רעיונות לפרשת במדבר | הרב עזריאל אריאל | בית המדרש

פרשת שבוע ותנ"ך
במדבר

קטגוריה משנית

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

ר' מאיר ב"ר יחזקאל שרגא ברכפלד

3 דק' קריאה

המספר והאינסוף
חומש במדבר נקרא בשם "חומש הפקודים". הן בראשיתו והן בסופו - סופרים את עם ישראל.
הספירה - שני צדדים יש בה: מחד גיסא יש בה ביטוי של הוקרה והערכה. הכילי, המאוהב בכספו, סופר את מעותיו פעם אחר פעם, ונהנה לעשות זאת בכל פעם מחדש. גם איש האדמה שמח לספור את העצים שנטע. כך, להבדיל, מייחס הנביא גם לקב"ה ביחס לצבא השמים "המוציא במספר צבאם... איש לא נעדר". בספירה מבטא הסופר את הערך המיוחד שהוא מייחס לכל אחד מן הפרטים. כל אחד ואחד חשוב לו עד מאד, והסכום הכולל נוצר כתוצאה מהצירוף של כל הפרטים אחד לאחד, עד להיותם ציבור גדול. אך יש גם צד שני. מספר, גדול ככל שיהיה - יש בו הגבלה. הכמות מגיעה עד לסך מסויים, ותו לא. לפני הספירה ניתן להתרשם מן הכמות באופן כללי; ניתן להעריך אותה ביותר או בפחות. אחריה - הכל מדוייק ומחושב. חכמת הבורא, למשל, איננה מוגבלת. לא ניתן למדוד אותה ב-I-Q. ועל כך אומר הכתוב "לתבונתו אין מספר". ההימנעות מספירה פותחת פתח אל האינסוף. ועל כן הורו חז"ל כי "אין הברכה שרויה אלא בדבר הסמוי מן העין".

בעם ישראל - שני הצדדים חשובים. גם ערכו המיוחד של כל אדם ואדם כפרט, כמרגלית נוצצת המאירה בפני עצמה - זה הצד המחייב את הספירה. וגם ערכו האינסופי של כלל ישראל כאומה, המחייב את ההימנעות ממנה. על כן היחס ההלכתי אל מפקד האוכלוסין בעם ישראל הוא כה מורכב. לעיתים הוא נדרש, ולעיתים יש עליו ביקורת חריפה. על מורכבות זו אומר הנביא בהפטרה: "והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר".

מוציא במספר צבאם
לא פעם אחת סוכם מספרם של בני ישראל בפרשת השבוע, כי אם פעמיים. בפעם הראשונה נמנה כל שבט ושבט בנפרד. בפעם השניה - נמנה כל שבט בכלל הדגל הראשי אליו התייחס, ומספרה של כל שלישייה כזאת סוכם בנפרד. כדי לבאר את טעמה של הכפילות, עלינו לעיין בדברי הרמב"ן. שתי מטרות הוא מביא למניינם של בני ישראל, ושתיהן - מעשיות, וקשורות לכניסה הקרובה לארץ ישראל. המטרה הראשונה היא ארגון הצבא. הרמב"ן מדגיש שהתורה לא תסמוך את דיניה על הנס, ועל כן יש לארגן את הצבא היטב, ולמנות במדוייק את מספר החיילים, על גדודיהם, שבטיהם ודגליהם. המטרה השנייה היא להתכונן לחלוקת הנחלות בארץ לאחר שתיפול לידי עם ישראל לנחלה.

נראה ששתי מערכות הספירה שבפרשה, זו שבפרק א' וזו שבפרק ב', באות לענות על שתי מטרות אלו: הסיכום הראשון, המתמקד בכל שבט לעצמו, בא להכין את חלוקת הנחלות; ואילו הסיכום השני, המתמקד בחלוקת השבטים לדגלים דגלים, בא להכין את הצבא לקראת המלחמה.
ומכאן למדנו שלא די במטרות גדולות כדי לצאת למלחמה. לא פחות מכך נדרש להכין את הצבא כדת וכראוי, כך שיהיה נכון לנצח בקרב אף בדרך הטבע. ועל גבי הכנות אלו תשרה ברכת ה'. "סוס מוכן ליום מלחמה ולה' התשועה"...

זכות הבחירה (תשנ"ט)
בפרשה זו, פרשת במדבר, מתמנים נשיאי העדה. הם לא נבחרו בבחירות דמוקרטיות כפי שמקובל היום. במבט ראשון נראה כי היה זה מינוי ש"הונחת" מלמעלה. בתחילה אומר הקב"ה למשה: "ואתכם יהיו איש איש למטה, איש ראש לבית אבותיו הוא", ומיד לאחר מכן: "ואלה שמות האנשים אשר יעמדו אתכם". מה היה הקריטריון שעל פיו נבחרו הנשיאים?

לדעת ה"כלי יקר", הקריטריון היה אחד: הגינות והעדר משוא פנים. כל אחד מן הנשיאים היה שייך למשפחה מסויימת בתוך השבט. "איש ראש לבית אבותיו הוא". היה חשש שאותו נשיא, שהוא גם בן משפחה וגם נשיאו של כל השבט, יפלה לטובה את קרוביו לעומת אחרים. באחרים - ישלוט ביד רמה ויהיה עליהם לראש (=ראש בראש), ואילו בקרוביו ינהג ביד רכה (=יד ביד). על כן אומרת התורה שכל נשיא, שיהיה "איש למטה" ינהג כ"ראש" גם על קרוביו: "איש ראש לבית אבותיו הוא".

הנצי"ב מוולוז'ין הולך בדרך אחרת. לא רק תכונותיהם האישיות של המועמדים הן המביאות לבחירתם ע"י הקב"ה אלא רצונם של הבוחרים. נקודת המוצא שלו היא קושי כרונולוגי. פרשת במדבר נאמרה בא' באייר (=באחד לחודש השני), ולכאורה רק אז נבחרו הנשיאים. לעומת זאת, בפרשת נשוא רואים אנו שאותם נשיאים הקריבו קרבנות בחנוכת המזבח, שהיתה חודש קודם לכן, בא' בניסן. יתירה מזאת, כבר בפרשת ויקהל - שנאמרה בחודש תשרי, חצי שנה לפני כן - נאמר: "והנשיאים הביאו את אבני השוהם"; ומכאן שהם נתמנו עוד קודם לכן!

מתוך קושי זה מגיע הנצי"ב למסקנה, שהנשיאים הללו נבחרו עוד לפני זמן רב על ידי כל שבט ושבט. וכאן בא הקב"ה ואישר את הבחירה שבחר העם עצמו בנשיאיו. דברי הנצי"ב מתאימים למה שנאמר בספר דברים בפרשת מינוי המלך: "שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה' א-להיך בו". בחירת המלך היא אנושית וא-להית כאחד. לאור זה מובן היטב מה שדרשו חז"ל על הפסוק "והמתנשא לכל לראש", ש"אפילו ריש גרגותא" - שהוא האחראי המתמנה על שאיבת המים בבורות - מקבל את מינויו מלמעלה, "משמיא קא מוקמי לה".

במדבר