ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- שבת ומועדים
- בין המצרים
- תשעה באב
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
הרב אברהם בן ציון ב"ר שבתי זצ"ל
מידי שנה, ביום תשעה באב, חוזר היה הסיפור על עצמו. יושב היה ישראל על המזרון אל מול ארון הספרים, נעלי גומי לרגליו, ילדיו הקטנים סביבו, והוא מספר להם בעניינו של יום. מספר היה על המקדש שחרב, על ביתר שחרבה, ועל כל חמשת הפורענויות שבאו עלינו ביום זה. אך סיפור אחד לא נשכח. יושב היה ישראל ומספר על רחל אמנו. זו, שביום שבו זכתה להביא את בנה השני לעולם אחר המתנה כה ארוכה, אחר דרך כה ארוכה עד לארץ ישראל, בו ביום נפלה ומתה בדרך... לא זכתה להגיע אל המנוחה ואל הנחלה. את בניה לא זכתה לגדל, ועם בעלה האהוב לא זכתה אפילו להיקבר.
מספר היה ישראל על מקום קבורתה של אמא רחל, בדרך אפרת. לא בחברון אלא בדרך, כדי לעמוד בדרכם של הגולים, להיפרד מהם ולהתפלל עליהם. "קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים, רחל מבכה על בניה...". שומעים הגולים את קול בכיה של אמא רחל. רוצים לרוץ אליה, להתרפק עליה ולומר לה: הנה אמא, אנו כאן! לא נעזבך פה לבד! אך האזיקים חונקים, והאויבים לוחצים והחרבות שלופות, ואמא רחל נותרת בדד. "בכה תבכה בלילה ודמעתה על לחיה, אין לה מנחם...". ואף אם יבוא מנחם - חרס יעלה בידו: "...מאנה להינחם על בניה כי איננו".
עולות הדמעות בעיניו של ישראל, והילדים יושבים בדומיה ומקשיבים. 'תמשיך, אבא, מה קרה עם רחל'? וישראל ממשיך ומספר. רק אז הבינה אמנו רחל מדוע נקברה כאן לבד, בדרך. היא, ורק היא, האם היחידה הרואה את הבנים בדרכם האחרונה... רק היא תוכל להחזיר אותם הביתה, אל בית לחם, אל חברון ואל ירושלים. רק ענן אבק מרחוק מזכיר את הבנים שאינם. ורק תמרות עשן בודדות עולות מירושלים ומזכירות את העיר והמקדש שאינם. רחל נשארת לבד. דממה בדרך אפרת...
דממה גם בחדר. וישראל מספר: ובתוך הדממה, רק קול אחד נשמע, קולה של רחל... ואז, לפתע, מגיע אחד הבנים. בגדיו קרועים, עיניו אדומות, קולו ניחר מבכי, הלא הוא ירמיהו נביא החורבן, אותו ירמיהו אשר כל ימיו לא רצה אלא דבר אחד: להיות שקרן, לראות איך נבואת החורבן נמוגה בעשן המזבח. אך לא זכה. כל דבריו התקיימו, דבר אחד לא שב ריקם. עתה הוא בא ומחפש את אמא... לא. הוא לא בא לבכות איתה ביחד. לנחם אותה הוא רוצה, ואיתה גם להתנחם בעצמו, להביט אל העתיד. וכך הוא אומר לה, אמא: "כה אמר ה'! מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה". אך רחל ממאנת. איך אפשר שלא לבכות? איך אוכל שלא להוריד עוד דמעות? איפה הילדים שלי אשר נלקחו ביד אויב אל ארץ לא להם? וירמיה ממשיך: לא, אמא, כבר בכית מספיק, שמע ה' את קולך: "כי יש שכר לפעולתך נאום ה', ושבו מארץ אויב". יבוא יום וירושלים תיבנה, המוני יהודים אליה יתקבצו מכל העולם. אך רחל עוד לא מתנחמת: האומנם ישובו הבנים גם אלי, שואלת היא את ירמיהו? האם אין סכנה שישכחו אותי עוד פעם בדרך?...
שב הנביא אל רחל, מתרפק על קברה ולוחש לה: לא, אמא! אל תדאגי! גם לך יש עוד תקוה. לא ישכחו אותך בניך. "ויש תקוה לאחריתך נאום ה', ושבו בנים לגבולם". לא רק לירושלים ישובו הבנים, אלא לכל גבולם. ואף את בית לחם ודרך אפרת יפקדו בשובם. יש לך תקוה, אמא. "עוד לא אבדה תקוותנו, התקוה בת שנות אלפיים…".
