בית המדרש

  • מדורים
  • בימה תורנית
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

מיכאל בן מזל טוב

ציות או 'התחברות' בקיום המצוות?

בוקר. השעון מצלצל בקול גדול - "קום לעבודת הבורא". כהרגלי בקודש, אני מכבה את השעון בטפיחה עזה. די לעצבן, תן לישון. קול לוחש בלבבי - קום! זו חובה! ומנגד, קול שני - קום רק כשיתחשק לך ותרגיש שאתה 'מתחבר' לתפילה. אם כך תעשה, תראה איזה 'אורות' יהיו לך בתפילה. ולי רק נותר להחליט - איזה מהקולות הוא קולו של יצר הטוב ואיזה של יצר הרע?

undefined

רבנים שונים

תמוז תשס"ח
5 דק' קריאה
בוקר. השעון מצלצל בקול גדול - "קום לעבודת הבורא". כהרגלי בקודש, אני מכבה את השעון בטפיחה עזה. די לעצבן, תן לישון.
קול לוחש בלבבי - קום! זו חובה!
ומנגד, קול שני - קום רק כשיתחשק לך ותרגיש שאתה 'מתחבר' לתפילה. אם כך תעשה, תראה איזה 'אורות' יהיו לך בתפילה.
ולי רק נותר להחליט - איזה מהקולות הוא קולו של יצר הטוב ואיזה של יצר הרע?


נעשה ונשמע
הרב אריה הנדלר שליט"א - סגן ראש ישיבת ההסדר שעלבים
דרך סלולה היא לנו מאז עמדו רגלי אבותינו תחת הר סיני: "כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע" (שמות כ"ד) - ה"נעשה" הוא הציות, ה"נשמע" הוא ההתחברות.
ובכן, ראשית לכל - ציות, ורק לאחר מכן, התחברות. וביתר פירוט - הציות שייך אל המעשה, אל דפוסי ההתנהגות. ההתחברות שייכת אל ההרגשה, המחשבה, התחושה. הציות הוא אובייקטיבי, ניתן למדידה, לביצוע. ההתחברות היא סובייקטיבית ותלויה בגישתו של כל אדם ואדם .
אמור מעתה, המהלך נעשה כסדר הזה - בתחילה 'נעשה' ורק לאחר מכן 'נשמע'. ראשית עבודתו של האדם את קונו, היא מתוך מחויבות, מתוך התבטלות. האדם פונה מלמטה אל אלוקים, שומע את קולו ושומע בקולו. מקבל עליו דפוס התנהגות. קבלה שיסודה בהכנעה בפני מי שהאדם והעולם, שלו.
רק בהמשך הדרך - מתוך עשייה זו שראשיתה בקבלה מעשית של מצוות התורה, הולך ומתברר גם הקול הפנימי, התחושות, ההרגשות, כי אכן טוב ה'. התחושות הסובייקטיביות ימצאו את מקומן רק לאחר זמן של מחויבות מעשית. או אז תהיינה הרגשות אלו, הרגשות אמיתיות, הרגשות הקשורות ביסודן לחיי המעשה של התורה.
עד כאן באשר לקביעה הרעיונית העקרונית. באשר להנחיה המעשית ולשיטה החינוכית היומיומית, הרי שטוב יהיה אם נצמיד לעשייה ולציות גם את החוויה הדתית, וזאת - כדי לחזק את העשייה ואת הציות. אולם צריכים אנו שנאמר כי בראש ובראשונה עבדי ה' אנו, 'נעשה'. ורק לאחר מכן, 'נשמע' .
ואולי מן הדין שנוסיף כאן עוד מילה אחת - דרך זו של ציות ורק אחר כך התחברות, טובה היא לא רק בקיום המצוות, טובה היא גם בכל הליכותיו של אדם. לא הכול בחיים הוא התחברות. לא תמיד מה שמוטל עלינו לעשות, גם "מאיר" לנו... צריכים אנו לדעת שהחיים ומערכות היחסים שהם מביאים עימהם, מורכבים הם, ומיומנות הציות עשויה להועיל לנו לעבור רגעים קשים, רגעים בהם לא הכול מתחבר.

