ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

זמן חיובו של השומר

דף הבית בית מדרש משפחה חברה ומדינה דיני ממונות וצדקה שוכר ומשכיר Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

כז' כסלו תשס"ט

זמן חיובו של השומר


מתוך העלון חמדת ימים
www.eretzhemdah.org


מוקדש לעלוי נשמת
אשר בן חיים


בגליון הקודם הצגנו את ארבעת השומרים שניתן לחלקם לשתי קבוצות – שומר חינם ושומר שכר, שעיקר תפקידם לשמור, והחילוק ביניהם הוא בשאלת השכר על השמירה, ושוכר ושואל, שעיקר עניינם בשימוש בחפץ של אחר, אלא שכנגד הרשות להשתמש, הם מתחייבים לשמור.
כמו כן, הסברנו כי ניתן להסתכל על חיובי השומרים באחת משתי האפשרויות – או שמדובר בחיובים שהתורה מטילה, כפי שהתורה מחייבת על נזיקין וכדומה, או שהתורה רק ירדה לסוף דעת בני אדם, ומגדירה את ברירת המחדל – כיצד בני אדם נוטים להתחייב בדרך כלל בכל אחת מהאפשרויות.
עוד הסברנו בגליון הקודם, ששומר שהחפץ אינו אצלו וטוען שהוא פטור, צריך להישבע על כך.

בגליון זה נדון בשאלה, האם חיוב השומר לשלם נוצר בשעה שאיבד את החפץ (-בלשון חז"ל: שעת אונסים) או משעה שהתחייב לשמור (בלשון חז"ל: שעת משיכה).
באופן עקרוני, שאלה זו נדונה בגמרא במסכת כתובות (לד:) ובבא קמא (קיב.). הנפקא מינה משאלה זו היא מה קורה כאשר על שעת הפשיעה אין אפשרות לחייב את השומר, כגון שבשעת האונס, השומר חילל שבת או עבר עבירה אחרת, שהוא מתחייב עליה מיתה, וכלל נקוט בידינו, שאדם שעשה עבירה שחייבים עליה מיתה ובמקביל התחייב לשלם לאחר, חייב מיתה ופטור מן התשלומים (-'קים ליה בדרבה מיניה').

בגמרא מצינו שתי דעות בשאלה זו. גם להלכה נחלקו הראשונים. דעת רוב הראשונים, שהשומר מתחייב רק משעת אונסים, וכן פסק המחבר (חושן משפט סימן שמא סעיף ד). אמנם, בדעת הרמב"ם נראה, שהוא סובר שחיוב שומר הוא משעת פשיעה.

קצות החושן (סימן רצא סק"א) מביא, שלכאורה, יש נפקא מינה נוספת הנובעת משאלת זמן ההתחייבות - זאת במקרה ששווי החפץ השתנה בין זמן השאלה לפשיעה. המגיד משנה (הלכות שאלה פרק ח הלכה ג) והש"ך (חושן משפט סימן רצה סעיף ז) כתבו בפשטות ששומרים משלמים לפי שווי החפץ בזמן הפשיעה. הקשה עליהם קצות החושן, מדעת הרמב"ם, שחיוב שומרים הוא משעת משיכה.

קצות החושן מתרץ, שגם למאן דאמר שחיוב התשלומים הוא משעת משיכה, אין זה חיוב גמור, שהרי השומר יכול להחזיר את החפץ בעצמו. השאלה היא רק לגבי זמן תחילת שעבוד הנכסים. אם כן, אפשר לומר שגובה חיוב התשלומים תלוי בשעת הפשיעה.

שאלת זמן החיוב של השומר קשורה לשאלה נוספת – מהו אופי החיוב של השומר? הדיון בעניין זה הוא במקרה של שומר שאינו מחזיר את החפץ, ואינו יודע אם החפץ אבד באופן הפוטר אותו, או לא. לדוגמא, שומר שכר שאינו יודע אם מה שהתרחש היה אונס והוא פטור, או שנחשב כ'גניבה ואבידה' והוא חייב.

הגמרא בבבא קמא (קיח.) אומרת, שישנו הבדל בין אדם שטוען 'איני יודע אם הלויתני' ובין אדם שטוען 'איני יודע אם פרעתיך'. במקרה הראשון, הנתבע אינו מודה אפילו בקיומו של החוב, לכן הדין הוא שהוא פטור, שכן חובתו של התובע להוכיח שהיה חוב – 'המוציא מחברו עליו הראיה'. אולם, במקרה השני, הנתבע מודה בקיומו של החוב, אלא שהוא מסופק אם הוא כבר פרע אותו. במקרה כזה, הדין הוא שהוא חייב לשלם.

שני טעמים נאמרו ביחס לחיוב התשלומים במקרה של 'איני יודע אם פרעתיך': יש אומרים, שחיוב התשלומים נובע מכך שטענה זו נחשבת טענה 'גרועה' ונסיון התחמקות של הנתבע. ולכן יש ראיה לכך שהיה חוב, וממילא חובת ההוכחה לפרעון מוטלת על הנתבע. ויש אומרים, שכיון שברור שהיה חוב, והספק הוא לגבי הפרעון, נטל הראיה הוא על הנתבע.

מה דינו של שומר – האם שומר שטוען איני יודע נחשב 'איני יודע אם הלויתני' או 'איני יודע אם פרעתיך'? אם נאמר שחיוב השומר הוא משעת המשיכה, הרי שבאופן יסודי שומר שמשך חפץ, התחייב להחזירו או לשלם את דמיו. אם הוא רוצה להיפטר מחיוב זה, עליו להביא ראיה לכך שפרע, ובספק, לא יפטר מלשלם. אולם, אם נאמר שחיוב התשלומים הוא רק משעת פשיעה, הרי שבהעדר ידיעה ודאית שהיתה פשיעה, לא מוטל חיוב ודאי על השומר, וממילא הוא יפטר מספק.

בשאלה זו נחלקו הש"ך וקצות החושן. הש"ך (חושן משפט סימן רצא סקמ"ד) טוען, שעל השומר מוטלת חובה להחזיר את החפץ לבעלים. חובה זו פוקעת או בהשבת החפץ, או בהשבת דמיו. ונמצא ששומר שטוען 'איני יודע' הרי זה 'איני יודע אם פרעתיך' ויהיה חייב לשלם. לעומת זאת, קצות החושן טוען, שלא מוטלת על השומר חובה להחזיר את החפץ - בתום תקופת השמירה, השומר משאיר את החפץ אצלו, והחובה להחזיר את החפץ לבעלים מוטלת על הבעלים בעצמם. ולכן חיוב התשלומים אינו תלוי בחיוב ההשבה ולגבי חיוב התשלומים, העיקר כדעת רוב הראשונים, שחיוב זה נובע מהפשיעה, וממילא במקרה של ספק נאמר 'איני יודע אם הלויתני' והשומר יהיה פטור.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il