שומעים הילדים את אבא ישראל, ועיניהם נוצצות. ישראל ממשיך ומספר, ועיני הילדים בו נעוצות: כן. הרבה זמן עבר. אלפים שנה. כל השנים לא שכחנו את אמא רחל. כל יהודי שבא לארץ חיפש את קברה של רחל כדי להתפלל על שיבת ציון. ואכן, קיים ה' את הבטחתו: קמה מדינת ישראל. התקבצו הגלויות ושבו מארץ אויב. אך רחל עצמה, עוד נותרה שבויה ביד צר. תשע עשרה שנה ישבה בדד וחיכתה לילדים. בימים שמעה מרחוק את קולותיהם. בלילות ראתה את האור העולה מירושלים הנבנית והמשיכה לחכות. לא שכחה את התקוה...
ואז, כעבור תשע עשרה שנה ועוד עשרים ושנים יום, "שבו בנים לגבולם". באו הבנים, ובקול הם שרים: "ראי רחל ראי, ראי ריבון עולם! ראי רחל ראי, הם שבו לגבולם". וכאן אבא נעצר, נרגש כולו. דמעות גיל חונקות את הגרון. הוא לא יכול להמשיך ובכי פורץ מפיו. יושבים הילדים ולא מבינים. אבא בוכה... הקטן רץ לאמא. אבא בוכה... מה קרה לאבא? ואמא אומרת: כן, זה בגלל רחל אמנו... הילדים שלה חזרו. כן. הם נמצאים בירושלים ובהר גילה, ברמת רחל ובדרך אפרתה, בגוש עציון ובחברון, והם אומרים לה: "שוב לא נלך, רחל...".
גם השנה, אלף תשע מאות ושלושים שנה אחרי החורבן, חמישים ושתיים שנה להקמתה של מדינת ישראל, מבקשים הילדים מאבא שיספר להם על רחל אמנו. בערב תשעה באב, יישב ישראל עם ילדיו על המזרון מול ארון הספרים ויספר להם על רחל אמנו. גם השנה יעצרו אותו הדמעות באותו מקום בדיוק, כשיספר על הבנים השבים לגבולם. אבל השנה תקום הבת הגדולה, זו בת האחת עשרה, ותשאל: אבא, זה נכון שבעוד כמה חדשים נעזוב עוד פעם את רחל שלנו לבד? זה נכון שעוד פעם היא תבכה על הילדים שלה שיעזבו אותה? עוד פעם היא תחכה אלפיים שנה עד שהם יחזרו?
וישראל, ישב לו על המזרון אל מול ארון הספרים ויבכה... ואתו תבכה גם רחל אמנו. אך ברקע עוד יישמעו דברי הנביא, האומר: "ויש תקוה לאחריתך נאום ה', ושבו בנים לגבולם".
על נהרות בבל (תשס"א)
על שפת נהרה של בבל יושבים גולי יהודה. מאחרי גוום השאירו את כל אשר להם. כל רכושם עלה באש ובעשן. בית המקדש היה למאכולת אש. ירושלים הפכה תל חורבות. בתרמיליהם, אשר על כתפיהם, מעט מן המעט אשר הצליחו להציל. ביניהם יושבים הלוויים, משוררי המקדש. במקום לקחת עוד בגד, עוד כלי, עוד מזכרת מן העבר, נטלו עמם את כינורותיהם. אלה הכינורות אשר בהם עמדו על הדוכן בבית המקדש. אלה הכינורות אשל לצליליהם עמדו כוהנים בעבודתם וישראלים במעמדם. נטלו הלוויים את הכינורות עמם, כדי לשמור את מסורת הנגינה היהודית, עד לדור שיזכה לשוב לירושלים. לקחו הלוויים עמם את זמרת הארץ בכליהם. על שפת נהרה של בבל יושבים כולם לנוח מעמל הדרך; דרך אשר ארוכה אשר ראשיתה בירושלים העולה בלהבות וסופה בגולת בבל.
עינו של אחד הקלגסים צדה את הכינורות אשר על כתפי הלוויים. "שם שאלונו שובינו דברי שיר, ותוללינו שמחה: שירו לנו משיר ציון". נגנו לנו משירי ארץ ישראל - פוקד הקלגס. יודעים הלוויים כי אין בידם שירי מולדת כמו לכל עם ולשון. "שיר ציון" אינו אלא "שיר ה'", אשר הושר בבית המקדש. "איך נשיר את שיר ה' על אדמת נכר"? האם נכון הוא לנגן את שירי המקדש על אדמה טמאה? האם נכון הוא ליטול כינור וחליל ו"לחלל" את שירי הקודש? האם נכון לשיר אותם שלא לשם שמים ולשם מצוה?