הציות מביא להתחברות
הרב דוד סמסון שליט"א - ראש ישיבת 'לך לך'
היום חושבים שההתחברות מביאה לציות, אולם הרמח"ל כותב שההפך הוא הנכון - דווקא הציות מביא להתחברות. עיקרון זה נלמד מהסדר המיוחד על פיו סידר הרמח"ל את ספרו מסילת ישרים. ספר זה מסודר בסדר חינוכי עולה ממדרגה אחת לחברתה, כך שכל פרק מביא לפרק הבא. והנה - הציות העיוור מובא בתחילת הספר ואילו ההתחברות מובאת רק בשער החסידות (פרק י"ט). כלומר הציות העיוור קודם להתחברות ולא להפך.
יתרה מזאת - בהלכה מובא שגם כוונת המצוות, שנתפסת אצלנו בדרך כלל כשייכת ל'התחברות', היא למעשה חלק מהציות. כך מצינו בהלכה שמצוות צריכות כוונה (שו"ע או"ח ס') אך הכוונה הנצרכת היא - "לצאת ידי חובה בעשיית אותה המצוה". המושג "לצאת ידי חובה" שייך לעולם של ציות וקבלת משמעת ואין לה מן ההתחברות מאומה.
וכן אנו מצווים לקרוא ולהתכוון בפרשת קריאת שמע פעמים ביום כל יום ויום. "הקורא את שמע ולא כיוון את לבו... לא יצא ידי חובתו" (רמב"ם הלכות ק"ש ב', א'), אך הכוונה שאנו מצווים בה מן התורה היא לקבל על עצמנו "עול מלכות שמים" ו"להיות נהרג על קידוש השם" (משנ"ב ס"א ס"ק ג'). כלומר - המצוה הזאת היא קבלה צייתנית של המצוות ללא כל קשר להתחברות אליהן.
יחד עם זאת, את החשיבות של ההתחברות אנו מוצאים בספר החסידים (סימן מ"ו, מובא במשנ"ב ה', א') - "...וכשהוא נוטל ידיו ומברך או כשמברך על הפירות או על המצוות השגורות בפי כל האדם, יכווין לבו לברך לשם בוראו, אשר הפליא חסדו עמו ונתן לו הפירות או הלחם ליהנות מהם וציווהו את המצוות. ולא יעשה כאדם העושה דבר כמנהג ומוציא דברים מפיו בלא הגיון הלב, ועל זה חרה אף ה' בעמו ושלח לנו את עבדו ישעיהו ואמר: 'יען כי נגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני ותהי יראתם אותי מצוות אנשים מלומדה'... באים בביתי ומתפללים לפי תפלות הקבועות כמנהג אבותם בלא לב שלם. הם מנקים את ידיהם ומברכים על נטילת ידיים, ובוצעים ומברכים ברכת המוציא, שותים ומברכים, כמו שהדבר שגור בפיהם, אך בעת שהן מברכין אינן מתכוונין לברכני...".
אם כך - הבסיס חייב להיות קבלת עול מלכות שמים ועול מצוות, אמנם בשלב ב' אנו מצווים גם להתחבר אל המצוות ולא לעשותן כמצוות אנשים מלומדה. חלילה וחלילה להפוך את הסדר, כי כל מי שהופך את הסדר מבטל בעצם את מצוות קריאת שמע וקבלת עול מלכות שמים.
ויהי רצון שמתוך קבלת עול מלכות שמים נזכה כולנו להרגיש - "כאיל תערוג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלוקים".

שניים ביחד וכל אחד לחוד
הרב מרדכי גנירם שליט"א - ראש ישיבת הר-שלום, (חומש) מצפה אשתמוע
ההתחברות חשובה היא, שהרי האידיאל הוא לקיים את המצוות מתוך חיבור נפשי והזדהות, וכפי שלימדונו חכמים שיש קשר בין חובת האברים לחובת הלבבות. עיקרון זה נכון בכל סוגי המצוות:
במצוות שבין אדם למקום, לדוגמא - אדם שנכנס לסוכה מתוך שמחה על כך שהוא זוכה לחסות בצילו של הקדוש ברוך הוא, מקיים מצות סוכה יותר בהידור ממי שנכנס לסוכה כמי שכפאו שד. מצוות שבין אדם לחברו הם חלק מהמצוה הכללית של "ואהבת לרעך כמוך". לכן המצוה מתקיימת בשלמותה, כאשר האדם מסייע לרעהו מתוך אהבה, ולא ששונא את רעהו אך עוזר לו בעל כורחו. הדבר בולט במיוחד במצוות לא תעשה, בהם אנחנו מחנכים את האדם לסלוד בנפשו מפריצות, גזל, אכזריות ועוד, ולא שיהיה האדם להוט בלבבו אחריהם אך נמנע לעשותם רק בגלל הציות למצווה.
בנוסף - חשוב להדגיש שהחיבור למצוות הוא טבעי. הקדוש ברוך הוא הסתכל בתורה וברא את העולם, כך שהתורה מתאימה לאדם ולעולם. הדבר בא לידי ביטוי אצל אברהם אבינו, שלפי המדרש קיים את כלל התורה על ידי התחברות טבעית אליה - "נעשו שתי כליותיו כמין שני רבנים, והיו נובעות ומלמדות אותו חכמה" (בראשית רבה ס"א), וכך יכול להיות אצל כל אחד ואחד מישראל אם ילך לפי טבעו.
מצד שני אנחנו חייבים גם את הצייתנות, כי הרבה פעמים החיבור לדבר יבוא רק על ידי הרגל מלאכותי אליו. לדוגמא - על ידי נתינה מאולצת נוכל להגיע לאהבת האחר ולתת לו מתוך אהבת ישראל. הדרך להזדהות וחיבור למצוות עוברת דרך כבישת היצר.
בנוסף - לצייתנות יש עוד ערך גדול מאוד מצד עצמה, כי יש בה ביטוי של היחס הנכון שלנו כלפי הקב"ה, שהוא מְצווה ואנחנו עושים ללא שום קשר להבנה או להתחברות שלנו. תכונה זו היא מעלה גדולה מאוד שעלינו לשאוף אליה. מעלה זו השיגו ישראל במעמד הר סיני בשעה שהקדימו "נעשה" ל"נשמע", ובזכותה זכו שבאו שישים ריבוא מלאכי השרת וקשרו שני כתרים לכל אחד ואחד מעם ישראל (שבת פ"ח). מדרגה זו של ביטול גמור לציווי הקב"ה היא גם חיוב עלינו וגם מדרגה גבוהה של עבודת ה' . ואולי אפשר לומר שמצוות פרה אדומה ושאר החוקים שנצטווינו ללא טעם, באו להאיר את עינינו ולזכותנו במדרגה זו.
נמצינו למדים שהצייתנות והחיבור למצוות - בחינת "נעשה" (הצייתנות) "ונשמע" (החיבור), הם שני דברים המשלימים זה את זה, ועלינו לקנות את שניהם . נציית למצוותיו של ריבון העולמים, כאילו אין לנו שום אפשרות של הבנה וחיבור אליהם, ובמקביל נשתדל להבין ולהתחבר לתוכן הפנימי שהקב"ה הנחיל לנו במצוותיו.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il