ההשלכות הנובעות מטעמי הפסול של העד קשורה לדיני שטרות. מה דינו של שטר שחתום עליו עד, שבזמן החתימה היה עד כשר וכעת הוא עד פסול? אם הפסול הוא מגזירת הכתוב, כדוגמת פסול קורבה, הרי בזמן שנחתם השטר היה השטר כשר, ולכן גם עכשיו השטר כשר (בבא בתרא קנט.), אולם אם הפסול הוא מחשש משקר, יש לחשוש שמא השטר לא נחתם בזמן הכתוב בו, אלא מאוחר יותר, כאשר העד כבר היה פסול, והעד שיקר וכתב זמן מוקדם שבו הוא עוד היה כשר.

נוטל שכר להעיד
המשנה במסכת בכורות (מט.) אומרת, שמי שנוטל שכר להעיד, עדותו בטלה. הטעם לכך הוא, שעדות היא מצוה, ואדם מצווה לעשותה בחינם. חכמים קנסו את מי שמשלם לעד, שעדותו תהיה בטלה. אמנם, אין דינו של הנוטל שכר להעיד כדין כל עד פסול, שכן, אם יחזיר העד את הכסף שקיבל, חוזרת עדותו להיות כשרה (שולחן ערוך חושן משפט סימן לד סעיף יח).
כאמור, פסול הנוטל שכר להעיד הוא רק מדרבנן. אולם, נתיבות המשפט (סי' לד סק"י) סבור, שכאשר העד נוטל שכר מאחד מבעלי הדין בלבד, פסולו מן התורה. הפסול מדרבנן של הנוטל שכר להעיד, מתייחס למי שנטל שכר משני הצדדים בשווה, שאז הוא אינו נוגע, אבל מדרבנן עדותו פסולה.
לעומת זאת, לדעת קצות החושן (סי' לד סק"ד), גם אם העד מקבל שכר רק מצד אחד, הוא פסול רק מדרבנן. הוא אינו נקרא נוגע, כיוון שאין הנגיעה מתייחסת לתוכן העדות, אלא הנגיעה היא לעצם היותו מעיד. העד פסול מן התורה רק כאשר הנגיעה מתייחסת לתוכן העדות.