לא היה זמן לדיונים מעמיקים וללבטים ממושכים. החליפו הלוויים מבטים זה אל מול זה, ואז, באין אומר ודברים, הורידו הלוויים את כינורותיהם מידיהם ותלו אותם על ערבי הנחל. את בהונות ידיהם שלחו לפיהם, ואותן שברו בשיניהם. את שיר ה' לא נשיר במקום הזה. הנגינה היהודית, המוסיקה היהודית - נגוזו באחת. לא נותרו בידיהם, לא שירי ציון ולא שירי ה'. אי אפשר היה לקיים אותם שלא בהקשר המקורי והטבעי: בארץ ציון וירושלים. מאז נקוטה בידינו גזירתם של חז"ל: בטל השיר מבית המשתאות וערבה כל שמחה. "אל תשמח ישראל, אל גיל כעמים". "שבת משוש תופים, חדל שאון עליזים, שבת משוש כינור. בשיר לא ישתו יין, יימר שכר לשותיו".
שבועה נשבעו כולם באותו מעמד. לא נשלים עם החורבן. לא נשלים עם הגלות. לא נשלים עם אובדנה של האומנות היהודית. לא נשלים עם קיצה של התרבות היהודית. שוב נשוב עוד לירושלים. רק מן העריגה לציון, מן הגעגועים לארץ הצבי ומן הכיסופים לבנין המקדש נשאב את הכוח לשמור על הקיום הזמני בארץ נכר. רק מן האמונה הזאת ניקח את תעצומות הנפש לחיות ואף לשמוח את שמחת החיים. "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי".
עם בניינה של ירושלים ישובו לנו גם "זמרת הארץ" והניגון היהודי שאבד לנו, עם כל אוצרותיה של התרבות היהודית. עם תקומתה של עיר דוד, יתעורר לנו גם כינורו של דוד. ומכוח האבל על חורבנה של ירושלים, נזכה לראות בשמחתה: כוהנים בעבודתם ולוויים בשירם ובזמרם.
המסר לחינוך הילדים שכולנו חייבים לקחת ממצוות "הקהל"
מהו הסוד של פורים בשנה מעוברת?
הלכות יום טוב שחל במוצאי שבת
הצוואה של חללי צה''ל לעם ישראל
השיבה שופטיך כבראשונה - על מערכת המשפט בישראל
אושפיזין לדורנו | משה רבינו
איך ללמוד גמרא?
למה כולם נלחמים על ירושלים
למה ללמוד גמרא?
מה אומרים לנו הסימנים של ראש השנה?
לא בדיבורים אלא במעשים: הדרך היחידה לחיבור בעם ישראל
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מאמר שלישי החסיד והמצוות בספר הכוזרי
מאמר שלישי המשך סיכום פסקאה י"א
השיעור עוסק בדמותו של החסיד על פי ספר הכוזרי, המנהל את חייו מתוך מודעות מתמדת לכך שהבורא רואה ובוחן כל מחשבה, דיבור ומעשה שלו. בנוסף, השיעור מסביר כיצד החסיד מושל בכל איבריו וכוחותיו, ומכוון אותם לשמש ככלים ייעודיים לעבודת השם ולחיבור אמיתי אל השכינה.
אורות התשובה - הרב הראל כהן זדונות נהפכות לזכויות
אורות התשובה פרק ו פסקה ה' - ו'
הרצון והמעשים קשורים אחד בשני, לכן כאשר האדם משנה את רצונו לטובה הוא נותן משמעות אחרת למעשה.
אורות התחיה - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א לגלות את אלוקים כאבא אוהב
אורות התחיה -פסקה א'
השיעור מעמיק בפער שבין תפיסת אלוקים כשליט חיצוני הזר לנפש, לבין ההכרה האמיתית בו כנשמת העולם וכאבא אוהב המהווה את מקור החיים. מתוך עיון ב"אורות התחיה", נלמד כיצד התפתחות המידות הטובות והחיבור האורגני לכלל האומה מאפשרים לנו להתעלות מעבודת השם שמבוססת על פחד אל חיבור פנימי ועמוק של אהבה ויראת הרוממות.
תשעה באב איך לחיות את החיסרון?
