בית המדרש

  • הקדמה
לחץ להקדשת שיעור זה
דרך ארץ א'

שולחן של חסד

א - שולחן של חסד, ב - אורח (ומארח).

undefined

הרב אליעזר מלמד

3 דק' קריאה
א - שולחן של חסד
כשישב אדם לאכול את סעודתו, ראוי לו לחשוב על העניים הרעבים, ולפרוס להם מלחמו. וכן מצינו שאברהם אבינו עליו השלום היה מחזר אחר עוברי אורח כדי להכניסם לביתו ולהאכילם ממיטב מאכליו (בראשית יח), שלא רצה לאכול לבד בלא אורחים נזקקים. אמרו חכמים: "גדולה הכנסת אורחים מקבלת פני שכינה" (שבת קכז, א; עיין ב"מ פו, ב).
וכן מצינו בתורה, שבכל עת שמדובר על שמחת החג וסעודותיו, או על אכילת בשר הקרבנות ואכילת הפירות הקדושים של מעשר שני ונטע רבעי, נצטווינו לשתף בשמחתנו גם את הגר היתום והאלמנה (דברים יב, יב; יד, כט; טז, יד).
אמרו חכמים (ברכות נד, ב; נה, א), המאריך על שולחנו, כדי שעניים רעבים יוכלו להצטרף לסעודתו, מאריכים לו ימיו ושנותיו. ועוד אמרו: "כל זמן שבית המקדש קיים - מזבח מכפר על ישראל, ועכשיו - שלחנו של אדם מכפר עליו". שכשם שהוא מחיה את העני החשוב כמת, כך הקב"ה יחיה אותו, וכדרך שנאמר (משלי י, ב): "וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת" (זוהר ח"ג רעג, ב). וכאשר ישנם עניים רעבים שעלולים להזדמן לשולחנו, והוא אינו משייר להם כלום, אמרו עליו חכמים (סנהדרין צב, א): "כל שאינו משייר פת על שלחנו, אינו רואה סימן ברכה לעולם".
כיום אמנם אין מצויים כל כך עניים שרעבים ללחם, אבל ישנם אנשים שזקוקים ליחס של כבוד וחיבה, ומצווה גדולה להזמינם לסעודה, שגדול כוחה של הסעודה לקרב לבבות ולשמח נדכאים וגלמודים. ואמרו חכמים: גדולה לגימה, היינו סעודה ששותים בה יין המשמח, שמקרבת רחוקים (עיין סנהדרין קג, ב).
ומי שיש לו משרתים, צריך לשים לב, שאף הם יאכלו לאחר שיגישו את המאכלים. ואם הם מגישים מאכל שיש לו ריח שמעורר תאווה לאוכלו, צריכים לתת להם מיד לטעום ממנו, כדי שלא יצטערו (עיין כתובות סא, א, שו"ע קסט, א; קע, ג).
ואף לבהמות שברשותו צריך אדם לדאוג לפני שיאכל, וכפי שאמרו חכמים (גיטין סב, א): "אסור לאדם שיטעום כלום עד שיתן מאכל לבהמתו", שנאמר (דברים יא, טו): "וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ", ורק אחר כך נאמר "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ". ואפילו לטעום מעט אסור אם הן רעבות, אבל לשתות מותר (שבות יעקב ג, יג; מ"ב קסז, מ). וכל זה בחיות מבוייתות שיש לאדם תועלת מהן, ואין להן דרך להשיג את מזונן, מלבד מה שהן מקבלות מהאדם שהן ברשותו (שאלת יעב"ץ א, יז).

ב - אורח
נהגו ישראל, שכאשר אדם מזדמן לביתם בעת שהם סועדים, מזמינים אותו להצטרף לסעודתם, גם אם אינו עני. ומנגד, מנהג טוב לאורח, לסרב בתחילה מעט, ורק אם יראה שבאמת רוצים להזמינו, כגון שמבקשים ממנו שוב או שמגישים לפניו את האוכל, יצטרף לסעודתם (ועיין פניני הלכה ליקוטים ב' ג, ד-ה; ז, ט-י).
אסור לאדם ליהנות מ"סעודה שאינה מספקת לבעליה", היינו מסעודה שבעליה אינו רוצה שהוא ישתתף בה, משום אבק גזל. ואפילו אם בפועל הזמינו אותו להשתתף בסעודה, אם ידוע לו שבאמת בעל הסעודה אינו רוצה שישתתף בה מפני שהוא חס על ממונו, הרי היא נחשבת כ"סעודה שאינו מספקת לבעליה" (רמב"ם הל' תשובה ד, ד). עוד אמרו חכמים, שאסור לאדם ליהנות מסעודתו של קמצן, ואפילו אם יש לקמצן מניע אישי להזמין אותו אליו, אסור להשתתף בסעודתו, ש"כל הנהנה מצרי עין עובר בלאו" (סוטה לח, ב).
המארח את חבירו על שולחנו, צריך להראות לו פנים שׂוחקות, כדי שיאכל לתיאבון ולא יחשוש שמא המארח מצטער שגומרים לו את מאכליו. ובמיוחד עליו להראות פנים שׂוחקות לעניים שעל שולחנו.
המתארח אצל חבירו ראוי שישמע בקולו, וכפי שאמרו חכמים: "כל מה שיאמר לך בעל הבית - עשה" (פסחים פו, ב). למשל, אם ביקש ממנו לזמן - יזמן. ואם ביקש ממנו לומר דברי תורה - אם ביכולתו לומר - יאמר. וכשיבקש ממנו לאכול - יאכל. ומי שכבר שבע מסעודתו של המארח, ועדיין בעל הבית מפציר בו שיאכל עוד, אינו חייב להמשיך לאכול, שהואיל וכבר אכל ושבע מסעודתו של בעל הבית, אין בעל הבית צריך להתבייש מכך שאינו אוכל עוד (שו"ע קע, ה, מ"ב שם).
מי שנוהג בעצמו חומרה יתירה בענייני כשרות, כאשר הוא מתארח, יאכל ממה שבעל הבית מציע לפניו. אבל אם הוא נוהג להחמיר בדבר שגם לפי כללי ההלכה יש מקום להחמיר בו, אינו צריך להקל לפי בקשת בעל הבית. אמנם היו רבנים מגדולי ישראל, שכשהיו מתארחים, נהגו לילך על פי הדעות המקילות, ואף היו אוכלים בשר כשר שאינו חלק (גלאט). (ע' מ"ב קע, טז, פס"ת ח).


את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il