מבט על תשעה באב
אופני התבוננות שונים על צום תשעה באב - בבחינת אבלות ובבחינת תשובה
הלכות שלושת השבועות הלכות תשעה באב: מערב הצום ועד מוצאי התענית
הלכה למעשה
בשיעור זה נעבור בצורה מסודרת על פני כל סדר הזמנים – החל מדיני ערב תשעה באב ומחצות היום של יום רביעי, דרך גדרי שני תבשילים בסעודה מפסקת, ועד לחמשת העינויים, הפטורים לצום (חולים, מעוברות ומניקות) ומנהגי האבלות בתפילה ובבית. דגש מיוחד בשיעור זה ניתן להלכות מוצאי תשעה באב שחל בשנה זו ביום שישי (ערב שבת) – כיצד מאזנים בין מנהגי עשירי באב לבין כבוד שבת? מתי מותר להסתפר, להתרחץ, ולכבס לבני אשכנז ולבני ספרד?
מידות הראי"ה חיבור השכל והרגש באמונה
אמונה י"ח - כ'
השיעור עוסק בחשיבות השילוב ההכרחי בין בירור שכלי לרגש פנימי חי בבניית קשר אותנטי לבורא, תוך אזהרה מפני תפיסות אמונה שטחיות או ילדותיות. כמו כן, מודגש ההכרח המעשי להתאים את ההדרכה הרוחנית ואת רמת הלימוד במדויק לכלים, למידה ולמדרגה האישית של כל לומד.
לקראת הנישואין הדרכה לשידוכים ובניית בית תורה
הרב נותן הדרכה מעשית ותורנית לבחורי ישיבה לקראת תקופת השידוכים, תוך שימת דגש על שמירה על צניעות ופנימיות הקשר, הימנעות מהשפעות תרבותיות זרות, ופרופורציות נכונות סביב אירוע החתונה ולימוד התורה. בנוסף, הרב מציג מודל מובנה בן שלושה שלבים לקבלת החלטות בבחירת בת זוג – בירור חזון הבית, בחינת תכונות אופי וכישורים, ומציאת חן – מתוך מטרה עליונה להקים יחד בית של תורה, קדושה והערכה הדדית.
דברים סוד האחדות והשראת השכינה
שיחת מוצ"ש פרשת דברים
הרב מסביר כיצד השכינה ממשיכה לשרות בעם ישראל גם לאחר חורבן בית המקדש, במיוחד כאשר העם מאוחד סביב ההלכה, בבתי הכנסת ובבתי המדרש. כמו כן, מודגש כי אימוץ "עין טובה" וחיפוש נקודות הזכות בכל אדם הם המפתח לתיקון עוון שנאת חינם ולקירוב הגאולה השלמה.
דברים חומש דברים והכמיהה לבניין המקדש
השיעור עוסק בקשר שבין פרשיות "בין המצרים" וספר דברים, לבין תהליך הכניסה לארץ ישראל והצורך בהקמת חברה ומערכת משפט מתוקנות. מתוך הלימוד על חורבן הבית, מודגשת החובה להעמיק את הכמיהה הפנימית למשכן השכינה, לפעול לתיקון רוחני ומעשי, ולצפות באופן פעיל לגאולה השלמה.
לנתיבות ישראל קץ המגולה ונצחיות הכותל המערבי
לנתיבות ישראל א' , מאמר מ"א
הרב מסביר את המושג "הקץ המגולה", המהווה תוכנית אלוקית וסימן מובהק לגאולה שאינו תלוי בתשובה, ומתבטא בפריחתה ומתן פירותיה של ארץ ישראל. בנוסף, הרב מסביר כי הכותל המערבי מסמל את לב האומה ומקום משכנה הנצחי של השכינה שלא זזה ממנו, והוא עומד איתן כעדות חיה לברית ולתקומת ישראל.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א השאיפה לגדלות
דרך הקודש טז - יז
לבעלי נשמות גדולות אין מרגוע עד שהם יממשו את מדרגתם. ואסור להם לחשוש לגאווה, אדרבה, הם צריכים להזהר הרבה יותר מענווה פסולה. אמנם מיצנו שנאמר על הראשונים שהם כמלאכים, אבל אל לנו להבהל אם נמצא דבר שאנו מגיעים בו למדרגה פנימית יותר מהם. כמו שמצינו שיש יתרונות לבני אדם על מלאכים
מרן הרב אברהם יצחק הכהן קוק לאור דמותם ותפקידם של הראי"ה והרצי"ה קוק זצ"ל
שיעור מיוחד לרגל סיום ספר אורות במסגרת התוכנית הישיבתית - סקירה על תפקידם הגדול של הראי"ה קוק ובנו הן ברובד המעשי והן ברובד השמיימי.
